פרשת וארא - מה הייתה שליחות מכת הצפרדעים במצרים?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת וארא,  מה הייתה שליחות מכת הצפרדעים במצרים?

מאת: אהובה קליין.

יצירותיי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ מכת הדם במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ מכת הצפרדעים במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ בני ישראל אינם שומעים למשה מקוצר רוח ועבודה קשה/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה ואהרון לפני פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה  פוגש -את פרעה על שפת היאור/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על

בד]

ציורי תנ"ך/ ארבע לשונות הגאולה/ ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ בני ישראל עבדים במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ עבדי פרעה רואים כי מכת הדבר אינה פוגעת  במקנה של ישראל/

ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ יוכבד-אימם של משה,אהרון ומרים/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד

Biblical painting

Israel pray to  God in Egypt

"וגם אני שמעתי את - נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם ואזכור את בריתי"[שמות ו,ה]

ציורי תנ"ך/ בני ישראל צועקים לה'  במצרים/ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ מכת הברד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי  תנ"ך/ משה מתפלל להסרת הברד/ ציירה: אהובה קליין(c)

בפרשה זו מתארת התורה את המכות הראשונות שהנחית  ה' על פרעה ועל עמו  כתגובה על אי רצונו לשחרר את עם ישראל מן העבדות הקשה והאכזרית.

בתחילת הפרשה - אלוקים פונה אל משה  ומודיע לו: שהוא שמע את צעקת  בני ישראל ויקיים את הבטחתו להנחיל  להם את הארץ כפי שהבטיח לאבות.

" וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻורֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי".

 [ שמות  ו' ,א-ה]

אלא שהדרך איננה קלה כלל וכלל - פרעה חייב היה תחילה לספוג מכות קשות.     שלושת המכות הראשונות היו:                                                                 דם, צפרדע , כינים . מי שהכה את היאור עם המטה במכת הדם והצפרדע - הוא אהרון ולא משה !

לפי שהיאור הגן על משה בהיותו  בתיבה, לפיכך לא לקה על ידי משה - במכות אלה, אלא על ידי אהרון - ע"פ ציווי ה'.

גם במכת כינים אהרון מכה את עפר הארץ !

לא משה: לפי שעפר הארץ הגן על משה -  כדברי רש"י: "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי וטמנהו בחול"

יש כאן מסר חשוב מאוד : לא להיות כפוי טובה אפילו לדומם !

וכך התורה מתארת את מכת הצפרדעים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ, עַל-הַנְּהָרֹת עַל- הַיְאֹרִים וְעַל-הָאֲגַמִּים; וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם; וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים , בְּלָטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַיהוָה.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ.  וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים, מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, וּמֵעֲבָדֶיךָ, וּמֵעַמֶּךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה" [שם ח, א-ח]

השאלות הן:

א] מידת הדין ומידת הרחמים - אימתי?

ב] כיצד התרחשה מכת הצפרדעים?

תשובות

מידת הדין ומידת הרחמים.

"אלשיך" הקדוש מסביר: "שנינו במסכת סוטה [י"ד, ע"א]: "תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה - ממידת אכזריות למידת רחמנות [במילים אחרות: ממידת הדין - למידת הרחמים] לא כן לגבי המצרים - המשעבדים את עם ישראל - כלפיהם היה תהליך הפוך,

כפי שנאמר בסוף פרשת שמות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה..." [ו', א'] ומכאן נבין כי מידת  הרחמים – תיהפך כלפי פרעה- למידת הדין, עד שישלח את בני ישראל  מארצו, לכן התורה מדברת בלשון קשה  בתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, .." [כינוי למידת הדין]

אֶל-מֹשֶׁה; "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה"- [כינוי למידת הרחמים] באמצעות  המילים התורה מדגישה: כי כלפי עם ישראל הנמצאים –בסבל רב  בגלות - מצרים ,ה' ינקוט באופן שונה מהדרך בא ינקוט כלפי פרעה והמצרים, לגבי ישראל מידת הדין תיהפך למידת הרחמים  ובמהרה יושיעם ויגאלם מהשעבוד הקשה.

