פרשת
בהר- בחוקותיי: מה
מגלה מצוות השמיטה?- אהובה קליין.
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ מעמד הר סיני/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ שנת השמיטה/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ "בשנת היובל.. תשובו איש אל- אחוזתו"/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך: מעשר בקר וצאן-"כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה' "/ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו.."/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ וישבתם על הארץ לבטח"/ ציירה: אהובה קליין.(c)
ציורי תנ"ך / "ואכלתם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". [ויקרא כ"ו, ה]
ציורי תנ"ך/ "ונתנה הארץ פריה .."/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "אם בחוקותיי תלכו"/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "והפרתי אתכם והרבתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם"/ציירה: אהובה
קליין(c)
ציורי תנ"ך/ברכת הפריון- עם ישראל מתרבה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "ברוך הגבר"- על פי נבואת ירמיהו - הנביא [הפטרה- ירמיהו י"ז]
ציורי תנ"ך/ ירמיהו הנביא מתפלל על ישראל ועל עצמו/ ציירה: אהובה קליין (c)
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ
אֶל־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה.
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ;
וְאָסַפְתָּ, אֶת־תְּבוּאָתָהּ.
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת,
לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ
לֹא תִזְמֹר."[ויקרא כ"ה. א'-ה']
ובהמשך נאמר: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה־ נֹּאכַל
בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית: הֵן לֹא
נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־ תְּבוּאָתֵנוּ? וְצִוִּיתִי אֶת ־בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית"; [ויקרא, כ"ה, כ']
ופרשת בחוקותיי
מתחילה בפסוקים:
"אִם־
בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת־ מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה
הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ
אֶת־ בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־ זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע,
וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד;
וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן־ הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא־ תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".[כ"ו, ג'- ז']
השאלות הן:
א] מדוע התורה
פותחת דווקא במצוות השמיטה?
ב] מה מסמל לנו הר
סיני?
תשובות.
התורה
פותחת ,דווקא, במצוות שמיטה.
שואל רש"י: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"?
ה"חתן
סופר" מסביר: הרי נאמר:[ כ"ה, כ'] "מַה ־נֹּאכַל
בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית"? היות והבטחה מדויקת כזאת - יכול להבטיח רק ה'
בעצמו ,לכן נאמר כאן: "בְּהַר סִינַי" כי על הבטחה כזו ניתן לסמוך - רק כאשר נאמרת בהר סיני-כלומר זו
הבטחה מפי אלוקים!
שלמה המלך אמר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ; וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". המשמעות: כאשר ה' מנחיל רק לאוהביו: "יש"- ראשי תיבות-"יובל שמיטה" אז הקב"ה
מבטיח כי "וְאֹצְרֹתֵיהֶם
אֲמַלֵּא".
ידוע כי ברוב השנים שתי הפרשיות: "בהר- בחוקותיי "- הן מחוברות.
ובפרשת
"בחוקותיי" התורה מתנה את הברכות – בתנאי שעם ישראל יקיימו את המצוות
ואילו כאן בפרשת בהר- התורה
מבטיחה:
"וְצִוִּיתִי
אֶת־ בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית" ולגבי הבטחה זו התורה אינה מזכירה את התנאי: "אִם־ בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ"?
מכאן המסקנה: כי בברכה - יזכה רק אותו יהודי
שילך בחוקות ה'; כלומר- שרק מי
שמקיים את מצוות השמיטה - יזכה לקבל את ברכת ה' וזה שיהיה "עמל בתורה"-כדברי
רש"י על הפסוק: "אִם־
בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ"
ולכן הברכה: "וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם,
בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית"- מיועדת
אך ורק ליהודי שילך בחוקות ה' ומכאן
ההוכחה: כי רק אותו יהודי השומר את כל התורה כולה ומקיים את מצוותיה- הוא יוכל
לקיים את מצוות השמיטה ולזכות בברכת ה' ורק אותו אדם ה"עמל בתורה" הוא
יתברך בברכת ה' ויוכל בקלות לקיים את מצוות השמיטה.
ומסתבר שהפירוש שמסתמך עליו רש"י, "תורת
כוהנים" אומר: כי לא די רק ללמוד תורה- אלא להיות עמלים בתורה - וזאת מפני שהאדם נמשל לעץ
וכדברי התורה: "כִּי
הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה",[דברים
כ', י"ח] וכמו שהעץ זקוק שיטפחו אותו כגון: ניכוש וגידור, השקיה וכו" בדומה לכך: על האדם מוטל לעסוק בעמל
רב בתחום התורה ומצוותיה. וכשם שהאדם משקיע את עמלו בעץ השדה- על מנת שיגדל
ויתפתח- עד הגיעו למושלמות רוחנית -כך זוכה לקבל שפע רוחני מבורא עולם.
