פרשת מטות-מסעי-נבואת ירמיהו- מעוררת ישנים-מסוגלת לנסים!/ מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת מטות-מסעי-נבואת ירמיהו- מעוררת ישנים-מסוגלת לנסים!

 מאמר מאת: אהובה קליין.

 פרשיות מטות  ומסעי מסיימות את חומש במדבר- התורה מתארת את  מ"ב המסעות במדבר:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי־ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד־מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן"[במדבר ל"ג, א']

ובאחת מהן כאשר הגיעו להר ההר שם נפטר אהרון הכהן.

השאלות הן:

א] מה  מטרת כל המסעות במדבר?

ב] משמעות אזכרת מות אהרון  מהי?

ג] מה המתכון להצלחת  ישיבת עם ישראל  בארץ?

תשובות.

מטרת מסעות בבני ישראל במדבר:

את המסעות האלה עברו בני ישראל מיום צאתם מארץ מצרים במשך ארבעים שנה במדבר עד שזכו להיכנס לארץ ישראל.

חז"ל מדגישים שפרשת "מסעי" נקראת תמיד ביְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים. -[בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב] וזאת במטרה  לעודד את עם ישראל בתקופת האבלות על החורבן והגלות שהרי בפרשת "מסעי" מסופר גם על חלוקת ארץ ישראל לשבטים ובכך ישנו  רמז לעם ישראל - כי בתום ימי החורבן והגלות - יבואו עוד ימים טובים - בהם יזכה העם לשבת בביטחון בארץ ישראל.

רמז יפה מוצאים חז"ל במילים-באמצעות ראשי תיבות:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל"- והוא: ארבעת הגלויות שעתידים  עם ישראל לעבור-אחרי יציאת מצרים: אדום- כינוי לרומי ,מדי- היא פרס, בבל, יוון.

שתי הפרשיות: מטות ומסעי נקראות בשבת הקרובה במחובר ובכך  נועלים את קריאת חומש במדבר.

ספורנו סובר: רצה הקב"ה שיכתבן את מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחרי ה' במדבר- בארץ לא זרועה. באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ ישראל.

 התורה מפרטת את כל מ"ב  המסעות- ומעניין במיוחד כי כל אדם באופן פרטי עובר מסעות שכאלו.

- כי היציאה ממצרים היא בדומה ליציאתו של אדם לעולם- היות ומצרים  שימשה כמקום עיבור- ומשם יצא לעולם הזה. ומשם עוברים על הרך הנולד מסעות החיים, ילדות ,בגרות, זקנה עד הכניסה לארץ  המובטחת-ארץ כנען.

 בדומה לכתוב במסכת אבות:

"הוא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְווֹת, בן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בן עֶשְׂרִים לִרְדֹּוף,

בֶּן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ,בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה בן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ. בֶּן מֵאָה, כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם" [מסכת אבות, פרק ה', כ"א],

 כוונת התנא במסכת האבות- להראות איך יהיו המסעות של היהודי בכול גיל.

כיצד ינהל את חייו בכל שלב. כי עלינו להכיר את  מיטב כוחותינו בכל גיל ומי שמכיר את כוחותיו וכישרונותיו יכול לנצלם ולהגיע  להישגים עוצמתיים-בכוח ההתמדה-ובסיוע אלוקי .

 וכדאי להתייחס לציווי ה' למשה: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" [שמות  י"ד, ט"ו]

מכאן שעל האדם לשאוף תמיד לעלות ולהתעלות לשלב רוחני גבוה יותר ואין לעצור במקום אחד- כי עצירה היא גורמת לנסיגה לאחור.

 ובכל צעד ושעל - עלינו להיות מחוברים לה' ולתורה - דבר שיגרום שכל האויבים והשונאים ינוסו מפנינו כאשר יבחינו שאנחנו במגמה של עליה – בדומה לארון הברית:

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:  קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ".

[במדבר י', ל"ה]

 עלינו לזכור כי כל תזוזה, או חניה- היא בשליטת ה' עלינו- בדומה למסעות והחניות במדבר. אך גם במהלך המסע- אנחנו עוברים עליות ומורדות.

 וכשם שבני ישראל עברו מ"ב מסעות במדבר - כך כל אדם עובר גם היום בחייו.

 אך נזכור כי כאשר אנחנו מקיימים את ציווי ה'- אנחנו זוכים לליווי תמידי של ה'. כנאמר: "יְהֹוָה שֹׁמְרֶךָ יְהֹוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ." [תהלים, קכ"א, ה']

 אזכרת מות אהרון במדבר.

