פרשת תרומה- תכלית המשכן והעוסקים בהקמתו/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת תרומה-תכלית המשכן והעוסקים בהקמתו.

 מאמר מאת: אהובה קליין. 

היצירות שלי  לפרשה:

ציורי תנ"ך/ הקמת המשכן בידי בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך / ציירה: אהובה קליין (c)

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל--איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי:"
[שמות  כ"ה,ב]

ציורי תנ"ך/ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומה  אל משה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים שמן כתרומה למשכן/ ציירה: אהובה קליין(c) 
[שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ תרומת האבנים למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכרובים מעל  הארון במשכן/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ שולחן לחם הפנים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ מנורת הזהב במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציור מתוך ההפטרה לפרשת תרומה/שלמה המלך בונה מקדש/ ציירה: אהובה קליין (c)

 [שמן על בד] [מתוך ההפטרה]

ציורי  תנ"ך/ שלמה המלך כורת ברית עם חירם מלך צור/ ציירה: אהובה קליין (c)

[מתוך ההפטרה]

נאמר בפרשה זו: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.  כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ". [שמות כ"א, ח-ט]

 השאלות הן:

א] לשם מה נועד המשכן?

ב] במה ייחודם של אומני המשכן?

תשובות.

תפקיד המשכן.

האגדה מספרת: משה רבינו הלך אל בצלאל בן אורי בן חור ואמר לו: ה' ציווני לעשות משכן, שאל בצלאל את משה: מה  חפץ לה' במשכן?

ענה לו משה: אלוקים מתכנן לשכן את קדושתו בו וילמד שם את בני ישראל – את התורה הקדושה. שאל בצלאל את משה: היכן נניח את התורה?

ענה לו משה: כאשר  נסיים לבנות את המשכן  נעשה ארון המיועד לתורה. ענה בצלאל: אל נא תקל התורה הקדושה בעיננו! קודם נבנה את הארון ואחר כך  נעשה את המשכן.

בהמשך מסופר: בצלאל בנה את המזבח, את השולחן ואת הארון ועשה לכולם זרי זהב. אחר כך אמר: את זר הזהב לא ייקחו בלתי אם כוהנים - והיה להם כתר כהונה: וזר השולחן ייקחו המלכים אשר ימלכו בישראל והוא ישמש להם כתר מלכות: אולם לזר הארון אשר תהיה בו התורה-אין אדונים. מי האיש החפץ בכתר תורה יבוא נא הלום וייקחהו!

כל מלאכת המשכן נעשתה  בדרך ישרה, ללא ניצול לרעה של התרומות שהביאו בני ישראל למשה ועל כך האגדה מספרת:

"ויהי כאשר כלו לעשות המשכן, ויאמר משה אל בני ישראל: הנה נתתם למלאכת המשכן כסף וזהב ותכלת וארגמן.. על כן אמרתי: האספו נא כולכם וחישבתי [אעשה עמכם חשבון],ויבואו בני ישראל וישבו לפניו ויחשבו אתו [עשו חישובים] ויראו בני ישראל והנה חסר ממשקל הכסף :אלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל, ויאמרו אל משה: ואיה השקלים הרבים האלה? ויצר למשה מאד [התעצב משה] ויאמר אל לבו: אויה לי, עתה יוסיף העם לדבר בי לאמור: לקחתי את כסף התרומה ואשים אותו בכליי, ויאר ה' את עיני משה ויתבונן היטב אל כל מלאכת המשכן, וירא את הווים העשויים לעמודים [עמודי המשכן] ויאמר: הן לקחו השקלים הרבים האלה למעשה הווים: ועתה מנו [ספרו] את העמודים ווויהם וראיתם כי לא החסרתי מהשקלים גם אחד. וישקלו בני ישראל את הווים ויספרום, ויראו כי נעשה הכול באמונה"

כתוצאה ממסקנה הזו - בני ישראל כיבדו את משה על יושרו.

