אחד הנושאים בפרשה: הקרבת קורבן מנחה לה' כפי שהכתוב מתאר: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב
קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן,
וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ
מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ;
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה--אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ,
לַיהוָה. וְהַנּוֹתֶרֶת,
מִן-הַמִּנְחָה--לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו:
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה".[ויקרא ב' א-ג]
השאלות:
א] מדוע כתוב: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב "?
ב] מהי מהות המנחה?
תשובות.
"וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב"
רש"י
מסביר: כי
המילה "נֶפֶשׁ"
לא נאמרה בכל הקרבנות ,אלא במנחה, כי מי שמתנדב להביא קורבן מנחה - הוא העני, אמר
עליו הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו [מנחות ק"ד]
"אמר
רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה? שנאמר בה: "נפש"? אמר הקב"ה: מי
דרכו להביא מנחה? עני [שהרי אין לו בהמות] מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו
לפני" [מנחות ק"ד]
בעל
הטורים מבהיר:
נאמר: "נֶפֶשׁ "- בקורבן מנחה - כי קורבן זה בא על ידי נפשו של
המקריב, היות וקורבנו של העני בא מתוך טרחתו על ידי מסירות נפש עד שהוא משיג
את הקורבן.
האדמו"ר
רבי שניאור זלמן מלאדי[מייסד חסידות חב"ד] מן הכתוב במשלי:
"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה"[משלי
כ"א, כ"ז] מסיקים חז"ל: כי קרבן ללא תשובה אין באפשרותו לכפר [זבחים ז', ע"ב]
אך הוראה זו של חז"ל אינה כוללת את קורבן מנחה שאינו כלול ב"זבח" כפי שאומר ר' שמעון במסכת
מנחות [ג', ע"ב]"שאין המנחות דומות לזבחים"
מנחת עני - שהיא
בניגוד לשאר הקורבנות - מכפרת אפילו בלא
תשובה של האדם המקריב ומדוע? היות ומשך כל שנות חייו של העני - נחשבות לו -
לתשובה אחת גדולה ומתמשכת.
רש"ר [הרב שמשון
רפאל הירש] מסביר: בדרך כלל קורבן מנחה מורה על מתנה אשר באמצעותה מכיר הנותן
במקבל כאדון לגורלו, הוא מביע את תלותו במקבל ובנוסף מכניע ומשעבד את עצמו לכוח המנהיג אותו. המביא את המנחה לה'- מכיר בכך שהכול מאת הבורא וברצונו הם נשארים
אצלו בתור הלוואה - ולכן הוא מכניע את עצמו בפני אלוקים ומוכן לציית להוראותיו.
על כן, לעומת קורבנות
בהמה ועוף ששם נמסר הדם - הנחשב לנפש עצמה, ומוקרב על המזבח -כתכלית להתקרב לבורא
עולם. שם הנפש עצמה היא הקורבן!
לא כן במנחה! הנפש
אינה הקורבן אלא המקריב!
במנחה –"נפש
החפצה לבטא את תשוקתה לקרבת ה' על ידי מתנת הכנעה..."
"שפת אמת"
מסביר: גם את הרעיון של
קודמיו: כי עצם דרכו של העני -שמתנדב
להביא קורבן מנחה ,מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו, שהרי במשנה כתוב על עולת
בהמה :"ריח ניחוח" ועל קורבן העוף -"ריח ניחוח" וכן נאמר גם
על קורבן המנחה- "ריח ניחוח"
מכאן
שאין הקב"ה מסתכל על גודל הקורבן - אחד מרבה והשני ממעיט- אין מטרת הקורבן,
הגודל והערך ,אלא עצם העובדה שהעני מביא
קורבן נדבה מן הצומח ואינו קופץ מעל מדרגתו ויכולתו הכלכלית, כמו שנאמר: "טוֹב
מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" [קהלת ד' ,ו]
הכוונה
על פי רש"י: "טוב מלא כף נחת" – עדיף להיות קונה נכסים מעט ומיגיעתו
שיהא בהן נחת רוח ליוצרו- מאשר אחד ש "ממלא חפנים" -
נכסים הרבה בעבירה שהוא עמל וגורם לעצבות רוח לפני המקום.
עצם
הרצון שלו להביא את קורבן המנחה-אפילו שהוא מעט- נחשב כאילו הקריב את נפשו!
מהות המנחה.
על פי רש"ר: ישנם חמישה מיני מנחות הנזכרים בפרשתנו: מנחת סולת, שני מיני מאפה תנור- [חלות ורקיקין],מחבת ומרחשת.