 נאמר: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר, עַל־פִּי יְהוָה--וַיָּמָת שָׁם:  בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.  וְאַהֲרֹן, בֶּן־שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה, בְּמֹתוֹ, בְּהֹר הָהָר" [במדבר ל"ג, ל"ח-ל"ט]

דעת מקרא מסביר: נאמר: ויעל אהרון אֶל־ הֹר הָהָר ועמו עלו אליעזר-בנו ומשה.

ואילו קהל עם ישראל שהיו  לרגלי הר סיני היו יכולים לראות רק את עלייתם לראש ההר.

 התורה מציינת  את יום פטירתו- ואהרון הוא היחיד-במקרא    הזוכה  לפרט חשוב זה!

 ומרוב חביבותו הפסוק פותח- "בהֹר הָהָר" וחותם גם "בהֹר הָהָר".

וכתב יוסף בן מתתיהו: "המקום הזה מוקף רוכסי הר גבוה שם על ההר לעיני  כל הצבא כי המקום היה משופע ושם פשט את בגדי הכהונה הגדולה ומסר  אותם לאליעזר- בנו".

 נאמר במסכת אבות :"הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם,

ורוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב  אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה "[מסכת אבות א', י"ב]

 לכן ניתן להבין מדוע זכה אהרון לכבוד כה עוצמתי- עד יומו האחרון .

המתכון להצלחת  ישיבת עם ישראל  בארץ המובטחת.

נאמר: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן, אֶל־אֶרֶץ כְּנָעַן.  וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל־מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל־צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל־בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם־בָּהּ:  כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת־ הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת־ הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת־נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת־נַחֲלָתוֹ--אֶל אֲשֶׁר־יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה:  לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ.  וְאִם־לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם—עַל־ הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.  וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם--אֶעֱשֶׂה לָכֶם".[במדבר ל"ג, נ"א- נ"ו]

 כאן התורה מזהירה את עם ישראל- ברגע היכנסם לארץ ישראל- יש לשבור את הפסלים המשמשים לעבודה זרה ולהרוס את  כל הבמות ורק לאחר הניקוי היסודי הזה ניתן לרשת את ארץ ישראל! 

דעת מקרא מבאר: יש לרשת את כל הארץ ולא להשאיר אויבים בשטח, כי אם נשאיר חלילה- חלק מהגויים- הם  ישמשו לנו מכשול, יהיו כמו קוצים- הם ינכרו את עיננו - כלומר  יטעו אותנו בתועבותיהם ולאחר שלב זה-  הם  ישאפו לכלותינו, חלילה.

 בהפטרה בספר ירמיהו: הנביא מתלונן כי עזבנו את הדבקות בה':

"כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת, עָשָׂה עַמִּי:  אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת--בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם" [ירמיהו  ב', י"ג].

המלבי"ם מסביר: שתי רעות כפולות עשה  ישראל-הם עזבו את אלוקים ויש בזה רעה מכופלת- שעזבו את ה'- דרך שלא נשמע שתחליף אומה את אלוקיה- המשפיע עליהם שפע רוחני וגשמי. וגם הדבר שאליו הלכו יש בכך רעה כפולה

כי לא הלכו אל דבר  קיים ועומד- אלא הלכו ליצור  דבר חדש לחצוב להם בארות נשברים לאסוף בהם מי גשמים שאינם באים ממקורם- אלא באים ממקומות אחרים. והיות והבורות הם שבורים- לא תהיה להם  בהם תועלת.

 והנמשל לכך: שעבודת ה' דומה למקור מים חיים- כי ישועת  ה'  תצמח  מידו ללא עזרת אדם- ומה שמעניין ככל שישאבו ממנו- כך יתרבה  עוד. ומים אלה  יהיו תמיד מבורכים. לעומת זאת כאשר עם ישראל מבקש עזרה מעמים אחרים- הרי הדבר -כבור מים המצריך עוד חציבה ועבודה קשה. ומימיו אינם נובעים מעצמם- אלא יש צורך לאוספם. ובנוסף יש צורך לשלוח לגויים אלה מתנות ושוחד - כדי לבקש מהם עזרה. ולבסוף גם המים האלה אינם מועילים- כי בסוף מתברר כי הגויים בגדו בהם. וזאת בזמן שישראל ציפו לעזרה מהם- התברר כי בורות נשברים הם.