על פי המדרש:

"אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש  הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה, איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים - בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר:

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.." [מ"ר]

על פי מדרש זה: אם הקב"ה  מעיד על עצמו - שאינו יכול לפרוש ממנה, מן הראוי שאנחנו  נתייחס באופן דומה לתורה - דוגמת אדם חכם שיושב ולומד את התורה הקדושה - הוא עושה זאת מתוך דחף ידיעת האמת - שהיא תורת ה', אך זה לא יכול להיות ללא הפסק - אלא רק אצל יחידי סגולה - שיראתם קודמת לחכמתם - יהיו מתמידים בכל רגע בתורה. למרות זאת, מן הראוי שגם אנחנו נשאף להגיע לדרגה נעלה זו ולא נפריד בין הנותן - לתורתו. וכל הזמן נתרכז בדבקות  התורה – שהיא  רצון ה' כפי שהיה נוהג הרמב"ם להגיד: בחיבורו –        " היד החזקה " [ספר שכתב] בתחילת דבריו: "ציוונו ה' יתברך..." כלומר הדבר מחייב אותנו לא להפריד בין הקב"ה- לתורה : עלינו לראות נגד עינינו את התורה כרצון ה'. [דברי  רבי אברהם יצחק בלוך מטלז]

[ע"פ ספר  "משולחן גבוה" - על פרשיות התורה]

על פי הגאון  מוילנא: כל האותיות היו כלולות במשכן ממש כמו בתורה הקדושה    שהיא  מתחילה באות : ב'- היינו – בראשית וכלולים בה כל כ"ב האותיות העבריות כך גם   בית המקדש  פותח באות ב' וכלולים בו כל כ"ב האותיות:

בבית המקדש היו ג' טורי גזית  וטור כרותות ארזים ומהם נעשה הבית הרי לנו- א,ב,ג, שהם: ארזים, בית גזית. דביר, היכל,ו' צורת הוו המפרידה בין היכל לדביר, זהב- מצופה זהב, חלונות, ט'- האולם כמו האות ט', יציע, כבש למזבח השיפוע המוביל למזבח, כרובים, כפורת, כיור, כותרות לעמודים, לולים. מזוזות, מזבחות, מנורה, נרות, סיפים, עורות, עליות, עמודים, פתחים, צלעות, קורות,  רהיטים, שולחן, תאים- הוא קרקע הבית – התחתית הוא נווה הקודש – שהוא הדירה בתוכה- והוא חלל הבית - נווה לשכינה.

לפי הרמב"ם: [יד החזקה הלכות בית הבחירה ה"א] המצווה הזו:  "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ" –צו לדורות: לבנות את בית הבחירה.

ייחודם של אומני המשכן.

לגבי אומני המשכן הכתוב מציין: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת".[שמות ל"ה, ל- ל"ה]

רבי חיים מוולוזי'ן מסביר:

בשלושה דברים נבראו כל העולמות: חכמה, תבונה, דעת.

 כפי שכתוב: "יְהוָה--בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ;    כּוֹנֵן שָׁמַיִם, בִּתְבוּנָה.

  בְּדַעְתּוֹ, תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ"; [משלי  ג, י"ט]

מאחר שהמשכן וכליו וגם המקדש –נעשו גם הם בתבנית ובצלם כל העולמות העליונים לכן גם את בצלאל מילא ה' – ברוח אלוקים, חכמה ,תבונה ודעת.

לכן אומרים חז"ל [מסכת  ברכות, נ"ה, א]:"יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ"- היות ובניית המשכן היא מעין בריאת העולם.

הרידב"ז  סובר: אומני המשכן וכליו - בצלאל בן אורי  ואהליאב בן אחיסמך לא היו רק בעלי דעת, חכמה ותבונה,- היו יכולים להשתמש בכישרונותיהם לא רק  בסוג אחד של מלאכה- אלא בכולם- הייתה להם הבנה במחשבה- כיצד להוציא את האומנות  מהכוח אל הפועל. לכן הם נקראו גם חכמי לב.

