פרשת
ויקהל – פקודי - אמני המשכן-מדוע נחשבו לחכמי לב?
מאת: אהובה קליין.
היצירות שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ אמני המשכן- בצלאל ואהליאב/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מקהיל את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומות עבור המשכן וכליו/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בני ישראל תורמים חומרים עבור המשכן וכליו לחכמי הלב/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הנשים טוות צמר למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
" וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ."
[שמות ל"ה, כ"ה]
ציורי תנ"ך/ הכרובים מעל ארון הברית במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בצלאל יוצר את כלי המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מלביש את בני אהרון /ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים טרם הכניסה למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הענן מעל המשכן ומסע בני ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)
אומני המשכן מתוארים כבר בפרשה הקודמת- [פרשת כי תישא]:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל
בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים,
בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב
וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת
אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה
נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב
כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" [שמות ל"א. א-ז]
בפרשה זו משה מתאר לבני ישראל: את חכמתם:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר,
לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה
וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב,
מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת
עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.
וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:
הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. מִלֵּא אֹתָם
חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת
וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי,
כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת,וְעָשָׂה
בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה
וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת, אֶת-כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדַת
הַקֹּדֶשׁ--לְכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה, יְהוָה.
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ
חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ--כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ,
לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ".[שמות
ל"ה, ל- ל"ו,-ג]
השאלות הן:
א] מה היו מעלותיהם של אומני
המשכן?
ב] מדוע התורה מדגישה את חכמת עשיית המשכן - כתלויה בלב? ולא במוח?
תשובות.
מעלותיהם של
אומני המשכן.
חכמים מספרים: רבי עקיבא - שבתחילה היה עם –הארץ , התחיל מאוחר יותר ללמוד תורה - הביט
באבן שנוקבה על ידי טיפות מים שנטפו עליה
ללא הרף - למד מזה מוסר השכל:- אם טיפות
מים רבות שינו את צורת האבן ,למרות היותה כה קשה, הרי המסקנה: שלימוד תורה בהתמדה -
יכול לחדור ללב אנוש ,למרות אפשרות היותו גס
ומאובן.
לבצלאל הייתה חכמה גדולה לחדור ללבבות מאובנים ביותר – לנקבם ולמלאם בתורה
וביראת שמים, כפי שנאמר: הוא היה ,חרש ואומן לנקב אבן ולמלאותה בחומר הדרוש- "וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת":
ע"פ הזוהר- את בצלאל העמידו , בצל א-ל, (דהיינו בצלו של א-ל), ומי הוא בצל א-ל,
זהו ימין, (כי החסד נקרא א-ל)
ידוע שאהליאב היה שותפו של בצלאל- שמו מעיד עליו כי ישב תמיד באוהל ה'- כלומר השכינה שרתה עליו.
רבי שמעון אמר:" בצלאל -השם גרם,
ועל חכמתו נקרא כך, וסוד המלה בצלאל - בצל א-ל".
אור החיים אומר רעיון דומה: כי שמו של בצלאל מעיד על אישיותו: "בצלאל"-
שעשה צל לה', "אורי" – שעשה מקום- לאשר אור לו.
"בן חור"-שעשה את עם ישראל
בני חורין מעוון העגל.
אהליאב-פירוש השם: האב הוא אוהלי-
כלומר ה' הוא - אוהלי והכוונה שהוא שוכן באוהל ה'.
ר' חיים מוולוז'ין סבור: בשלושה דברים אלו: חכמה, תבונה
ודעת נבראו כל העולמות ,כפי שנאמר: "יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה בְּדַעְתּוֹ
תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ.." [משלי ג ,י"ט] זה הטעם שזכה בצלאל כי המשכן וכליו וכן המקדש נעשו בתבנית
ובצלם כל העולמות העליונים ,אמרו חז"ל:[מסכת ברכות נ"ה ,א] "יודע
היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ" היות ובניית המשכן הייתה מעין
בריאת העולם.
על פי רש"י: בצלאל נתן נפשו [ליבו] על
המלאכה במשכן יותר משאר החכמים, לכן ה' לא קיפח את שכרו והוא מפרסמו בכל פעם.
