פרשת
פנחס- הוראות
משמים לבחירת מנהיג הראוי לישראל..
מאמר מאת: אהובה קליין
ציורי תנ"ך/ פינחס וברית השלום/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הציווי למשה לצרור את המדיינים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "צרור את המדיינים והכיתם אותם"/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/בנות צלופחד דורשות ממשה ואהרון: נחלה/ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ משה מתפלל לה' להשגת מנהיג לעם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מצווה לעלות על הר העברים/ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה סומך את ידיו על יהושע/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יהושע וכלב בן יפונה הנותרים מהמרגלים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מקשיב לציווי ה' לעלות להר העברים/ ציירה: אהובה קליין (c[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מועדי ישראל ושבת/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציור להפטרה/ ירמיהו רואה: את מקל השקד/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציור להפטרה/ ירמיהו רואה: סיר נפוח/ ציירה: אהובה קליין (c)
מעניין לראות כי פרשה
זו נקראת על שם פנחס בדומה לפרשה הקודמת -הקרויה: בלק.
בנוסף ידועים עוד
שלוש פרשיות על שם אישים: נח, יתרו, וקורח.
פרשה זו פותחת
בפסוקים: "וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס
בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן־ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִילִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי
נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָייְתָה
לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻונַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא
לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל־ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי,
בֶּן סָלוּא: נְשִׂיא בֵית אָב,
לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה
הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר:
רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא".[במדבר כ"ה, י'-
ט"ז]
השאלות
הן.
א] מה המסקנה מהשוואת
שתי הדמויות: בלק לעומת פנחס?
ב] מה הם התנאים
לבחירת מנהיג - הראוי לעם ישראל?
ג] הקשר בין ירמיהו
הנביא בהפטרה - לפרשתנו-והמסר?
תשובות.
השוואת שתי הדמויות: בלק ולעומתו : פנחס.
על פי חז"ל: רצוי מאד לערוך השוואה בין שני האישים שעל שמן נקראים הפרשיות: "בלק"
ו"פנחס"
כבר במבט ראשון אנחנו
חשים בהבדל חד בין שני האישים:
בלק מלך מואב - אינו נוקט בשום מעשה לבדו. כאשר הוא מביט בעם ישראל - וחש מאוים
מכוחם – ההולך ומתרבה, התרבותם המהירה מהווה בעיניו איום צבאי ומדיני הוא מנסה
לרתום לעזרתו – אחרים ובעצמו אינו עושה דבר- הוא נעזר באנשי מדיין ובבלעם - נביא הגויים - כדי שיפעלו
במקומו.
פנחס לעומתו - מתגלה
כאיש מעשים. נמרץ מאד, הוא אינו עומד בצד ואינו סומך על אחרים - אלא נחלץ במהירות, ממש בזמן המתאים - ופועל בנחישות
מתוך שליחות להציל את הרבים. פנחס נוהג כפי שלימד הלל הזקן:
"ּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל
לִהְיוֹת אִישׁ" [מסכת
אבות ב', ה']
לגבי התוצאות:
על פי הכתוב: בלק לא הצליח לגרום לבלעם שיקלל את עם ישראל- קללות כפי שדרש ממנו- ואפילו יצא מאוכזב.
לעומת זה-היו תוצאות
טובות ומידיות -למעשה פנחס - שפעל בקנאות
לטובת שבטי ישראל.
המסרים החשובים :
מתוך הנאמר על שני אישים אלה: יכולים
לעזור לכל אדם בכל עת:
א] אין לדחות פעולה
למחר מה שניתן לבצע היום.
ב] אל תטיל על אחרים דברים שאתה חייב לעשות.
אך לגבי מעשה פנחס
נשאלת השאלה - האם קנאתו ראויה?