החת"ם סופר מסביר : כי הייתה  לבצלאל גם את הסגולה להורות את אומנותו לאחרים.  אין הדבר מובן מאליו שהרי ישנם אנשים מוכשרים בעלי ידע רב בחכמה ובינה ,אך אין להם את הכישרון ללמד אחרים.

אור החיים טוען רעיון דומה:  הייתה לו ברכה מיוחדת להוציא את החכמה מהלב לפועל, מלבד הכישרון  יש צורך גם בנדיבות.

ישנם חכמים שיש להם ידע רב ,אך אין הם מסוגלים לרדת אל העם ולהסביר את הרעיונות בשפתם. נאמר על קהלת: "יותר שהיה קהלת חכם עוד  לימד דעת את העם"  יש כאן דברי שבח על   כישרונו של קהלת - ללמד ולהעביר הלאה את מה שהוא  למד בעצמו - לעם.

הרמב"ן התפעל מאד מאישיותו של בצלאל שנחשב לכליל השלמות ואמר עליו : "פלא זאת שראוי להתפעל עליו"

 ה"חפץ חיים" סובר:  כי מכוחם של אומני המשכן ניתן להבין: יסוד גדול בעבודת ה'- שאם אדם נושא ליבו למשימה קדושה בתחום התורני  ומנסה להגיע למטרה נעלה רבה יותר מכפי כוחו, הוא  זוכה לסיוע אלוקי –היינו את הכוח החסר לו להשלמת מעשיו ועליו להכיר בזאת- שהוא זוכה לחכמה בליבו מאת בורא עולם והיא  אך רק ממנו.

רבי אברהם מנחם רפא בפירושו: "מנחה בלולה" מסביר: יש אדם שיודע לחשוב  מחשבות, הכוונה היא - שמתכנן שרטוטים ומגיש אותם לאנשי  מעשה שיודעים להוציאם  לפועל , אולם אינם יודעים לתכנן ולשרטט.

מנגד- בצלאל היה מסוגל לחשוב  מחשבות ולתרגם זאת  למלאכה  בפועל  כמו שנאמר: "לעשות  בזהב ובכסף ובנחושת".

על פי ספרי החסידות: "ולחשוב  מחשבות"- הכוונה  שבצלאל  היה יודע את מחשבתו של כל אחד מהתורמים והיה  מתאים את התרומות לפי  הכוונות שלהם ומחשבותיהם, מי שהיה חושב  בעת מסירת התרומה- מחשבה טהורה- בצלאל הקדיש זאת לארון, ותרומה במחשבה צדדית - הקדיש לאדנים וכך הלאה.

 לסיכום, לאור הנאמר לעיל:

 צו הקמת המשכן הוא לדורות - למען הקמת בית הבחירה בעתיד והעוסקים במלאכת המשכן- היו: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחסימך- שהצטיינו בדעת, חכמה, תבונה וחכמת הלב ותרגום כישרונותיהם בפועל- הלכה  למעשה.

 יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה והקמת  בית המקדש השלישי.

ודברי הנביא ישעיהו  ירקמו עור  וגידים בימנו:

"וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". [ישעיהו נ"ו, ז]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויצא- מדוע זכה יעקב לברכה אצל לבן?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויצא - מדוע זכה יעקב לברכה אצל לבן?

 מאת: אהובה קליין.