בצלאל לא התעלה בכוחות עצמו, אלא
באמצעות-"רוח אלוקים" שה' מילא אותו במטרה לקיים את שליחותו בבניית כלי
המשכן.
ה' מילא אותו בחכמה ,תבונה ודעת -שהוא כוח הדיבור והוראה לאחרים "ולהורות
נתן בליבו"- להורות הורה לישראל.
על פי חז"ל: בצלאל היה בסך הכול בגיל שלוש עשרה ובוודאי לא יכול היה בכוחות עצמו
להשיג את כישרונו המיוחד, אלא זו הייתה מתנת שמים שאיתה נולד, בנוסף ליכולתו ליצור
את הכלים למשכן בכל מיני חומרים -היה לו משהו
נוסף: היכולת להורות- ללמד גם לאחרים את הידע שהיה בחלקו.
הרמב"ן אומר: כי הקב"ה מעיר את תשומת ליבו של משה לכישרונו המיוחד של בצלאל
כדבר של פלא. שנועד משעת יצירה למטרת הקמת המשכן. בדומה למה שנאמר לירמיהו הנביא:
"בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך"
ספורנו מסביר :דבר דומה: הקב"ה מעורר את משה שישים לב כי לפניו אומן לא פשוט
כלל-הוא אומן המקבל השראה מכוח עליון.
הגאון מדווינסק ב: "צופנת- פענח"
מפרש את המשפט: "ואמלא אותו רוח אלוקים"- זו הסמכה מאלוקים לעשות עבודה
שאין מישהו אחר מסוגל לעשות כן והכישרונות נועדו אך ורק לעבודה זו.
לאחר סיום מלאכת המשכן וכליו שכח בצלאל
את חוכמתו. וזאת בניגוד לאהליאב שהיה אומן והעביר את אומנתו גם לבניו-דור ההמשך.
לדברי חז"ל [בעירובין דף ט"ז] :בצלאל היה אומן שקיבל השראה למטרה נעלה-
מלאכת כלי המשכן וכשהושגה התכלית ההשראה
בטלה.
אברבנאל : מדגיש כי בצלאל נבחר על ידי ה' - למלא את שליחותו וכדי שלא יחשבו
שהוא נבחר על סמך רצונו של משה -לבחור אומנים מתוך משפחתו.
לכן ה' קרא לבצלאל בשם זה- על שם אביו
וזקנו. והוא היה בעל סגולות מיוחדות נבחר מה' לתפקיד כה מרומם.
אבן עזרא אומר: בשם :"הגאון" כי הבחירה הייתה על פי רקע שבטי,
בצלאל היה משבט יהודה אהליאב משבט דן , שבטים אלה מתוארים בפי יעקב ומשה כאריות.
ובגלל שהמשכן על פי חז"ל כדמות אריה- לכן הם נבחרו להקים את המשכן.
"הבאר מים חיים" מפרש: כוח -חוכמה זו שניתנה לבצלאל -משמים הייתה מיועדת אך ורק לעבודת
הקודש. ולא לעבודת חולין.
התורה מפרטת את סגולותיו של בצלאל:
א] רוח אלוקים. ב] חכמה. ג] תבונה. ד] דעה. ה] ידע כל מלאכה. ו] לחשוב מחשבות לעשות זהב, בכסף ובנחושת. ז] ובחרושת
אבן למלאות, ובחרושת עץ. ח] לעשות בכל מלאכת מחשבת. ט] הכוח להורות לאחרים מהידע והכישורים שלו.
הרש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מסביר:
אומנים אלה עסקו במלאכת מחשבת-"מלאכה שכרוכה בה מחשבה" זהו הביטוי
המיוחד המורה על מהותו העיקרית של מכלול מלאכת האומן שהושקעה בהקמת המשכן, מכאן
קובעים גם מושג המלאכה האסורה בשבת אשר אמת המידה שלה- מלאכת המשכן. זוהי מלאכה
אנושית אשר יש ביכולתה להוציא מהכוח אל הפועל את המחשבה.
חכמת הלב.