"אור החיים " מסביר: התשובה טמונה במילים:
"פִּנְחָס
בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם" –מתברר כי זו הייתה קנאת ה' צבאות. ולא קנאתו הפרטית של פנחס וכאן
אנו מבחינים- מהי הקנאה הנכונה- כאשר אדם עושה את רצון ה' ולא פועל למען עצמו.
קנאה כזו מוצאים גם
אצל משה רבינו לאחר מעשה העגל: כפי שנאמר:
"וַיַּעֲמֹד
מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהֹוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו
כׇּל בְּנֵי לֵוִי." [שמות ל"ב, כ"ו]
באותו מעמד הרגו
שלושת אלפים איש מישראל וגם אז רואים- כי משה עשה את רצון ה' ובכך התבטל חרון האף
של ה' - והרי כל מטרתו של משה הייתה: להשיב את כעס ה' - ולא עשה זאת משה למען עצמו
ולא לשם גאוותו.
לעומת זאת, ה' לא היה חפץ בקנאתו של אליהו הנביא – אשר פעל בטוב שהעביר והשמיד
את נביאי הבעל ושחט ארבע מאות וחמשה מהם ובסוף המעשה הוא קרא:
"וַיֹּאמֶר
קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל—אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ" [מלכים-א', פרק: י"ט, י']
נמצא, שבקנאותו זו של אליהו לא הושגה המטרה להשיב חרון אף שהרי בני ישראל אינם שומרים הברית-ולמרות שמטרת
אליהו הנביא הייתה למען ה' מכל מקום לא הושגה המטרה.
רש"ר [רבי שמשון
רפאל הירש] מסביר: כי פנחס נולד בזמן שאביו אלעזר עדיין היה זר ,לכן עד שלא פעל בעצמו - הוא לא הגיע
לכלל כהונה ,אך במעשהו הוא קיים הלכה למעשה את ההתמסרות המכפרת הנעשית באופן סמלי
על ידי עבודת הכהן במקדש , לכן אחרי מעשהו זכה להתעלות למעמד כהן.
"ילקוט
שמעוני" מבאר: כי פנחס הוא
אליהו , אשר קנאתו לדבר ה' הייתה ספוגה ברוחו - ולעתיד לבוא אליהו ישוב וירפא את שבר העם - שיהיה מפולג על ידי פער הדורות ומכך יסלול
את הדרך ל"ברית שלום" בארצנו.
כנאמר:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם
יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב־ אָבוֹת עַל־ בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל־ אֲבוֹתָם"
[מלאכי ג, כ"ג- כ"ד]
רבנו
בחיי
אומר: כי פנחס נשאר חי רק שמו השתנה - אחרי שעלה השמימה- נקרא אליהו.
המסקנה היא : לפעול
רק לפי רצון ה'- וקנאת ה' בלבד.
יש קנאה טובה שעליה
המליצו חז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" [תלמוד
בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א'.]
התנאים
לבחירת מנהיג הראוי לעם ישראל.
א]
המנהיג חייב לעמוד בראש העם ואם הכרחי לצאת למלחמה – הוא יצא בראשם,
עליו לשמש דוגמא אישית לעמו. למען הסדר
הטוב ולדאוג שלא יהיו כצאן ללא רועה.
ב]
המנהיג חייב ללכת בדרך ה'- עושה את רצון בוראו ואינו הופך את פניו אל העם כדי להנהיגם על
פי רצונם, תמיד יהיה "לפניהם"
משה
בכבודו ובעצמו,
שהתורה מתארת את מסירותו מצד אחד לעם וגם את נאמנותו לאלוקים, כפי שכתוב: "ולא
קם עוד בישראל כמשה" [ דברים ל"ד, י]
דווקא
הוא, חוטא במי המריבה, בעוד שנצטווה לדבר אל הסלע, הכה את הסלע פעמיים- לעיני עם
ישראל!
בעקבות
מעשה זה, לא השלים את שליחותו ולא זכה להיכנס לתוך ארץ ישראל כמו אהרון אחיו -שחטא בחטא העגל וגם ממנו נמנעה
הכניסה לארץ המובטחת.
