פרשת
צו - תכלית
הקורבן והקשר לנבואת יחזקאל..
מאת: אהובה קליין.
יצירותיי פרשה:
שבת פרה
ציורי תנ"ך/ פרה אדומה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכוהנים רוחצים רגליהם/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מביא את שמן המשחה לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מנחת מאפה תנור ויציקת השמן עליה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן מביא מנחה ביום הימשחו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ העני מגיש קורבן מנחה לכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ אהרון ובניו אוכלים בפתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "אש תוקד על המזבח" / ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן מוציא את הדשן ל"שפך הדשן" /ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הקורבן מובא אל הכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ סעודת קורבן שלמים בירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c)
הפרשה פותחת בפסוקים:
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו
אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ
כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. .......אֵשׁ,
תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה". [פרק ו', א'- ז']
השבת - "שבת פרה"
ובהפטרה נקרא את דברי יחזקאל הנביא: "וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים
עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם: כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם,
לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם,
עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ; וּבְגִלּוּלֵיהֶם, טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ
בָּאֲרָצוֹת: כְּדַרְכָּם
וְכַעֲלִילוֹתָם, שְׁפַטְתִּים.
וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם
קָדְשִׁי--בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יְהוָה אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר
חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה.
לָכֵן
אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי
עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי
אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, ..... אֶתְכֶם מִן -הַגּוֹיִם,
וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם,
אֶל-אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם
מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל
טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה
אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי
לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן
בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר -בְּחֻקַּתי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי
תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם
בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם, וְאָנֹכִי,
אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. וְהוֹשַׁעְתִּי
אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ,
וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב.
וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה: לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת
רָעָב--בַּגּוֹיִם...... [יחזקאל פרק
ל"ו, ט"ז – ל"ז]
השאלות
הן:
א] מה תכלית הקרבת
הקורבנות?
ב] הקשר בין פרשת צו
לדברי הנביא יחזקאל?
תשובות.
תכלית
הקרבת הקורבנות.
בפרשה זו
מוזכרים סוגי הקורבנות המפורטים בפרשיות
הקודמות. כגון: קורבן עולה, מנחה וחטאת , אשם ושלמים וכל אחד מהם – מובא בנוסח
אחיד, כגון: "זאת תורת העולה" ."וזאת תורת המנחה". "זאת
תורת החטאת". "וזאת תורת האשם". "וזאת תורת זבח השלמים"
רבינו בחיי מסביר את הטעם לקורבן עולה: קורבן עולה קודם בפרשה לשאר הקורבנות,
ועל דרך הפשט - היות והמחשבה היא ראשית
הכול, חטא המחשבה קודם לחטא המעשה, לכן היה צריך להקדים בדין את קורבן עולה. – המכפר
על מחשבות שליליות. יש כאן תופעה של קורבן עולה ויורד: תחילה פר, אחר כך צאן
ולבסוף עוף.
העשיר מביא פר - זאת היות וליבו גס מאד - והוא מתגאה ובוטח בעושרו - על כן
חייבו אותו להביא פר, לעומתו אדם ממעמד הבינוני שאין לבו גס ואינו מתמיד
בחטאים כמוהו, חייב להקריב צאן.
ואילו אדם עני - שלבו נכנע והוא שפל בהשוואה ליתר בני האדם, מחויב להקריב עוף שהוא
דבר מועט ולפי זה יוצא: שכל אחד ואחד הוא לפי
חטאו.
הרמב"ם בספר מורה נבוכים חלק ג' מסביר את טעם הקרבת הקורבנות: המטרה בהקרבת הקורבנות - כדי לנתק את ישראל מעבודה
זרה - היות והגויים היו רגילים בעבודה הכוללת אש וגדלו עליה להקריב בעלי חיים אשר
היו אליליהם בימי קדם, הצאן - היה אלילם
של המצרים, שעיר -היה אלילם של הכשדים, ובקר – אלילם של אנשי הודו ,לכן ה' ציווה
לשחוט את תועבתם של הגויים - במטרה לעקור עבודה זרה מליבותיהם של ישראל - ולקרבם
לשמים ולמטרה זו שימשו הקורבנות.
