פרשת
פינחס- שכר פינחס, ומנגד עונשו של משה.
מאמר מאת: אהובה קליין.
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/בנות צלופחד דורשות ממשה ואהרון: נחלה/ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ פינחס וברית השלום/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "צרור את המדיינים והכיתם אותם"/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מתפלל לה' להשגת מנהיג לעם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מצווה לעלות על הר העברים/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ יהושע וכלב בן יפונה הנותרים מהמרגלים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא יושב בצל- עץ הרותם/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציור להפטרה/ ירמיהו רואה: סיר נפוח/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציור להפטרה [ירמיהו א] ירמיהו ומקל השקד/ ציירה: אהובה קליין (c)
פרשה זו עשירה
בנושאים , אחד מהם: עלייתו של פנחס בדרגתו הרוחנית כשכר על מעשיו ומנגד עונשו של
משה - לא להיכנס לארץ ישראל - על שהיכה על הסלע ולא דיבר בהתאם לציווי ה'.
על פנחס נאמר כבר
בסוף פרשת בלק:
"וְהִנֵּה
אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית,
לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים,
פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא, פִּנְחָס
בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח
רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר
אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל- קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים
בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף". [במדבר כ"ה, ו'-ט']
בפרשתנו פנחס זוכה לשכר:
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּנְחָס
בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל
בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי
אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.
לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ
אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ
וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא
לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה
אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:
נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.
וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא".[להלן כ"ה, י'-ט"ז]
מנגד משה
מצטווה לעלות להר העברים:
"וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר
נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר
מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם,
לְעֵינֵיהֶם: הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ,
מִדְבַּר-צִן". [להלן כ"ז, י"ב-ט"ו]
בהמשך משה מבקש מנהיג
חדש לעם ישראל:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה
לֵאמֹר. יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת
לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה.
אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם,
וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם
רֹעֶה". [להלן , כ"ז, ט"ו-י"ח]
השאלות
הן:
א] במה זכה פנחס כשכר
על מעשהו ?
ב] מה הייתה המשמעות -
בציווי למשה לעלות להר העברים ?
תשובות.
פנחס ושכרו
ידוע שישנן חמש
פרשיות שבוע הקרויות על שם אישים והם:
נוח, יתרו ,קורח ,בלק
ופנחס.
חז"ל משווים בין בלק לבין - פנחס:
בלק – מלך מואב היה איש אשר היה רותם
אחרים לעזרתו - כאשר חש סכנה מדינית וצבאית מצד ישראל, לשם כך התייעץ עם זקני מדיין ונעזר בבלעם – נביא הגויים בשולחו אליו את
השליחים - זקני מואב ומדיין - עם קסמים
בידיהם במטרה לקלל את עם ישראל.
לעומתו , פנחס התגלה
כאיש מעשה - איש נמרץ מאד - הוא אינו מחכה בצד שמישהו אחר יעשה במקומו את המלאכה, אלא ברגע הנכון הוא עושה
את המעשה הנדרש וזאת מתוך תחושת השליחות- כדי להציל את עם ישראל, הוא נוקט בגישתו
של הלל הזקן:
"ּבִמְקוֹם
שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" [מסכת אבות ב' ה']
לפי מה שקראנו בפרשת
בלק, לא עלו יפה ניסיונותיו של בלק – לקלל את ישראל - אלא ההפך הגמור - הקללות הפכו לברכות.
מנגד- לפנחס היו
תוצאות מידיות לטובת עם ישראל ממעשה הקנאות שביצע :
פנחס הרג את שני החוטאים - מתוך קנאה לה' ובעקבות זאת
נעצרה המגפה בקרב עם ישראל.
לפי דברי רש"י :הסיבה לבכייתם של ישראל באותו אירוע הייתה - כי ראו שמשה
היה חסר אונים - לא הייתה לו תשובה למצב הנורא ורפו ידיו מפעולה והנה
פנחס בא והציל את המצב!
מתוך ההשוואה בין שני האישים: בלק ומנגד פנחס יש להפיק לקח כי אין לדחות פעולה למחר בזמן שניתן לפעול בהקדם. עליך ליטול את שליחותך
מה שנדרש ממך לעשות !
רבי משה מקוצי [מבעלי
התוספות במאה הי"ג,] מביע פליאה, מדוע מעשה פנחס
מתואר בסוף פרשת בלק ואילו תיאור השכר שבו זכה מתואר בפרשת פנחס?
תשובתו: הפרדה זו בין
תיאור מעשהו של פנחס בסוף הפרשה הקודמת, לבין השכר שלו זכה בפרשתנו: בא ללמדנו מוסר- השכל-
המתאים לכל מקום וכל עת: אין לשלם לאדם שכר קנאות, עד שבודקים היטב אם המעשה שלו
נעשה מראשיתו ועד סופו - לשם שמים ללא
נגיעה אישית כפי שנעשה על ידי פנחס בן אלעזר הכהן.
ה' מצווה למשה שיודיע
לפנחס על שכרו :
"הִנְנִי
נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה
לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא
לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הגאון רבי יצחק מוולוז'ין מסביר באמצעות משל: מעשה בשר
צבא שנלחם כנגד אויב חזק - אך איבד את סבלנותו וגרם למות רבים מחייליו . באחד
הימים אחד מחייליו עשה מעשה גבורה נעלה. שגרם למפלת האויב.