הצדיק רבי ברוכ'ל ממז'בוז' [נכדו של הבעל שם טוב], הסביר את דברי דוד המלך:

"אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים,    לְבָרֵי לֵבָב". [תהלים ע"ג, א']

כלפי עם ישראל –נאמר: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל"- המשמעות: אלוקים מתייחס במידת הטוב והחסד. אך כלפי המנהיגים של עם ישראל:

"אֱלֹהִים,  לְבָרֵי לֵבָב".-  הכוונה אל מנהיגי העם – איתם אלוקים מתנהג במידת הדין !

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין מבהיר: האמת היא, שמנהיג ישראל אינו רשאי להניח על ראשו כתר של מנהיגות ,אלא בתנאי שמקבל על עצמו לשאת אתו את כל הסבל והייסורים שעם ישראל בכללותו מחויב לסבול, על כך התלונן משה אל ה'- כאשר שב מארמונו של פרעה:

" ...... אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" [שמות, ה, כ"ב]

כוונת משה  הייתה: אתה שלחת אותי אל פרעה ואני נהפכתי למנהיגם של ישראל -  הרי אני חש שאני  צריך  לסבול ולא עמך?

על כך ה' השיב למשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה"- אל משה ה' פנה באמצעות מידת הדין. כפי שראוי לפנות אל מנהיג העם.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה"- הבטיח למשה להתייחס לעם ישראל במידת הרחמים- ולגאלם מעבדות לחירות.

מכת הצפרדעים.

רש"י מסביר:

באמצעות שני פירושים:

א]על פי מדרש

ב] כפשוטו.

הוא מבסס את דבריו על תנחומא:

" כתוב אחד אומר: 'ושרץ היאור צפרדעים' וכתוב אחד אומר: 'ותעל הצפרדע'.

א]  רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכים אותה - ומתזת צפרדעים הרבה" ולהסבר לשון היחיד: "צפרדע" ולא "צפרדעים"  בלשון רבים – מסביר רש"י תחילה מדרש זה ורק אחר כך את הפשט.

ב] לפי פשוטו: מדובר כאן בשם קיבוצי - "צפרדע" בדומה לדוגמא: שיעקב מודיע לעשיו: "וַֽיְהִי־ לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר .." אין הכוונה לשור אחד וחמור אחד- אלא לשוורים רבים וחמורים רבים.

ראיתי הסבר יפה   על פי: "עדות ביהוסף":  מובא בילקוט -  כי בתקופת מכת הצפרדעים - הייתה מלחמה בין מלכות מצרים ומלכות כוש, הסכסוך היה בדבר מחלוקת על גבולות  מדינותיהן, למרבה הפלא- הצפרדעים הכריעו את הכף !

לפי זה - כולם ראו  בעליל, כי גבולה של מצרים מגיע בדיוק עד המקום בו היו הצפרדעים!

כאשר החרטומים הצליחו להעלות את הצפרדעים על מצרים- רצו להרחיב את שטח מצרים ולהיכנס מבעד לגבולות כוש. אך , בחסדי ה', הרצון הזה לא צלח והצפרדעים כיסו רק את שטח מצרים עד הגבולות של המדינה - לא חצו את גבול מצרים !

"באר מים חיים" מסביר: את ההבדל בין הצפרדעים שהעלו החרטומים לבין הצפרדעים  שעלו לפי ציווי אלוקי - על ידי אהרון הכהן:

הצפרדעים שהועלו על ידי חרטומי מצרים: לא קפצו לתוך התנורים הבוערים- כי אם על ארץ מצרים.- היות ולא באו בציווי אלוקי ולכן לא הייתה להן מחויבות למסור את נפשם - לעומת הצפרדעים שבאו בציווי אלוקי - באמצעות אהרון הכהן.

מתוך ספר "פנינים משולחן הגר"א"- הסבר מעניין: " מה ראו חנניה .מישאל ועזריה, שמסרו  עצמם על קדושת השם לכבשן האש ?

נשאו קל וחומר בעצמם-  מהצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת ה', כתוב:  ובאו ועלו..." ובתנוריך ובמשארותיך.."- אנו שמצווים על קדושת השם, על אחת כמה וכמה"! [מסכת פסחים נ"ג, ב]

מששמע הסבר זה ה"שאגת אריה" הוא הקשה על כך, ואמר: קל וחומר זה - מופרך!

