פרשת ויקהל- מה הקשר בין
חכמה למעשים?
מאמר מאת: אהובה קליין
פרשה זו
פותחת במילים: "ויקהל
מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר
צִווָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם"
משה חוזר באוזני עדת
בני ישראל על התרומה הנחוצה למשכן, וסוקר באופן מפורט את כל חלקי המשכן והכלים שלמענם
נועדו התרומות של עם ישראל. העם נענה ותרם
בעין יפה את כל החומרים הנחוצים למשכן
ולכליו, עד כי כבר לא היה צורך לתרום
יותר, כפי שאמרו זאת החכמים העוסקים בכל
מלאכת הקודש אל משה: "ויאמרו אל משה לאמור מרבים העם להביא מידי העבודה
למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה " ובהמשך נאמר: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה
לאמור איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מלהביא" [שמות
ל"ה, ה-ו] בעקבות הקול שהעבירו במחנה- זרם התרומות פסק.
ציורים לפרשת השבוע:
ציורי תנ"ך/ משה מקהיל את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומות עבור המשכן וכליו/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בני ישראל תורמים חומרים עבור המשכן וכליו לחכמי הלב/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך בעבודתם/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הנשים טוות צמר למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הכרובים מעל ארון הברית במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מזבח הזהב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
בפרשה מתואר מזבח העולה וכליו ומעניין שהתורה מדגישה מבין חכמי הלב את בצלאל בן אורי בן חור .
לגבי מזבח העולה
נאמר: "ויעש את מזבח העולה עצי שיטים.. ויעש את כל כלי המזבח את - הסירות ואת
היעים ואת המזרקות ואת המזלגות ואת המחתות כל כליו עשה נחושת.[שמות ל"ח, א-ד]
השאלות הן:
א] מדוע
הוצרך משה להקהיל את כל העם?
ב] מהו מזבח העולה ובמה ייעודו ?
ג] מה
הקשר בין החכמה לפועלו של בצלאל בן אורי?
משה
מקהיל את העם.
רבינו בחיי מפרש על פי המדרש: "תבוא קהילת משה ותכפר על קהילת אהרון דכתיב [שמות ל"ב] "ויקהל העם על אהרון"
והכוונה כי על ידי שמשה מקהיל את העם הוא
מכפר על התאספות העם בחטא העגל.
ובהמשך אמירת משה: "ויאמר
אליהם משה"- מכפרת על אמירת אהרון
שנאמר במעשה העגל: "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים" והמילים: אצל משה: "אלה
הדברים" מכפרות על דברי העם בזמן הסגידה לעגל הזהב: "אלה אלוהיך
ישראל" והזהב שנתרם למען המשכן - יכפר
על הזהב שממנו נוצר העגל.
המלבי"ם אומר
רעיון דומה: כאשר התורה ניתנה
על הר סיני כל עם ישראל התאחדו כאיש אחד בלב אחד בתחתית ההר והראיה לכך, שכתוב בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל
נגד ההר" [שם י"ט, ב]
אבל בזמן חטא העגל, השטן המקטרג גרם לפירוד ומחלוקת בקרב עם ישראל.
המשכן בא
לכפר על מעשה העגל, לכן משה אסף את
כל עם ישראל אליו להשיבם – לעם מאוחד ומלוכד סביב נושא המשכן , ממש כמו בזמן
מעמד הר סיני.
חז"ל אומרים : כי יש קשר בין תחילת פרשת כי תישא לתחילת פרשת ויקהל
כאשר אצל משה מתקהלים מתוך אחדות שבלב - מצליחים לעמוד מאוחדים מול כל סוג של
אויב. ומתקיים בהם הפסוק: "כי תישא
את ראש בני ישראל"
מזבח העולה ותכליתו.
מזבח העולה – היה
מיועד להקרבת קורבנות ונקרא גם בשמות נוספים, כגון: מזבח החיצון- מעצם
היותו ממוקם בחצר המשכן, ובלשון פשוטה
כונה - מזבח, בתקופת המשכן נקרא
גם: מזבח הנחושת, ומזבח אדמה,
היה עשוי מעצי שיטים ומצופה בנחושת, שימש כאחד מכלי הקודש המרכזיים במשכן ובהמשך
בשני בתי המקדש - ראשון ושני.
היה בנוי בצורת ריבוע
,רוחבו - חמש אמות אורכו - חמש אמות וגובהו
- שלוש אמות, בארבע הפינות למעלה היו ארבע קרנות המזבח. סביב המזבח היה מכבר בצורת
רשת נחושת. בארבע הקצוות של הרשת היו ארבע
טבעות שבעדם השחילו את הבדים שהיו עצי שיטים מצופים נחושת- כדי שיהיה אפשר לשאת את
המזבח ממקום למקום.