חמשת המנחות מורכבות
מסולת, שמן ולבונה ,אך עיקר המנחה- הסולת ואילו- השמן והלבונה- הם תוספות. קמח סולת- מסמל את המחיה ומייצג את
כל הנכסים הגשמיים שחיי האדם תלויים בהם.
המסקנה: שהסולת מסמלת את ההכנעה המביעה שהתנאי לעצם קיומנו נמצא בידי אלוקים-
שאליו אנו מגישים את המנחה. ועצם הוספת הלבונה והשמן- מביעים את העשירות המתווספת
למחיה הפשוטה. כמו שנאמר: "שָׁמֵן חֶלְקוֹ"[חבקוק א', ט"ז]
הלבונה היא בעלת ריח
טוב והיא מסממני הקטורת היא מביעה את "שביעות הרצון" שזוהי ברכה בפני
עצמה שהרי יתכן שאדם נהנה מכל מיני דברים בעולם הזה, אך למעשה אינו מרוצה! הלבונה
היא: חלק העומד בפני עצמו של הקורבן- וזאת בנוסף לסולת הבלולה בשמן.
מהמילים: "נפש כי תקריב" ניתן להסיק
שקורבן מנחה הנדבה מוגבל לאדם יחידי כפי שנאמר במסכת מנחות [נ]
"הכול באין בשותפות, לא סילק הכתוב, אלא מנחה שנאמר:
"נפש" . כל שאר הקורבנות, אפילו יונה אחת, יכולים שניים, או יותר
להקריבם בשותפות, היוצא מן הכלל היחיד הוא
מנחה שנאמר: "נפש" [היינו נפש אחת]
שאר הקורבנות, הבאים מן החי , מסמלים את האדם שמוטל עליו למלא
תפקיד והקורבן מסמל את הנפש יחד עם הגוף - אך דבר זה משותף לכולם- כי עם ישראל
צריכים להיות מאוחדים ברוח, בנפש ובגוף
ולכן מספר בלתי מוגבל של אנשים יכולים להתאחד במתן קורבן אחד.
כמו שנאמר: "כל ישראל ערבים זה לזה"!
בניגוד לקורבן ציבור,
קורבן מנחה אינו מסמל את האיש היחיד, אלא את האמצעים לקיומו הכלכלית ושביעות
רצונו. שהרי ה' מספק את המחיה לכל אחד ואחד וכאן מתגלה היסוד של ההשגחה הפרטית של
ה'.
במסכת[מנחות
ק"ד] נאמר: אין שניים מתנדבים עישרון אחד" וזאת כי כל אדם ואדם מקבל את
ה"עישרון"- המיועד לו מאת הקב"ה.
וצריך להיזהר שלא לתת
פחות משיעור המנחה שהרי אם חסר מן העישרון אפילו חלק קטן - הרי המנחה פסולה.
המנחה היא כמו
"המן" שירד לעם ישראל במדבר ונאמר על המן: "עומר לגולגולת"
[שמות ט"ז, ט"ז] ועוד נאמר: "והעומר עשירית האיפה הוא" [שם
ט"ז, ל"ו] מנושא ירידת המן
במדבר גם אנו לומדים על ההשגחה הפרטית שישנה על כל אחד ואחד ולכן ניתן לומר שהמנחה היא הרחבה של
ה"מן" כי השורש של המילה "מן"- מנה הקרוב למילה
"מנח" מכאן שהמנחה- היא המנה שהוקצתה
מה' לכל אדם ואדם באופן נפרד. ולכן על ידי שהאדם מקריב את הסולת מבטא את
הרעיון שהלחם המהווה מקור חיים הוא בעצם ה"מן"
לסיכום, לאור האמור
לעיל, ניתן להבין מדוע הקב"ה מעריך
את העני המביא מנחה מן הצומח - כפי יכולתו
והוא נחשב כאילו הקריב את נפשו.
עצם היותו כה עני
במשך תקופה ארוכה - הזכות שלו היא שגם אם לא עשה תשובה, נחשב לאחד שעשה תשובה!
בימינו, אין עניין
הקורבנות נהוג, ובהעדר בית המקדש אנו נוהגים להתפלל לבורא עולם –דוגמת תפילת דוד
המלך:
"וַאֲנִי
תְפִלָּתִי לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת
יִשְׁעֶךָ". [תהלים ס"ט, י"ד]
יהי רצון שכל
תפילותינו יתקבלו במרומים, אמן ואמן.