היצירות שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ סולם יעקב [חלומו של יעקב]/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יעקב זוכה לראות את "שער השמים"/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יעקב  יוצק שמן על המזבח בבית אל/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יעקב מגולל את האבן מעל פי הבאר/ ציירה: אהובה קליין(c)

[שמן על בד]

"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת-צאן  לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את- האבן מעל פי  הבאר..."[בראשית כ"ט,י]


ציורי תנ"ך/ פגישת יעקב ורחל ליד הבאר ובכיו של יעקב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ רחל מבשרת לאביה על  הגעת יעקב/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/  יעקב עובד שבע שנים למען רחל/ ציירה: אהובה קליין (c)

בפרשה זו יעקב פוגש לראשונה בחייו את רחל ליד הבאר, לאחר שהצליח להסיר את האבן מעל המים:

"וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן- אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים.  וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה- מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת:  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.  וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָייְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה.  וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.  וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי".[בראשית כ"ט, י"ב- ג]

השאלות הן:

א] מדוע בחר יעקב ברחל- האחות הקטנה-דווקא ?

ב] מי היה לבן וכיצד התייחס אל יעקב?

תשובות.

יעקב  בוחר ברחל.

"החיזקוני" סובר: שמועה  יצאה - כי הגדולה מיועדת לאחיו הגדול של יעקב הלוא הוא עשיו ,לכן פחד יעקב לדרוש את האחות הבכורה - לאה , היות וכתוצאה מבחירתו זו ,עשיו  עשוי להתרגז מאד בטענה: שיעקב לא  הסתפק לקנות ממנו את הבכורה ,אלא אף את אשתו לקח!

הגר"א [הגאון אליהו מווילנא] פירש את הפסוק: "שקר החן והבל היופי"  [משלי ל"א, ל]  תוך כדי שאלה: אם חן ויופי – הבל ושקר הם , מדוע משבח הכתוב את רחל שהייתה יפה? אלא שהתשובה היא: היופי- הוא  הבל ושקר כאשר הוא לבד!

אבל  באישה יראת ה' –  היא מעלה גדולה!

לכן  ניתן להבין מדוע חפץ יעקב ברחל?

ספורנו סבור: כי יעקב התאהב באישיותה - לא בגלל טעם אחר.

רש"י אומר על המילים: "וְרָחֵל, הָיְיתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה".  יפת תואר- הכוונה: צורה הפרצוף - שהיו קווי דמותה מתוקנים ומתוארים בתבנית יפה, רש"י מביא  הוכחה להסבר זה מן הכתוב: "חָרַשׁ עֵצִים, נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ; וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ.." [ישעיהו מ"ד, י"ג] כמו  האומן העוסק בחיתוך עץ לפסל יסמן עליו את מקום החיתוך , הכוונה לקו המתאר את הצורה הכללית של הפנים.

"וִיפַת מַרְאֶה"- הוא- זיו הקלסתר- כלומר: מאור פנים.

מכאן, שרחל הייתה יפה בצורת פניה וגם האירה פנים.

רש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: כאשר יעקב ראה לראשונה את רחל הוא התרגש מאד כי דמות אמו - רבקה נתגלתה לו באישיותה של רחל.

בעל הטורים מבאר : כשראה יעקב לראשונה את הבאר עוד בטרם  רחל הגיעה למקום, נזכר בדברי אמו –רבקה- שאמרה לו: כשם שאני יפת תואר והזדמנתי על הבאר –כן יהיה לך סימן מבנות אחי- אם תראה שהיא כתוארי - היא בת מזלך!

מוסיף ומדגיש בעל הטורים:

כאשר  יעקב ראה לראשונה את רחל - באותו זמן  גולל את האבן מעל הבאר- כוון שראה אותה- שרתה עליו שכינה ורוח הקודש .

 בדומה לכתוב בתהלים: "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי " [תהלים  ט"ז, ט]

פירוש נוסף: יגל כבודו של יעקב- כאשר יסיר יצר הרע שדומה לאבן [ב"ר, ע, ח]

"אור החיים" מפרש את המילים:  "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא.":

אמר יעקב לרחל:  כי הוא קרוב אליה משתי בחינות:

א] קירבת הגוף באומרו: שהוא אחי אביה. [בן רבקה –אחות לבן]

ב] קירבת הנפש - באומרו שהוא בן רבקה וידועה רבקה בצדקותה –במעשיה הטובים.

