פרשת כי תישא , יוזמי חטא העגל והקשר להפטרה/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת כי תישא , יוזמי חטא העגל והקשר להפטרה.

מאת: אהובה קליין

יצירותיי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ מחצית השקל/ ציירה: אהובה קליין(c)[שמן על בד]

ציורי  תנ"ך/ משה יורד עם הלוחות וקרנו פניו/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ השימוש בכיור במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ העם דורש מאהרון הכהן- אליל / ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ חטא העגל/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ "מי לה' אלי"/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה מתפלל על עם ישראל לאחר  חטא העגל/ציירה: אהובה קליין (c) 

ציורי תנ"ך/ משה מפסל את הלוחות השניים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך  וכיור הנחושת /

ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ שני האומנים בעבודתם/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ חכמות הלב ותרומתן/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי  תנ"ך/ משה רוקח את שמן המשחה/ ציירה: אהובה קליין (c) 

ציורי תנ"ך/ציווי ה' למשה לקחת סמים- לרקוח עבור הקטורת בקודש הקודשים

/אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ משה בדרך לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על  בד]

ציורי תנ"ך/ הריסת אלילים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ "ושמרו בני ישראל את השבת..."/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יציאת מצרים בחודש האביב/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה--יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶת-פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,.

ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הפרה האדומה/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציור מתוך ההפטרה: מלכים י"ח.

ציורי תנ"ך' אליהו הנביא  ניגש אל  המלך אחאב/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי  תנ"ך/ אליהו הנביא מבשר בשורה לאחאב מלך ישראל/ ציירה: אהובה קליין(c)

פרשה זו מתארת  כיצד  הגיעו עם ישראל לעשיית-
עגל הזהב ועוד בזמן שעלה משה להר סיני לקבל את התורה: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים .......וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". [שמות  ל"ב, א'-ד']

תגובת  ה' הייתה: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; ........וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר- אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל" [להלן:  ל"ב, ז'- י"א]

תגובת משה: וַיְחַל מֹשֶׁה.....לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. ........זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם"

[להלן, ל"ב, י"א- ט"ו]

תשובת ה': "וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ".

השאלות הן:

א] מי היו האנשים שיזמו את: חטא  העגל?

ב] מה הקשר להפטרה- [ספר מלכים א, י"ח]?

תשובות.

האנשים שיזמו את חטא העגל:

מתברר  כי אותם האנשים שיזמו חטא נורא זה - לא היו זרע קודש של עם ישראל - בני אברהם, יצחק ויעקב, ממש לא!

וכך נאמר במדרש [שמות רבה מ"ב, ו']

"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָעָם אֵין כְּתִיב[לא כתוב] כָּאן אֶלָא עַמְּךָ, אָמַר משֶׁה רִיבּוֹן הָעוֹלָם מִנַּיִן הֵם עַמִּי?

"אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ (שמות ז, ד): וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי, אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב, אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין [עתידים] לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ, לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא".

נתאר לעצמנו: כי משה עולה להר סיני למשך ארבעים יום ובתום תקופה זו הוא עתיד לשוב והנה מגיע יום הארבעים ומשה מתאחר להגיע.

למעשה העם טעה - באופן ספירת הימים, שהרי הם התחילו לספור מהיום הראשון בכלל החשבון - בעוד שנהוג בתורת ישראל לספור מהלילה והיום  נמשך בעקבותיו - אך למרות זאת על פי דעתם - הם היו בטוחים שמשה  מאחר. במצב זה, מן הראוי שמשפחתו הקרובה של משה ידאגו לו ! ואילו כאן למרבה הפלא, הערב רב דאגו למשה,  הם רצים אל אהרון ושואלים על משה? אהרון מרגיע אותם שהכול תקין ומשם הם הולכים לשבט לוי – אך שבט לוי אינו מודאג ומבטיחים שמשה  צפוי להגיע.

אולם היות והערב רב עוררו את  עם ישראל – הדבר השפיע גם עליהם וניגשו אל אהרון הכהן והודיעו לו כי הם חוששים שמא  משה  נפטר.

היקשה עליהם אהרון: מי אמר לכם שמשה מת ? ענו לו ישראל: כי הערב רב אמרו להם: היות ומשה אמת ותורתו אמת ועדיין לא חזר - כנראה שקרה לו משהו.