הרב חיים לייב הלוי שמואלביץ [ראש ישיבת מיר ] מביא בספרו: "שיחות מוסר- שערי חיים "-
הסבר יפה על מושג זה - על סמך הפסוק:
"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"
[שם ל"א, ו] מכאן ניתן ללמוד שאדם החפץ במידה של חכמת הלב צריך להקדיש לכך את כוחותיו , ובלב מעין זה
הקב"ה מעניק חכמה.
בתנ"ך אנו מוצאים את שלמה המלך שעליו נאמר:
"וה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ" [מלכים-א ,ה,
כ"ו]
מדוגמא זו ניתן ללמוד: מהי הדרך להשגת
החכמה- על ידי שנתבונן מה היה הגורם לכך ששלמה המלך זכה בחכמה.
וכך נאמר: "בְּגִבְעוֹן,
נִרְאָה ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם
הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ"? [מלכים-א,
ה'-י"ב]
ותשובת שלמה הייתה: "וְנָתַתָּ
לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב
לְרָע: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט,
אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וַיִּיטַב
הַדָּבָר, בְּעֵינֵי ה' "
ועל כך הקב"ה ענה לו:
"...ַיעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ
יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ
אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט. הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה
נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ,
וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ...."
מכאן ניתן להסיק: כי שלמה המלך השיג את
החכמה בלב רק מתוך רצונו העז בהשגת
החכמה., הוא עד כדי כך השתוקק לחכמה שלא ביקש
בקשות נוספות. הוא היה מוכן לוותר על עושר ואריכות ימים למרות שאושר החיים
הוא עקרון חשוב מכל, שלמה היה מודע לכך שחיים ללא חכמה- הם חסרי ערך ועל כך כתב
הרמב"ם:[רוצח פ"ז, ה"א] "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד
תורה כמיתה חשובין"
מהטעם הזה, שלמה השתוקק להשיג את החכמה ,כי עצם תשוקת החכמה היא
אשר מזכה את בעליה בחכמה. מכאן אנו
לומדים: כי חכם לב הוא אדם השואף בכל מאודו לקבל חכמה וזוהי "חכמת הלב"
כמו שכתוב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.
גם
יהושע בן נון זכה לחכמה הוא מילא
את מקומו של משה והוא הגיע למעלה זו- היות והוא ביקש חכמה כמו שכתוב:"
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ,
אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"; [במדבר כ"ז, י"ח]
הספורנו מסביר: "מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין שכתוב:" ובלב כל
חכם לב נתתי חכמה"
כלומר: שאיפתו של יהושע הייתה: להתעלות
מבחינה רוחנית ולקבל אור פני מלך חיים, ובשל תשוקתו זו- זכה בחכמה-חכמת הלב.
הרב שמואלביץ מוסיף ואומר: שאדם השואף להשיג את החכמה, חייב לעשות כל המאמצים כדי
להשיג מעלות נצחיות אלה ויחד עם ההשתדלות זו - יש גם להרבות בתפילה למען השגת מעלה
זו. התפילה היא מעין "בית קיבול" שעל האדם להכין למען השגת החכמה וכך ה'
ימלאהו בחכמה עד בלי די.
הגאון מוילנא סבור: כי שורש
מלת חכמה מלשון -חך, מקום מיצוי ומצוץ הטעם הכמוס בדבר, הוא
נובע מהשכל ומתבטא בהרגשת החך יותר ויותר כפי שכתוב בשיר השירים [ה,
ט"ז]:"חיכו ממתקים" ממתקים יותר ויותר עד שיגיע ל:"וכולו
מחמדים" וזה מתבאר בדברי הגר"א על סמך דברי איוב: "והחכמה מאין
תמצא"- [איוב כ"ח,
י"א]המיצוי מאין הכמוס.
הרב אליהו שלזינגר בספרו "אלה
הדברים" מסביר את ההבדל בין חכמת הלב ולבין חכמת המוח: חכמת המוח - מתרכזת בידע כללי בכל השטחים והמקצועות ואנשים אלה יכולים להפך
לפילוסופים ומתמטיקאים, או פיזיקאים- אך
מנגד הם יכולים להיות בעלי מידות רעות, ראינו את השואה האיומה שהתרחשה בממלכה
הגרמנית בעלת "תרבות" מפותחת ומצד שני ללא מוסר, ללא רגש כלפי
העם היהודי.