לעניות דעתי, על פי הסבר זה, ניכר שיעקב חפץ ברחל- לכן  הסביר לה שהם קרובים זה לזו.

לבן הארמי.

לבן היה אחיה של רבקה--אימם של יעקב ועשיו.

הכתוב מציין : כי רחל רצה וסיפרה לאביה על בואו של יעקב, שואל רש"י:  הרי נהוג שבמקרה כזה, נוהגת הבת לספר לאימה ולא לאביה?

אלא, מסתבר שאימה נפטרה ולא היה לה למי  לספר, אלא רק לאביה.

האגדה מספרת: כאשר רצה רחל אל לבן- אביה - לספר על בואו של יעקב, אמר בליבו: הן הביא אליעזר אתו כסף וזהב ואבנים יקרות ,אף כי יעקב אהוב על יצחק ורבקה ,מיד רץ לבן אל יעקב והנה ראה שאין לו גמלים ואין עבדים, אמר בליבו: אין זאת, כי  ודאי הביא עמו  זהב וכסף וכל אבן יקרה, כדאי שאחבק אותו  ,סביר להניח - כי האוצרות טמונים בכיסיו, לכן חיבק ומישש את בגדי יעקב, אך התאכזב מאד משגילה שאין  שום דבר, לכן חשב, אולי  הביא יעקב עמו מרגליות יקרות והסתיר אותן  מתחת ללשונו, אם כך אנשקה  לו ואראה  מה בפיו? כאשר לבן נישק את יעקב, התעצב על ליבו, כי לא גילה דבר!

לכן יעקב סיפר ללבן, כי בדרך שדד אותו, אליפז –בנו של  עשיו - באומרו: אבי ציווני להמיתך ולקחת את כל אשר ברשותך, יעקב הציע לאליפז לא לפגוע בו, אלא להסתפק בלקיחת הכסף והזהב שברשותו- כי עני נחשב למת, לכן נשאר חסר כול.

מששמע זאת לבן, אמר ליעקב: אתה בעיניי היום – כעצם שהסירו מעליה את כל הבשר החלטתי לכבדך מאד ועתה שב אצלי בביתי ימים אחדים! ואכן יעקב לא התבטל אצל לבן, אלא עשה כל עבודה, הן בביתו והן בשדהו.

רש"י מסביר:  את דברי לבן ליעקב: "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה". "אך"- זו מלשון מיעוט- בכך רוצה לבן לומר ליעקב: אכניסך לביתי רק משום שאתה קרוב משפחה שלי. וזאת במיוחד  לאחר שלבן נוכח לדעת שאין לו שום תועלת בעלת ערך  מיעקב, לכן  החליט שרק משום הקרבה המשפחתית ביניהם יטפל בו -יארח אותו זמן קצר- משך חודש ימים. וכך אכן נהג. ואף הכנסת אורחים זו לא הייתה חינמית, אלא בתמורה לכך שיעקב  שימש כרועה צאן.

רבינו בחיי מביא את  הסברו של רבנו שלמה  על דברי יעקב ללבן: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה"

יעקב הדגיש את המילים: ב "ְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה" לפי שלבן היה בעיני יעקב- בחזקת  רמאי וחשש שמא יביא לו אישה מן השוק ששמה רחל, לכן הוצרך להגיד: "בִּתְּךָ" וחשש שמא יביא לו את לאה, לכן אמר: "הַקְּטַנָּה", למרות שיעקב נזהר שלבן  לא ירמהו, אך למרות זאת, לבן רימהו ונתן לו את לאה.

"אור החיים" סובר: כי רחל הודיעה ליעקב - כי אביה רמאי ולכן יעקב סיפר ללבן את כל  מה שעבר עליו בדרך עם אליפז.