בנוסף השטן גם הצטרף  לדאגה – כפי שמסופר בגמרא [מסכת שבת פ"ט, ע"א]הראה להם  צורת מיטה ואמר לאהרון  כי זה משה האיש , עם ישראל השתכנע והסכים לחפש מנהיג אחר ומשחשבו שיבחרו באהרון, הערב רב הסיט אותם ושכנע  אותם להעמיד את עגל הזהב!

לבסוף נכנסו אל הזקנים ואחר כך אצל חור- ומאחר שכל אלה התנגדו - הם הרגו אותם – כך שבסוף איימו גם על אהרון שיפגעו בו - באופן זה - אהרון השתכנע, אך עדיין לא מתוך כוונת עבודה זרה ,חלילה - אלא בניית העגל באופן איטי- היא  לשמו של ה'- כמו שכתוב: "וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר".[להלן  שמות, ל"ב, ה']לבסוף אהרון רצה למשוך זמן והורה להם להביא את תכשיטי הזהב של נשותיהם, אך משסירבו  הנשים , התנדבו הגברים לתרום- עדיין רצה  לעכב את הדבר הנורא, אלא שבאו חרטומי מצרים שיצאו ממצרים ומיכה שהיה מכשף –בתוכם, והנה באמצעות הכישוף גרמו שיקום עגל הזהב –שהיה  נראה ממש אמיתי - והם סגדו לו!

התוצאה הסופית הייתה: משה ציווה את בני לוי להרוג בחרב את כל החוטאים בסך שלושת אלפים איש.

הקשר להפטרה [מלכים- א, י"ח]

קודם להפטרה זו ,הכתוב מתאר מי היה מלך אחאב: "וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה--מִכֹּל, אֲשֶׁר לְפָנָיו.  וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ, בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-אִיזֶבֶל, בַּת -אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת-הַבַּעַל, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ.  וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ, לַבָּעַל, בֵּית הַבַּעַל, אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן" [ מלכים- א', ט"ז, ל'- ל"ג]

לפיכך אליהו הנביא גזר עליו  ועל יושבי שומרון - שנות  בצורת - כדברי הכתוב: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל-אַחְאָב, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר--כִּי, אִם-לְפִי דְבָרִי" [שם י"ז, א']

הנבואה אכן התקיימה!

כאן בהפטרה הגיע הזמן  לעצור את הרעב ועל כן שלח ה' את אליהו אל אחאב:

"וַיְהִי, יָמִים רַבִּים, וּדְבַר-יְהוָה הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר:  לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  וַיֵּלֶךְ, אֵלִיָּהוּ, לְהֵרָאוֹת, אֶל-אַחְאָב; וְהָרָעָב   חָזָק, בְּשֹׁמְרוֹן".[מלכים-א, י"ח]

אליהו הנביא – בתום שלוש שנים של בצורת ורעב בא להודיע לאחאב שעבד עבודה זרה - כי עתה העונש הוסר.

על פי ביאור המלבי"ם לאחר שייבשו כל הנחלים ומקווה המים, היה צורך במטר היורד בהשגחה פרטית לטובה והוצרך אליהו הנביא - להחזיר את העם בתשובה. לאחר שעברו שלוש שנים של בצורת – כדי שיהיו ראויים לטובה זו- עתה הם היו כבר בשלים לאחר תקופת הבצורת- לפי שהרעב היה חזק בשומרון. והאנשים הגיעו למצב של יראת מוות.

גם אחאב הרגיש רגשי אשמה - כי בגללו באה צרה זו.

הקשר בין הפרשה - להפטרה: הסטייה מהאמונה בה'  והפנייה לעבודה זרה – בפרשה - זה היה משהו לא קבוע-באמצעות הערב רב, ואלו בהפטרה - זה היה הליך ארוך באשמת אחאב מלך ישראל.

לסיכום, לאור האמור לעיל: לאחר שמשה ראה את הריקודים והמחולות סביב העגל- בכעסו שבר את הלוחות ובכך סימל להם שישברו ליבותיהם של כל עם ישראל וזו הדרך לתיקון. גם בהפטרה - העם  ובראשו אחאב מגיעים   לשבירה, בתום שנות הרעב וזהו הפתח לחזרה   בתשובה.

לפיכך יפים וחשובים דברי דוד המלך:

"זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" [תהלים נ"א, י"ט]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וְאַחְאָב הַמֶּלֶךְ/שיר מאת: אהובה קליין.(c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וְאַחְאָב הַמֶּלֶךְ.

שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

 אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שָׁאַב כּוֹחַ

 פָּעַל רַבּוֹת לְלֹא מָנוֹחַ

 הִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלוֹקִים

 בְּצִלּוֹ שָׁהָה-לֵילוֹת כְּיָמִים.

 

בְּתֹם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים

תְּקוּפָה נְטוּלַת גְּשָׁמִים

חָשׁוּ הַכֹּל רָעָב בְּשׁוֹמְרוֹן

אֲדָמָה יְבֵשָׁה מֻכַּת אָסוֹן.

 

צָרָה רַבַּת מְמַדִּים

בְּשֶׁל  מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים

עֲבוֹדָה זָרָה סְגִידַת אֱלִילִים

בְּרֹאשׁ אַחְאָב מַחֲטִיא הָרַבִּים.

 

 הִגִּיעָה הָעֵת הִנֵּה הַשָּׁעָה

 אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לַה' שָׁמַע

 עַתָּה לִבּוֹ נָשָׂא רַגְלָיו

 הַיְשֵׁר אֶל  מֶלֶךְ אַחְאָב.

 

מֵגִיחַ מִפֶּתַח הָאַרְמוֹן

הַמֶּלֶךְ שָׁרוּי דִּכָּאוֹן

בְּפִי הַנָּבִיא בְּשׂוֹרָה

יְצִיאָה מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ!

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת הַהַפְטָרָה לְפָרָשַׁת: כִּי תִּישָּׂא

[הַפְטָרָה בִּמְלָכִים-א, פֶּרֶק י"ח]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת פנחס- הקשר לאליהו הנביא- ומסר חשוב למנהיגים./ מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת פנחס- הקשר לאליהו הנביא- ומסר חשוב למנהיגים.

 מאמר מאת: אהובה קליין.

יצירותיי לפרשה ולהפטרה [מלכים א, י"ח, י"ט]

ציורי תנ"ך/ פינחס וברית השלום/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ "צרור את המדיינים והכיתם אותם"/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/בנות צלופחד דורשות ממשה ואהרון: נחלה/ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי נ"ך/  יוכבד\ משה .אהרון / ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה מתפלל לה' להשגת מנהיג לעם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה מצווה לעלות על הר העברים/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה משקיף מהר העברים על ארץ ישראל/ ציירה: אהובה קליין[שמן  על בד](c)

ציורי תנ"ך/  משה סומך את ידיו על יהושע/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יהושע וכלב בן יפונה הנותרים מהמרגלים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יהושע ואנשי גבעון/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא יושב  בצל- עץ הרותם/ ציירה: אהובה קליין (c)

[מתוך ההפטרה]

ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא בפתח המערה וציווי ה' אליו/ ציירה: אהובה קליין (c)

 [מתוך ההפטרה]

ציורי תנ"ך/ איזבל שולחת מלאך אל אליהו הנביא/ ציירה: אהובה קליין (c)

 [מתוך ההפטרה: מלכים א, י"ח, י"ט]

פרשה זו פותחת במעשה הגבורה של פנחס:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא". [במדבר כ"ה, י-ט"ז]

בהפטרה בשבת זו אנו קוראים בספר מלכים א [פרקים י"ח- י"ט] על תחרות ראווה - המתרחשת בין אליהו הנביא ונביאי הבעל – הנחשבים - לנביאי שקר.

תחרות זאת מסתיימת בניצחון דרמטי לטובת אליהו כפי  שהכתוב מתאר:  "וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר, וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: "יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים! יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים!". וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: "לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם", וַיִּתְפְּשׂוּם, וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב: "עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם". וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין (ברכו) בִּרְכָּיו. וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ: "עֲלֵה נָא, הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר: "אֵין מְאוּמָה", וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם", וַיֹּאמֶר: "עֲלֵה, אֱמֹר אֶל אַחְאָב 'אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם'". מה וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל, וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". [מלכים א, י"ח, ל"ח-  מ"ו]

מעניינת תגובתה של איזבל: "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב. וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם. וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אחת) אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת," [מלכים א, י"ט, א- ה]

השאלות הן:

א] מי היה פנחס ומדוע עלה לגדולה?