למזבח היה מחובר כבש בצורת שיפוע ששימש לעליית הכוהנים לגג המזבח - וזאת מהטעם
שהיו צריכים לשמור על צניעותם - שנאמר:
"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא
תגלה ערוותך עליו " [שמות כ", כ"ב],בדופן הצפונית של הכבש, אומני
המשכן, חרצו חריצים כנגד בליטות שהיו
ביסוד המזבח- במטרה לחבר את הכבש באופן מדויק ביותר למזבח.
לצורך עבודת הקורבנות
-אומני המשכן יצרו חמישה כלי שרת שתכליתם הייתה: ניקוי ,קבלת הדם, היפוך הבשר על
האש ונטילת גחלים- כלים אלה היו עשויים
מנחושת.
הקשר בין המחשבות
למעשה אצל בצלאל בן אורי . בנוסף לרוח אלוקים, החכמה, התבונה והדעת שהיו טבועים בבצלאל בן אורי,
נאמר עליו : "ולחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת ובחרושת.. ולהורות נתן
בליבו.."
בגמרא [מסכת ברכות דף י"ז] נאמר: כי תכלית החכמה היא: תשובה ומעשים טובים. הכוונה -
שלא ייווצר מצב שאדם ילמד את כל ההלכות
ואחר כך בועט באביו ,באמו, ברבו ובמי שהוא
גדול בחכמה ובמניין , שנאמר: "ראשית
חכמה יראת אלוקים שכל טוב לכל עושיהם" [תהלים]
לכן מטרת הלימוד: היא אינה רק הרחבת הידיעות ,אלא,
תכלית החכמה - שיפור ומי שלומד ,
אך אינו מיישם בפועל את ידיעותיו- עדיין לא הגיע לתכלית החכמה.
רבי אברהם מנחם רפא
בפירושו: "מנחה
בלולה" מסביר: יש אדם שיודע לחשוב
מחשבות, הכוונה היא - שמתכנן שרטוטים ומגיש אותם לאנשי מעשה שיודעים להוציאם לפועל אולם אינם יודעים לתכנן ולשרטט.
מנגד- בצלאל היה מסוגל לחשוב מחשבות ולתרגם זאת למלאכה
בפועל כמו שנאמר: "לעשות בזהב ובכסף ובנחושת".
על פי ספרי החסידות: "ולחשוב מחשבות"- הכוונה שבצלאל היה יודע את מחשבתו של כל אחד מהתורמים
והיה מתאים את התרומות לפי הכוונות שלהם ומחשבותיהם, מי שהיה חושב בעת מסירת התרומה- מחשבה טהורה- בצלאל הקדיש
זאת לארון, ותרומה במחשבה צדדית - הקדיש לאדנים וכך הלאה.
החת"ם סופר
מסביר : כי הייתה לו גם את
הסגולה להורות את אומנותו לאחרים. ואין
הדבר מובן מאליו שהרי ישנם אנשים מוכשרים בעלי ידע רב בחכמה ובינה ,אך אין להם את הכישרון
ללמד אחרים.
אור החיים טוען רעיון דומה: הייתה לו
ברכה מיוחדת להוציא את החכמה מהלב לפועל, מלבד הכישרון יש צורך גם בנדיבות.
ישנם חכמים שיש להם
ידע רב ,אך אין הם מסוגלים לרדת אל העם ולהסביר את הרעיונות בשפתם. נאמר על קהלת: "יותר
שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם" יש כאן דברי שבח על כישרונו של קהלת -ללמד ולהעביר הלאה את מה
שהוא למד בעצמו - לעם.
הרמב"ן התפעל
מאד מאישיותו של בצלאל שנחשב לכליל השלמות ואמר עליו : "פלא זאת שראוי להתפעל
עליו"
לסיכום, לאור
האמור לעיל, ניתן להסיק כי עם
ישראל - לאחר חטא העגל מתאחד מחדש כאיש
אחד בלב אחד- במטרה להקשיב לדברי משה בנושא המשכן
ששימש מרכז רוחני לכל עם ישראל. ולזכותם של בני ישראל יאמר :כי בנוסף להקשבתם לציוויים - נרתמו יחדיו לתרום חומרים למען המשכן - ביד רחבה, עד שהיה
צורך לעצור בעדם, בנוסף ניתן ללמוד גם על חכמי הלב, שמלבד חוכמתם היו אנשים ישרים ומצאו זמן וצורך להודיע זאת למשה, ומשה עצמו שהיה איש רוח וצדיק - לא
לקח לעצמו מהחומרים העודפים.
עם ישראל זוכה לאומנים משכמם ומעלה בעלי כישרון מיוחד- מתנת אלוקים העושים את מלאכתם
קודש נאמנה ובצלאל בן אורי אשר שרוי בצלו
של אלוקים- דמות פלאית - מצליח לתרגם את מחשבותיו ליצירות הקודש. הוא מיישם באופן
נפלא את הנאמר במסכת אבות: "כל
שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת. [אבות, ג, ט]