מה עשה המלך? ציווה
לשר הצבא שיעניק בעצמו את הכבוד לו ראוי אותו לוחם שתרם רבות בגבורתו לניצחון כנגד
האויב. בדומה לכך [וזה הנמשל] הצטווה משה, כאשר פרצה המגפה בתוך עם ישראל- שהוא בעצמו יבשר לפנחס על הגמול שזכה על מעשה
הקנאות שביצע כנגד שני החוטאים ומעשה זה הציל
נפשות רבות מתוך עם ישראל.
שנינו במסכת סנהדרין
[פ"ב, ע"ב]:"אמר לו הקב"ה למשה: הקדם שלום [בשר לפנחס שאני
כורת עמו ברית שלום של מתן כהונה לו ולזרעו]
"נתיבות שלום" סובר: כי פינחס עשה מעשה חסד כי על ידי מעשהו גרם לכפר על עם ישראל,
ולכן שכרו גם ממידת החסד ומכאן שהוא נתעלה להיות אליהו הנביא- כי אליהו הוא מקור החסד שמלמד תמיד זכות על ישראל. לכן אליהו הנביא בא לכל ברית מילה לישראל להליץ טוב עליהם- על קיום הברית.
משה הצטווה
לעלות להר העברים:
הקב"ה מצווה את משה לעלות אֶל-הַר
הָעֲבָרִים הַזֶּה; משם יוכל להשקיף על הארץ אך לא להיכנס לתוכה.
על כך משל יפה:
מעשה במלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח הארמון, אבל כשהמלך
נכנס דרך שער זה לארמונו בנו נכנס אחריו - לתוך
הטרקלין, והוא הלך בעקבות אביו, אך משרצה המלך להיכנס לחדר השינה, עצר את
בנו ואמר לו: עד כאן , מעכשיו אינך יכול להמשיך..
הנמשל: כאשר נכנס משה לנחלת גד ובני ראובן [בעבר הירדן
המזרחי], שמח וחשב שאלוקים ביטל את הגזירה עליו שלא להיכנס לארץ ישראל, מיד החל
מתחנן לה' שיאפשר לו להיכנס לארץ שממערב הירדן - היינו - ארץ ישראל.
מכאן נלמד קל וחומר: אם משה לא מנע מעצמו רחמי שמים והתחנן
לה' שיתיר לו להיכנס לארץ המובטחת. קל וחומר : שבכל צרה שתהיה, אל יכנס אדם לייאוש
- אלא ימשיך להתפלל.
אומר הרב חיים
הלוי שמואלביץ בספרו: "שיחות מוסר"
חז"ל
אומרים
[דברים רבה פ"ב, ח] "אמר משה רבינו לפניו, ריבונו של עולם
עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ישראל ואני איני נכנס?
אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה
בארצו לא נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו ,מניין? גבירתו אומרת: "ראו הביא לנו
איש עברי [בראשית ל"ט, י"ד] ולא כפר, אלא אמר: " כִּי-גֻנֹּב
גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; "[ בראשית מ, ט"ו]
אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך, כיצד? בנות יתרו
אומרות: [שמות ב', י"ט]: " אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד
הָרֹעִים; וְגַם - דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן". והוא
שומע ושותק וכו".
הרי הדבר תמוה, כאשר בנות יתרו אמרו: "איש מצרי.."
. הייתה כאן הכחשת יהדותו של משה, והוא שמע ושתק ולא ראינו על כך
שום תביעה ממנו, אך יתכן שיש לדון אותו לכף זכות , כי אולי היה במצב של
סכנה ,שמא נודע שהוא יהודי - היה הדבר גורם לו משהו רע, אך מכל מקום, היות ומשה לא
הודה במקום מוצאו, היינו , יהדותו וארצו משום ששתק - על כך נענש שלא נקבר בארץ
הבחירה. ולא היה יכול לתרץ מיני תירוצים לאשמה זו, מפני שעניין זה:
"מי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו" אין זה עונש בתורה, אלא מציאות, כי
כל מי שלא מודה בשייכותו לארץ אינו שייך לארץ - אין הארץ חפצה בו.
יש לציין שלמרות הגזרה על משה שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל -
הוא התעקש בכל ליבו על רצונו העז להיכנס למקום ולא מנע עצמו מן הרחמים-ציפה לרחמי
ה' עליו ,הרבה בתפילות לבורא עולם בבקשת ביטול הגזרה.
מכאן ניתן ללמוד קל וחומר על יתר בני האדם: אשר לא
יגיעו לעולם לידי ייאוש ולא ימנעו עצמם מתפילות ותחנונים בכל צער ומצוקה שפוקדים
אותם.
לכן, עונשו של משה נסמך בפרשת פנחס - לאור חלוקת
הנחלות לשבטים ובכללם ירושתן של בנות צלופחד, באווירה זו
משה סבור היה - שהתבטלה הגזרה לאי כניסתו לארץ, אך הקב"ה מדקדק עם
הצדיקים כחוט השערה
הגזרה יצאה לפועל בסוף ימיו, אך למרות זאת הרבה משה בתפילות ותחנונים למען
ביטולה כדברי חז"ל: "אפילו חרב חדה
מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"
לסיכום,
לאור האמור לעיל, לומדים אנו על שכרו הרב של פנחס הכהן - שמתוך קינאת ה' לחם וזכה להציל את עם ישראל.
מנגד על עונשו של משה לא להיכנס לארץ - היות וה' מדקדק עם
צדיקים כחוט השערה.
יפים וחשובים דברי
רבי: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָהו ְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל
מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין"[מסכת אבות ב', א]
וראויים לציון גם דברי דוד המלך:
"הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?"
[תהלים צ"ד, ט']