ב] מי הוא  אליהו? ומה הקשר לפנחס?

תשובות.

פנחס – פועלו וגדולתו.

נאמר: "פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי". 

על פי דעת מקרא: הקב"ה מוסר למשה – מה עליו להגיד לעם ישראל לאחר שפנחס הרג באמצעות רומח – שהיא: חנית קטנה - את החוטאים- הישראלי והמדיינית.

במעשה זה-  הוכיח את גבורתו ועוז רוחו כדי לתקן את הפגיעה המבישה בקודשי ישראל.

פנחס הוכיח גבורה נפשית ולא חשש לפגוע בחוטאים אלה בגלל ייחוסם.

רש"י מסביר: על פי  מסכת סוטה [מ"ג, ע"א:] היות והשבטים היו נוהגים לבזות את פנחס ואומרים: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי - אמו [יתרו] עגלים לעבודת אלילים, הרג נשיא שבט מישראל" ! לכן התורה מייחסת אותו לאהרון הכהן.

אברבנאל מפרש: התורה מדגישה את ייחוסו של פנחס לאהרון כדי להודיע - שפנחס לא עסק מעולם בכלי מלחמה ולא למד אף פעם להשתמש בחרב וחנית, אך כשראה את החטא הנורא, פעל ללא היסוס שלא כפי הרגלו.

"שפת אמת" מבאר: על ידי זה שפנחס קינא את קנאת ה' והרג את זמרי-החדיר ללב כל עם ישראל- "בתוכם"- את מידת הקנאות שאין ביכולתו לסבול - עוברי עבירה , למרות שהוא היה בעל עזות וחריפות - הרי הוא קנא את קנאת ה'.

בעבור גבורתו זו - פנחס קיבל שכר כפי שהכתוב מתאר:  "לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם"

בגמרא מתואר: מעשה בכהן גדול שאמר לשני התנאים - שמעיה ואבטליון - שהם בני גרים.

השיבו לו: אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום ואותו כהן לא היה כך.[מסכת יומא ע"א]

מכאן אנו למדים כי זה העושה מעשה כאהרון - הוא ראוי לשלום - שהיא ברכתו של  אהרון הכהן - כפי שנאמר:

"בְּרִיתִי הָיְיתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" [ מלאכי ב', א]

אליהו הנביא  והקשר לפנחס.

אליהו הנביא נלחם כנגד נביאי השקר - שהם קרואים נביאי הבעל:

"וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם"

לאליהו הנביא קורים נסים - האש יורדת מהשמיים ואוכלת את קורבנו של אליהו  זהו נס גלוי!

אליהו הנביא צועק:

"וַתִּפֹּל אֵשׁ  ־יהוה, וַתֹּאכַל אֶת ־הָעֹלָה וְאֶת ־הָעֵצִים, וְאֶת ־הָאֲבָנִים וְאֶת ־הֶעָפָר; וְאֶת ־הַמַּיִם אֲשֶׁר ־בַּתְּעָלָה לִחֵכָה׃  וַיַּרְא כָּל־הָעָם, וַיִּפְּלוּ עַל ־פְּנֵיהֶם;

וַיֹּאמְרוּ, יהוה הוּא הָאֱלֹהִים, יהוה הוּא הָאֱלֹהִים"׃

ואילו נביאי הבעל אינם זוכים לנס - אלא סופם שנשחטים על ידי אליהו הנביא!

הרי מעשיו של אליהו הנביא מוכיחים את גדולת ה' ומנגד את כישלונם של נביאי הבעל.

אליהו הנביא בורח למדבר - ברצונו למות, מדוע? הרי היה צריך לשמוח על ההוכחה : שנביאי הבעל חטאו ואילו הוא הוכיח לכולם את מציאות ה'.

אומנם איזבל מנסה לרדוף אחריו - המאבק הזה בינו לאיזבל אינו חדש.

איזבל דאגה לכלכל את  נביאי הבעל - מנגד שאפה להשמיד את נביאי ה' ואילו כעת היא מבקשת נקמה כפי שנאמר:

"וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם".

אך, מתברר שאליהו הנביא אינו בורח מפניה - אלא הוא בורח מעצמו - בורח מייעודו. לכן הוא משאיר את נערו בבאר שבע והולך לבדו למדבר.

בהפטרה אנו קוראים על ייאושו של אליהו וכתוצאה מכך הוא נמלט מתפקידו.