 לסיכום, לאור האמור לעיל – כולנו חייבים להתעורר – במסע הנוכחי- כאשר

 לעצור את הוויכוחים והמריבות- במיוחד –בתקופה מורכבת זו-- תקופת בן המצרים- וזאת טרם יהיה מאוחר חלילה- ניקח דוגמא מאהרון הכהן- שהיה אוהב שלום ורודף שלום. ומעל הכול עלינו לשוב למקורות- לתורה הקדושה- החל מהגיל הרך- התורה היא מקור- החכמה והשמחה ויפים ונעלים-דברי דוד המלך:   לְכוּ, נְרַנְּנָה לַיהוָה;    נָרִיעָה, לְצוּר יִשְׁעֵנוּ.  נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה;    בִּזְמִרוֹת, נָרִיעַ לוֹ.  כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה;    וּמֶלֶךְ גָּדוֹל, עַל־כָּל־אֱלֹהִים".

[תהלים  צ"ה, א'- ד']

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הֹר הָהָר- מוֹת אַהֲרֹן/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

הֹר הָהָר- מוֹת אַהֲרֹן

שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן © 

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְהַלְּכִים בַּמִּדְבָּר

מְקַדֵּשׁ מַגִּיעִים לְרַגְלֵי הָהָר

לְפֶתַע     הִצְטַווָּה   מֹשֶׁה הֶעָנָיו

לְהַעֲלוֹת אַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר עַכְשָׁיו.

 

הֶהָמוֹן מִתְרַגֵּשׁ מִצְטוֹפֵף יַחְדָּו

כְּאִישׁ אֶחָד-  נֶעֱמָד עַל רַגְלָיו

מִתְבּוֹנֵן עַל שְׁלֹשֶׁת הַצַּדִּיקִים

כֵּיצַד לְהֹר הָהָר אַט, אַט עוֹלִים.

 

הַכֹּל מִתְרַחֵשׁ לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה

הַקָּהָל חָשׁ   עָלָיו נָחֲתָה מַכָּה

אָסוֹן גָּדוֹל אָיֹום –וְנוֹרָא.

מֵעֵינֵיהֶם מוֹחִים דִּמְעָה.

 

 זֶה הָאִישׁ הוּא אַהֲרֹן

מָה גָּדוֹל הוּא הֶאָסוֹן

אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

הַאִם אֵין זֶה רַק חֲלוֹם?

 

אַהֲרֹן אֵינוֹ עוֹד בַּחַיִּים

הָאֱמֶת חִישׁ מַכָּה גַּלִּים

הָעָם אִבֵּד אֲבֵדָה גְּדוֹלָה

גַּם בָּרָקִיעַ נִשְׁמַעַת  יְלָלָה.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: פָּרָשַׁת  מַסְּעֵי [חֻמַּשׁ בַּמִּדְבָּר]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת פנחס- הוראות משמים לבחירת מנהיג הראוי לישראל/ מאמר מאת: אהובה קליין

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת פנחס- הוראות משמים לבחירת מנהיג הראוי לישראל..

 מאמר מאת: אהובה קליין

                    ציורי תנ"ך/ פינחס וברית השלום/ ציירה: אהובה קליין (c)

               ציורי תנ"ך/  הציווי למשה לצרור את המדיינים/ ציירה: אהובה קליין (c)

  

      ציורי תנ"ך/ פינחס בקנאו את קינאת ה'/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]

            ציורי תנ"ך/ "צרור את המדיינים והכיתם אותם"/ ציירה: אהובה קליין (c)

                ציורי תנ"ך/בנות צלופחד דורשות ממשה ואהרון: נחלה/ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי נ"ך/  יוכבד\ משה .אהרון / ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה מתפלל לה' להשגת מנהיג לעם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה מצווה לעלות על הר העברים/ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה משקיף מהר העברים על ארץ ישראל/ ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/  משה סומך את ידיו על יהושע/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יהושע וכלב בן יפונה הנותרים מהמרגלים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה מקשיב לציווי ה' לעלות להר העברים/ ציירה: אהובה קליין (c[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ מועדי ישראל ושבת/ ציירה: אהובה קליין (c)

                           ציורי תנ"ך/ יהושע ואנשי גבעון/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא בפתח המערה וציווי ה' אליו/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציור להפטרה/ ירמיהו רואה: את מקל השקד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציור להפטרה/ ירמיהו רואה: סיר נפוח/ ציירה: אהובה קליין (c)

מעניין לראות כי פרשה זו נקראת על שם פנחס בדומה לפרשה הקודמת -הקרויה: בלק.

בנוסף ידועים עוד שלוש פרשיות על שם אישים: נח, יתרו, וקורח.

פרשה זו פותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן־ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִילִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  וְהָייְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻונַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל־ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.  וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא".[במדבר  כ"ה, י'- ט"ז]

השאלות הן.

א] מה המסקנה מהשוואת שתי הדמויות: בלק  לעומת פנחס?