שאול, היה
מלך נבחר אלוקים, אלוקים ציווה את שמואל להכתירו על ישראל,
כפי
שמסופר: "וייקח שמואל את- פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו ויאמר הלוא משחך ה'
על נחלתו לנגיד" [שמואל-א,
י"א]
אך,
במלחמת עמלק כאשר שאול קיבל בפירוש ציווי
משמואל: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם
אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד- אִשָּׁה,
מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר". [שמואל-א, ט"ו ,ג-ד]
שאול
לא קיים את הציווי: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל - אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב
הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב,[שם ט"ו, ט']
התוצאה:
"וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ,
וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו,
שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם;
וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם".[שם
ט"ו, כ"ז-כ"ט] מכאן כאשר המנהיג
אינו פועל כרצון ה' - מפסיד את תפקידו בהנהגת העם.
הקשר
להפטרה בספר ירמיהו:
אלוקים פונה אל
ירמיהו הנביא ומראה לו שני מראות מהשמיים
כנאמר: "וַיְהִי
דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד
אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי,
הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי־ שֹׁקֵד אֲנִי
עַל־ דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ.
וַיְהִי
דְבַר־ יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ
אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה.
וַיֹּאמֶר
יְהוָה, אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח
הָרָעָה, עַל כָּל־ יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל־ מִשְׁפְּחוֹת
מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה—נְאֻם־ יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח
שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל־ עָרֵי
יְהוּדָה. וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל־ רָעָתָם--אֲשֶׁר
עֲזָבוּנִי",[ירמיהו פרק: א',
י"א- י"ז]
בהמשך נאמרו דברי
נחמה:
"וַאֲנִי
הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת
נְחֹשֶׁת—עַל־ כָּל ־הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי
יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ, וְלֹא־ יוּכְלוּ
לָךְ: כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם־ יְהוָה,
לְהַצִּילֶךָ".[שם, א', י"ח-
י"ט]
ה'
זוכר את מסירות הנפש של עם ישראל בלכתם במדבר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי
יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,
אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. .."
הקורא פסוקים אלה פשוט
נדהם- כאילו נאמרו מפי ה' לירמיהו היום!
כאשר המלחמה מתנהלת עדיין בצפון, ה' מסביר לנביא את הסיבה:
כי המלחמה היא: על ההתרחקות עם ישראל מרצון ה'- היינו- מהתורה הקדושה.
אך ה' מבטיח לעם
ישראל- כי האויבים לא יצליחו במשימתם!- ואומר: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית
תְּבוּאָתֹה; כָּל־ אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ־יְהוָה".
המשמעות על פי
ה"מלבי"ם: עם ישראל נחשב בעיני
ה' קדוש בדומה לתרומה שהיא קדושה- כראשית התבואה בשדה וכשם שהתרומה אסורה לזרים
וכל האוכלים ממנה - יהיו אשמים בחטאם. ורעה תבוא עליהם בגופם בעולם הזה, כי העונש
על אכילת תרומה: מיתה בידי שמים, כך גם כל האויבים הבאים חלילה לכלותינו- סופם
ללקות בנפשם ובגופם.
לסיכום, לאור האמור לעיל: המנהיג הראוי לעם ישראל- חייב להיות איש אמת, ירא
אלוקים-בעל מסירות נפש -מקיים את רצון ה', נקי כפיים ובר לבב, מחובר לתורה
הקדושה-על כך גם המסר בהפטרה לירמיהו הנביא- כי האויבים מרימים ראש כאשר- העם סוטה
מהדרך האלוקית!
יהי רצון: שנשוב
לקיים את רצון ה'- להפיץ תורה לכל עם ישראל כדברי שלמה המלך-כמעיין המתגבר: "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת
פַּלְגֵי מָיִם" [משלי ה'
ט"ז]אמן ואמן.
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