שהרי גם הם הצטוו, כמו שהכתוב :"ועלו ובאו" ואיך אמרו ז"ל שלא הצטוו?

מששמע זאת הגר"א [הגאון רבי אליהו מווילנא ] שהיה אז רק בגיל שבע שנים  בלבד , חלק על ה"שאגת אריה" ואמר:  כי האמת שהצטוו הצפרדעים,  הרי לא הצטוו על שריפת אש לבד -  אלא שיעלו בתנור ובמשארות ובמטות ובחדר משכבם, והייתה כל אחת ואחת יכולה לומר לחברתה שתלך היא אל התנור, ואני אלך אל החדר ואל המשכבות, וכן כולם ומשהלכו גם לתנורי האש, הרי  הקל וחומר מסתדר יפה. כתגובה על דבריו קפץ ה"שאגת אריה" והגביהו ונשקו על מצחו.

האגדה מספרת: "והצפרדעים עלו בבתי המצרים ויבואו בתנוריהם ובמשארותיהם ותאכלנה את הבצק ותמררנה את חיי המצרים מאד, ויהי הצפרדעים אשר באו גם בתוך גופות המצרים ותכאבנה אותם. וירא פרעה את הדבר הזה ,וימהר ויקרא למשה ואהרון ויאמר: העתירו [התפללו] נא אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את בני ישראל, ויתפלל משה אל ה', וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות"

רש"ר מסביר: השם "צפרדע" הוא צירוף - "צפר" ו"דע" [ידיעה], בארמית: "עור דעניא".

תרגום אונקלוס: ידיעת היקיצה, הצפרדע מרעישה בלילה, אך  כאשר השחר וקרניו עולים מוקדם בבוקר - הצפרדע נעשית לפתע- ביישנית ושקטה.

צפרדעים אלה ,שבדרך כלל חשים בושה מאימת האור והרעש - עלו ממקומם החשוך והפריעו לכל ארץ מצרים ,הם נכנסו לארמונו של פרעה - מלך מצרים- אל חדר משכבו, על מיטתו ועל לבני חצרו - הם המאיסו את לחמם של המצרים בתנוריהם ובמשארותם - [כלים להכנת מזון] .הם זחלו גם על המלך עצמו - על עמו ועל משרתיו.

מכת הצפרדעים באה על המצרים - כדי להשפיל אותם בשל גאוותם  שהיו מתנשאים כאלילים על עבדיהם – וכאן הקב"ה מראה להם : כי אפילו יצורים קטנים כצפרדעים שבדרך כלל נפחדים- פסקו לפחד מהם, או לרכוש להם כבוד.

בכל המקומות בהם הסתובבו הצפרדעים - ללא יראת כבוד ופחד מהמצרים -  נגלה את כל הדרכים בהם מיררו אדוני מצרים את עבדי ישראל.- הרי עבדים אלה היו מאד מושפלים, לא היו להם בתים,- לא חדרי משפחה פרטיים, לא מקום ללון בו ולא לחם ראוי לאכילה. ועל כך אנו נזכרים בליל הסדר כאשר אנחנו אוכלים את "לחם העוני"

הצפרדעים האלה באו גם לעורר את המצרים: איך אדם מרגיש בזמן  שאיננו יכול ליהנות מביתו, מיטתו, לחמו- בלי לחשוש כל שנייה מהתערבות מטרידה מאד.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי אלוקים נהג עם פרעה מלך מצרים ועמו - במידת הדין עד לשחרור עם ישראל מכבלי הגלות במצרים,

מטרת מכת הצפרדעים הייתה: להשפיל את פרעה מלך מצרים וכל עמו - לפי שהחשיבו עצמם כאלילים השולטים על עבדיהם.

 ויפים דברי דוד המלך:

"גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב-כֹּחַ;    לִתְבוּנָתוֹ, אֵין מִסְפָּר. מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה;    מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי-אָרֶץ". [תהלים קמ"ז- ה-ו]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)