ב] מה הם התנאים לבחירת  מנהיג - הראוי לעם ישראל?

ג] הקשר בין ירמיהו הנביא  בהפטרה - לפרשתנו-והמסר?

תשובות.

השוואת  שתי הדמויות: בלק ולעומתו : פנחס.

על פי חז"ל: רצוי מאד לערוך השוואה בין שני האישים שעל  שמן נקראים הפרשיות: "בלק" ו"פנחס"

כבר במבט ראשון אנחנו חשים בהבדל חד בין שני האישים:

בלק מלך מואב - אינו נוקט בשום מעשה לבדו. כאשר הוא מביט בעם ישראל - וחש מאוים מכוחם – ההולך ומתרבה, התרבותם המהירה מהווה בעיניו איום צבאי ומדיני הוא מנסה לרתום לעזרתו – אחרים ובעצמו אינו עושה דבר- הוא נעזר  באנשי מדיין ובבלעם - נביא הגויים - כדי שיפעלו במקומו.

פנחס לעומתו - מתגלה כאיש מעשים. נמרץ מאד, הוא אינו עומד בצד ואינו סומך על אחרים - אלא  נחלץ במהירות, ממש בזמן המתאים - ופועל בנחישות מתוך שליחות להציל את הרבים. פנחס נוהג כפי שלימד הלל הזקן:

"ּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" [מסכת אבות ב', ה']

לגבי התוצאות:

על פי הכתוב:  בלק לא הצליח לגרום  לבלעם שיקלל את עם ישראל- קללות  כפי שדרש ממנו- ואפילו יצא מאוכזב.

לעומת זה-היו תוצאות טובות ומידיות -למעשה פנחס - שפעל  בקנאות לטובת שבטי ישראל.

המסרים החשובים : מתוך הנאמר  על שני אישים אלה: יכולים לעזור לכל אדם בכל עת:

א] אין לדחות פעולה למחר מה  שניתן לבצע היום.

ב] אל  תטיל על אחרים דברים שאתה חייב לעשות.

אך לגבי מעשה פנחס נשאלת השאלה - האם קנאתו ראויה?

"אור החיים " מסביר: התשובה טמונה במילים:

"פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם" –מתברר כי זו הייתה קנאת ה' צבאות. ולא קנאתו הפרטית של פנחס וכאן אנו מבחינים- מהי הקנאה הנכונה- כאשר אדם עושה את רצון ה' ולא פועל למען עצמו.

קנאה כזו מוצאים גם אצל משה רבינו לאחר מעשה העגל: כפי שנאמר:

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהֹוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי." [שמות  ל"ב, כ"ו]

באותו מעמד הרגו שלושת אלפים איש מישראל וגם אז רואים- כי משה עשה את רצון ה' ובכך התבטל חרון האף של ה' - והרי כל מטרתו של משה הייתה: להשיב את כעס ה' - ולא עשה זאת משה למען עצמו ולא לשם  גאוותו.

לעומת זאת,  ה' לא היה חפץ בקנאתו  של אליהו הנביא – אשר פעל בטוב שהעביר והשמיד את נביאי הבעל ושחט ארבע מאות וחמשה מהם ובסוף המעשה הוא קרא:

"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל—אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ" [מלכים-א', פרק: י"ט, י']

נמצא, שבקנאותו  זו של אליהו  לא הושגה המטרה להשיב חרון אף  שהרי בני ישראל אינם שומרים הברית-ולמרות שמטרת אליהו הנביא הייתה למען ה' מכל מקום לא הושגה המטרה.

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש] מסביר: כי פנחס נולד בזמן שאביו אלעזר עדיין  היה זר ,לכן עד שלא פעל בעצמו - הוא לא הגיע לכלל כהונה ,אך במעשהו הוא קיים הלכה למעשה את ההתמסרות המכפרת הנעשית באופן סמלי על ידי עבודת הכהן במקדש , לכן אחרי מעשהו זכה להתעלות  למעמד כהן.

"ילקוט שמעוני" מבאר: כי פנחס הוא אליהו , אשר קנאתו לדבר ה' הייתה ספוגה ברוחו - ולעתיד לבוא אליהו  ישוב וירפא את שבר  העם - שיהיה מפולג על ידי פער הדורות ומכך יסלול את הדרך ל"ברית שלום" בארצנו.

כנאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב־ אָבוֹת  עַל־ בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל־ אֲבוֹתָם" [מלאכי ג, כ"ג- כ"ד]

רבנו בחיי אומר: כי פנחס נשאר חי רק שמו השתנה - אחרי שעלה השמימה- נקרא אליהו.

המסקנה היא : לפעול רק לפי רצון ה'- וקנאת ה' בלבד.