הרמב"ן חולק על דברי הרמב"ם והוא מסביר:
לפי הפשט- תכליתו של הקרבן הוא היכנעות האדם מפני בוראו כאשר רואה מה קורה
לקורבן כאילו במקומו.
לפי הסוד: יש לקורבן השפעה - על מערכת השמים והרמב"ן מעדיף את ההסבר של הסוד על הסבר של הפשט.
חז"ל טוענים: כי עיקר בעבודת ה' היא ההקרבה
העצמית וככל שהאדם מקריב יותר הוא קרוב
יותר אל ה' .
כן אמרו דרך רמז:
"אדם כי יקריב "- כלומר : כאשר אתה רואה כי האדם קרוב - אזי עליך לדעת
שהוא הקריב ממה שמסר משל עצמו - כמו שהאדם הראשון לא הקריב מהגזל- אלא הקריב
מקורבן שברשותו שטרח להשיגו ולא השיג זאת
בקלות וללא טרחה.
הקשר לדברי
הנביא יחזקאל.
ההפטרה הזו שייכת
לפרקי הנחמה בספר יחזקאל והיא מתוך
הנבואות שהנביא ניבא אחרי החורבן והיא כוללת תיקון רוחני גדול ובשורה של קיבוץ
גלויות ובניין הארץ.
עיקר תוכן ההפטרה:
א] עם ישראל נמצא
בארצו ומטמא את אדמת ישראל.
ב] עם ישראל נענש
בגלות – עבור טומאת הארץ.
ג] גלות ישראל היא
חילול ה' בגויים.
ד] ה' חומל על שמו
שחולל ומחליט לקדש את שמו.
לבסוף ה' מקבץ את עם
ישראל לארצו ומטהר אותם בעזרת זריקת מים
טהורים עליהם וכך מטהר אותם מחטאיהם.
בנוסף דואג להם שיהיה
להם - מפירות ותנובת השדה.
המשותף להפטרה ולפרשת
צו - כפרה על חטאי עם ישראל- והעלתם לרמה
רוחנית טהורה - בדומה לאדם המתחרט על מעשיו הרעים ועושה תשובה וכך מטהר את עצמו מחטאיו- ועובר לדרך חדשה.
לסיכום לאור האמור לעיל : באמצעות הקרבת הקורבנות- האדם המקריב - מתקרב אל
ה' ומתכפרים עוונותיו ואילו בהפטרה - ה' בכבודו ובעצמו מקבץ את עם ישראל לארצו
ומטהר אותם באמצעות מים טהורים –וכל זה עם
בשורה טובה של גאולה.
לעניות דעתי, גאולה
זו העתידית - מזכירה לנו את גאולת מצרים – גם שם הקב"ה פועל באמצעות לשונות גאולה:
שהם ארבע: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי,
ולקחתי",
ואילו בדברי הנחמה של
הנביא מופיעות המילים:
"וְלָקַחְתִּי"
אֶתְכֶם מִן -הַגּוֹיִם, "וְקִבַּצְתִּי" אֶתְכֶם "וְהֵבֵאתִי"
אֶתְכֶם.
"וְנָתַתִּי"
לָכֶם לֵב חָדָשׁ. "וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם"
כמה יפים הפסוקים
המתארים את הגאולה:
"וְרוּחַ
חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם,
וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר.
וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר -בְּחֻקַּתי
תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי
לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים". [יחזקאל
ל"ו]
מי ייתן והגאולה
תופיע בע"ה - במהרה - בתום מלחמה זו
כדברי מיכה הנביא:
"כִּימֵי
צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".
[מיכה ז', ט"ו]אמן ואמן.