זוהי חכמה ללא תיקון המידות
והמוסר!
לא כן היא: חכמת הלב- זוהי חכמה המשלבת את החכמה עם הרגש, חכמה
שבנוסף לרכישת ידע כללי -היא מצטרפת לתיקון המידות והמוסר ויראת שמים, יראת חטא-
כמו שהכתוב מציין: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ
אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה".
כאשר החכמה התבונה והדעת משולבים עם
רוח אלוקים- אז זוהי חכמה מושלמת הכוללת גם תבונה וגם ידע.
לפי מה שנאמר במסכת ברכות י"ז, א]
תכלית החכמה: תשובה ומעשים טובים. שלא
יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וגם במי
שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין – לפי שנאמר:
"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה
שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". [תהלים
קי"א, י]
הגר"ח מוואלוזין הבהיר: חכמת הלב של אומני המשכן לא הצטמצמה רק
בכך שידעו מהי כמות הזהב לבניית הארון ומה הכמות למנורה ולשולחן ,אלא היה ביכולתם
להבחין בין כל הכספים ומטילי הזהב שנתרמו על ידי כל שישים ריבוא האנשים- איזה מהם מתאים
לארון, ואיזה מהם מתאים לשולחן ומה היה המודד לכך?- התשובה: נדבת ליבו של הנותן,
הזהב שהושקעה בו הנדיבות הגדולה ביותר מאת
התורם -זכה שממנו יעשה ארון ברית ה' המשכן לשכינה בישראל.
וכאשר הבחינו חכמי הלב שהתרומה ניתנה בפחות נדיבות –יצרו ממנו –מנורה
,או שולחן, והיו קרשים שנבחרו דווקא לקודש הקודשים, קרש שנעשה בו שימוש בהיכל ויש
קרש שנעשה בו שימוש לגדר המשכן- וכך לגבי יתר החומרים שנתרמו למען המשכן,
הכול היה מיועד לחלקי המשכן
וכליו - על פי ראיית חכמי הלב ברוח הקודש.
לכן נקראו: "חכמי הלב"- לפי שבאמצעות חכמתם ידעו לזהות את
הלב- חום הלב שהושקע בנתינה. וכמו שיש להבדיל, רופא שהוא מומחה לענייני לב, באופן
זה הם גילו את מומחיותם לאמוד את גודל רצון הלב של כל תורם.
נאמר: "אין הקב"ה נותן חכמה, אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר:
ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, יהיב חכמתא לחכימין" [מסכת ברכות נ"ה, א]
והחכמה הראשונה היא: יראת אלוקים: ראשית חכמה יראת ה'.." לכן
היראה הנחשבת לראשית החכמה- כאוצר במשמר בו את חכמת התורה ואת זה האדם יכול להשיג
מכוח עצמו, כדברי חז"ל: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" בגמרא
נאמר: "אין הקב"ה נותן חוכמה, אלא למי שיש בו חכמה- כלומר- יראה, כי
תפקידה של היראה לשמר את החכמה שמעניק
הקב"ה - כמאמר הכתוב: כי את כל חכם לב, הוא הירא שמים, מילא הקב"ה
בחוכמה. [רבי חיים וולז'ין ["נפש חיים"]
לסיכום: בצלאל בן אורי ואהליאב- היו
אמני המשכן בעלי לב רחב שבנוסף לכל הכישרונות והידע הטמון בתוכם - היו בעלי
יראת שמים ומידות טובות ,חכמה ותבונה ולכן
כונו בשם "חכמי הלב"
כינוי המבטא את אישיותם העילאית והמיוחדת.
השבת הזאת: היא שבת "החודש"
וקוראים בה מתוך חומש שמות: י"ב-א- כ]
הנה קטע קצר:
"
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.
ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
ג דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת.
ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה.
ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ.
ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם.
ז וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם.
ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ.
י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיהוָה. .."
ציורי תנ"ך/ קורבן הפסח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ליל שימורים במצרים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ההפטרה:
[יחזקאל מ"ה]
"כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים; וְחִטֵּאתָ, אֶת-הַמִּקְדָּשׁ....."