רבי אברהם אלימלך בידרמן מביא את דברי הרד"ק:  למרות שלבן  שאל  את יעקב מהו השכר עבור עבודתו? ענה לו יעקב: 'לא תיתן לי שום דבר קצוב, אלא יהיה  שכרי דרך מקרה וטובת הא-ל כמו שיזמין לי , כלומר, לבן הארמי 'ביקש לעקור את הכול - להרחיק את יעקב  מאמונתו בקב"ה – כדי שלא יחוש שהוא תלוי בה' ולא יאמין כי פרנסתו היא מן השמים. אך יעקב שהיה ירא שמים ובעל אמונה איתנה בבורא עולם, לא  אבה לשמוע לדברי לבן וענה לו: שאינו מעוניין בשכר קבוע, כי באופן זה ,יסמוך ,חלילה רק על משכורתו הקצובה והקבועה וימעט חלילה ביטחונו בה' ,אלא שכרו יהיה ,אך ורק - על פי מה שיגזור עליו אלוקים. כמו בהמשך  ההתרחשות בפרשה, אנו עדים להתעשרותו של יעקב כיצד ילדו הכבשים עקודים,  מטרתו של יעקב הייתה, לשאת עיניו תמיד למרום ולדעת כי הפרנסה משמים בלבד!

לסיכום, לאור האמור לעיל, המסקנה היא: יעקב חפץ ברחל – בתו הקטנה  של לבן,  מכמה טעמים, ואחד מהם: כי ראה את יופייה, אך גם את  היותה נערה- בעלת יראת אלוקים ומאור פנים.

 ובאשר לאביה, הבין – כי לבן הוא איש ערמומי ודבריו אינם נובעים מתוך כוח האמת ונמנע מליפול ברשת  שקריו ויפים דברי ירמיהו הנביא:

"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ".

 לכן אין זה פלא שיעקב  זכה לברכת שמים גם בסביבת לבן הרמאי.

עוד מיצירותיי על הפרשה:

ציורי תנ"ך/ רחל משתוקקת לבנים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ רחל  שמחה בהולדת יוסף/ ציירה: אהובה קליין (c)

 

ציורי תנ"ך/ יעקב קורא לנשותיו לשוב לארץ כנען/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ רחל יושבת על התרפים בכר הגמל/ציירה: אהובה קליין (c)

[שמן על בד]

"ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך.."

[בראשית ל"א,ל"ה]

[שמן על בד]

"וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו"[בראשית ל"א,ד]

ציורי תנ"ך/ רחל יושבת על התרפים בכר הגמל/ציירה: אהובה קליין (c)

[שמן על בד]

"ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך.."

ההפטרה:
 הושע י"ב-י"ד:
 קטע מתוך ההפטרה:
 "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב, שְׂדֵה אֲרָם; וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה, וּבְאִשָּׁה שָׁמָר.   וּבְנָבִיא, הֶעֱלָה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם; וּבְנָבִיא, נִשְׁמָר.  הִכְעִיס אֶפְרַיִם, תַּמְרוּרִים; וְדָמָיו, עָלָיו יִטּוֹשׁ, וְחֶרְפָּתוֹ, יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו.
 כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת, נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל, וַיָּמֹת.  וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים, מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים, כֻּלֹּה; לָהֶם, הֵם אֹמְרִים, זֹבְחֵי אָדָם, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.   לָכֵן, יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל, מַשְׁכִּים הֹלֵךְ; כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה.   וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי.   אֲנִי יְדַעְתִּיךָ, בַּמִּדְבָּר--בְּאֶרֶץ, תַּלְאֻבוֹת.  כְּמַרְעִיתָם, וַיִּשְׂבָּעוּ--שָׂבְעוּ, וַיָּרָם לִבָּם; עַל-כֵּן, שְׁכֵחוּנִי.   וָאֱהִי לָהֶם, כְּמוֹ-שָׁחַל--כְּנָמֵר, עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר..... "

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)