עתה משהוא נס מפני החרב  השלופה של איזבל- לפתע הוא חושב שכל הישגיו היו מדומים!  ומבקש רק דבר אחד - למות במדבר.

אליהו הבורח "אל- נפשו" מנסה לשכוח את כישלון מאבקו בעבודת הבעל – בדומה ליונה הנביא - המנסה להתעלם מקולות הסערה – המרמזים לו לשוב לשליחותו בים ונרדם בבטן  האוניה  - כך אליהו נשכב מתחת לעץ הרותם במדבר.

גם לאחר שאליהו הנביא ניצל  ומקבל עוגת רצפים - בסופו של דבר מגיע להר האלוקים וגם שם מסתתר בתוך המערה - אך אלוקים קורא לו לצאת למשימת המשך שליחותו.

אליהו הנביא, למרות כל הנסים שקרו לו והוכיחו לכל - כי יש אלוקים. חש: כי העם לא שב עדיין מדרכו הרעה והוא עדיין פוסח על שני הסעיפים.

אליהו הנביא רואה את כל המכשולים סביבו: הוא סובל מנחת זרועה של איזבל ובנוסף מאה נביאים מוחבאים על ידי עובדיה הנביא.

בסופו של דבר הוא נשבר : "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹותֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

נאמר בילקוט: כי ה' התרעם על אליהו הנביא על כך שאינו מלמד זכות על עם ישראל והוא מתמיד ברוח הקנאה ולכן ציווה ה' את אליהו למשוח את אלישע לנביא תחתיו.

מנגד, אנו רואים שרוח הקנאה שהייתה לפנחס – התורה שיבחה אותו ואף זכה לשכר גדול - כהונת עולם.

אם כן מדוע ה' מתרעם  על אליהו?

המגיד מדובנה מסביר זאת על ידי  משל: מעשה באב שהביא את בנו החולה לרופא - וכדי להצילו - הרופא כרת לו אבר ואז ניצל.

לימים - שוב חלה הילד ואביו הביאו לרופא - הפעם הרופא נתן לנו סמים קשים שיש בכולם ,חלילה להמית.

מיד כעס האב על הרופא וצעק: מדוע הנך חפץ להמית את הבן? הבאתיו כדי שתרפאו, עכשיו אני מבין שגם בפעם הקודמת רצית בכוונתך הרעה להופכו לבעל מום!

הנמשל גם כאן. אליהו הנביא הוא פנחס - כעת מאשים את עם ישראל - בעבור חטאם הראויים לכיליון.

כאן רמז ה' שחייב מנהיג ישראל - לבקש רחמים על עם ישראל – גם בזמן שהם חוטאים ולסנגר עליהם.

אומר לו ה' : כאן מתברר  כי כל הכוונה שלך : גם בשיטים הייתה קנאותך – כדי לעורר קטגוריה על עם ישראל ומכאן  שניתן לחשוב שאפילו אותה קנאות בשיטים אשר  קיבלת עליה [כפנחס]  שכר- אותה קנאות היא לא הייתה  לטובת עם ישראל - אלא לרעתם – לעורר קטרוג על חטאיהם בשמים!

מכאן -שבזמן שפונים אל החוטאים יש להוכחתם על חטאם - אך כאשר פונים אל ה' יש ללמד עליהם זכות. ולבקש עליהם רחמים!

החוט המקשר בין אליהו הנביא ופנחס:

"נתיבות שלום"  מסביר כי בתרגום יונתן בן עוזיאל נאמר: הרי פנחס זכה לברית שלום - ומכך למלאך קיים-ועניין זה מופיע  בספר " תורת אבות"- שעניין מלאך- הכוונה: שהחומריות והגשמיות שלו  נהפכו לרוחניות - כולו רוחני ולכך זכה פנחס -  שהוא: אליהו הנביא זכור לטוב.

לסיכום ,לאור האמור לעיל: ניתן ללמוד: פנחס נלחם את קנאת ה' למען ישראל ומעשיו נהפכו לרוחניים וכך התגלגל לנשמת אליהו הנביא - אך גם כאשר מנהיג נלחם במסירות נפש למען  הצלת העם- עליו להיזהר לא לקטרג עליהם - אלא לדון אותם לכף זכות  ורק בפניהם - מוטל עליו להוכיחם!

 כמו שנאמר:  "וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" [ מסכת אבות פרק א', ו]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)