יש קנאה טובה שעליה המליצו חז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" [תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א'.]

התנאים לבחירת  מנהיג הראוי לעם ישראל.

א] המנהיג  חייב לעמוד בראש  העם ואם הכרחי לצאת למלחמה – הוא יצא בראשם, עליו לשמש דוגמא אישית לעמו.  למען הסדר הטוב ולדאוג שלא יהיו כצאן ללא רועה.

ב] המנהיג חייב ללכת בדרך ה'- עושה את רצון בוראו ואינו הופך את פניו אל העם כדי  להנהיגם על  פי רצונם, תמיד יהיה "לפניהם"

משה בכבודו ובעצמו, שהתורה מתארת את מסירותו מצד אחד לעם וגם את נאמנותו לאלוקים, כפי שכתוב: "ולא קם עוד בישראל כמשה" [ דברים ל"ד, י]

דווקא הוא, חוטא במי המריבה, בעוד שנצטווה לדבר אל הסלע, הכה את הסלע פעמיים- לעיני עם ישראל!

בעקבות מעשה זה, לא השלים את שליחותו ולא זכה להיכנס לתוך ארץ ישראל כמו  אהרון אחיו -שחטא בחטא העגל וגם ממנו נמנעה הכניסה לארץ המובטחת.

שאול, היה  מלך נבחר אלוקים, אלוקים ציווה את שמואל להכתירו  על ישראל,

כפי שמסופר: "וייקח שמואל את- פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו ויאמר הלוא משחך ה' על נחלתו לנגיד" [שמואל-א, י"א]

אך, במלחמת עמלק כאשר שאול קיבל בפירוש  ציווי משמואל: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד- אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר".  [שמואל-א, ט"ו ,ג-ד]

שאול לא קיים את הציווי: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל - אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב,[שם ט"ו, ט']

התוצאה: "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.  וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם:  כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם".[שם  ט"ו, כ"ז-כ"ט]           מכאן כאשר המנהיג אינו פועל כרצון ה' - מפסיד את תפקידו בהנהגת העם.

הקשר להפטרה בספר ירמיהו:

אלוקים פונה אל ירמיהו הנביא ומראה  לו שני מראות מהשמיים כנאמר: "וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי־ שֹׁקֵד אֲנִי עַל־ דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ.

וַיְהִי דְבַר־ יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי:  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל־ יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל־ מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה—נְאֻם־ יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל־ עָרֵי יְהוּדָה. וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל־ רָעָתָם--אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי",[ירמיהו פרק: א', י"א- י"ז]

בהמשך נאמרו דברי נחמה:

"וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת—עַל־ כָּל ־הָאָרֶץ:  לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ, וְלֹא־ יוּכְלוּ לָךְ:  כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם־ יְהוָה, לְהַצִּילֶךָ".[שם, א', י"ח- י"ט]

ה' זוכר את מסירות הנפש של עם ישראל בלכתם במדבר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. .."

הקורא פסוקים אלה פשוט נדהם- כאילו נאמרו מפי ה' לירמיהו היום!

כאשר המלחמה   מתנהלת עדיין בצפון, ה' מסביר לנביא את הסיבה: כי המלחמה היא: על ההתרחקות עם ישראל מרצון ה'- היינו- מהתורה הקדושה.

אך ה' מבטיח לעם ישראל- כי האויבים לא יצליחו במשימתם!-  ואומר: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל־ אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ־יְהוָה".

המשמעות על פי ה"מלבי"ם: עם ישראל נחשב בעיני ה' קדוש בדומה לתרומה שהיא קדושה- כראשית התבואה בשדה וכשם שהתרומה אסורה לזרים וכל האוכלים ממנה - יהיו אשמים בחטאם. ורעה תבוא עליהם בגופם בעולם הזה, כי העונש על אכילת תרומה: מיתה בידי שמים, כך גם כל האויבים הבאים חלילה לכלותינו- סופם ללקות בנפשם ובגופם.

לסיכום, לאור האמור לעיל: המנהיג הראוי לעם ישראל- חייב להיות איש אמת, ירא אלוקים-בעל מסירות נפש -מקיים את רצון ה', נקי כפיים ובר לבב, מחובר לתורה הקדושה-על כך גם המסר בהפטרה לירמיהו הנביא- כי האויבים מרימים ראש כאשר- העם סוטה מהדרך האלוקית!

יהי רצון: שנשוב לקיים את רצון ה'- להפיץ תורה לכל עם ישראל כדברי שלמה המלך-כמעיין המתגבר: "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם" [משלי ה' ט"ז]אמן ואמן.   

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)