ומעניין במיוחד: כי רק ב"מצוות השמיטה"- התורה
בעצמה שואלת: את שאלתו של היהודי החפץ לקיים את המצווה הזו שהיא קשה
לו לקיימה :"וְכִי תֹאמְרוּ, מַה־ נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית..."? וזאת לעומת מצוות אחרות – בהן התורה נותנת לאדם להתמודד עם הניסיונות הקשורים בקיומה.
מהטעם שבשאר המצוות אדם יודע שאם מקיים אותן
יזכה לראות גם תוצאה כדברי דוד המלך: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ." [תהלים קכ"ו,] המשמעות
היא: אם האיכר זרע יזכה גם לקצור את היבול. ואם לא יזרע לא יקצור.
וזה הדבר הייחודי במצוות השמיטה- על היהודי
מוטלת החובה להאמין- באמונה שלמה בהבטחת ה' .מכאן שהכלכלה לא תמיד תלויה בשכל
האנושי- הכלכלה תלויה גם בדברים בניגוד לשכל האנושי ותלויה באמונה שלמה -בהבטחת אלוקים ולכן בפרשת
בחוקותיי כנאמר:
"אִם־בְּחֻקֹּתַי,
תֵּלֵכוּ; וְאֶת־מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה
הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר,
וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם
לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד;
וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן־הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".[ויקרא, כ"ו, ג'- ז']
וכבר הוכח בעבר כי לא
תמיד התכנונים של האדם הנראים הגיוניים
הביאו הצלחה.
ומכאן נלמד לימוד גדול: שעלינו תמיד להקשיב
לצוויי ה' וללכת לאורם גם אם אין הדבר תואם את השכל הישר שלנו וכך נזכה לכל הטוב שה' מבטיח. לנו.[נכתב בהשראת דברי הרב אליהו שלזינגר- ספר: "אלה הדברים"]
ולעניות דעתי- אנחנו רואים בימים אלה ממש- כיצד הסכמי השלום אם האויבים
שלנו בעבר- הביאו עלינו אסונות.
לכן דווקא התורה
הקדושה היא: מקור האלוקי להצלחה לכל יהודי
המחובר אליה.
הגמרא [מסכת שבת ל']מספרת :על דוד המלך שאמר לה':
"הוֹדִיעֵנִי
יְהוָה, קִצִּי--וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא;
אֵדְעָה, מֶה־חָדֵל אָנִי". [תהלים ל"ט, ה'] אמר דוד המלך לה': אנא תודיע לי מתי מגיע הסוף שלי? ענה לו ה': כי זו
גזירה- שאין מודיעים לאדם מתי ימות- אבל דוד לא וויתר- אמר לו ה': כי בשבת הוא
ימות. אך במשך כל השבת היה דוד המלך יושב
ועוסק בלימוד תורה, אך באותו יום שהגיע זמנו להיפטר מן העולם- בא לפניו מלאך המוות
– אבל לא היה יכול לקחת את נשמתו- כי היה
עסוק בלימוד התורה –ללא הפסקה.
מה עשה המלאך? הלך מאחורי הבית - שם היה פרדס
והמלאך היה מנענע את העצים ונשמע מהם קול
רעש גדול, נבהל דוד המלך- והתחיל להרהר: שמא הוא שומע קולות מלחמה- מיד יצא לחצר
ביתו- עלה על מדרגה ונפלה המדרגה, אז פסק דוד המלך לרגע
מלימודיו- ונטל המלאך את נפשו. והנה מכאן אנו לומדים: ראשית: כי התורה היא
חיינו- התורה מצילה אותנו מכל סכנה ואפילו אם נגזרה על מישהו גזרת מוות- הרי כל
עוד עוסק בתורה לא ניתן להזיק לו.
ונאמר בגמרא: "מסכת סוטה [כ"א] :כי
התורה מגינה על האדם מיצר הרע והיצר הוא מלאך המוות.
ולא רק מהמוות התורה
מצילה אותנו ,אלא גם מיצר הרע הנדבק אלינו בכל פעם- אדם שעוסק בתורה- - זוכה
לשמירה כנגד יצר הרע.
[מתוך החוברת:
"באר הפרשה"/ מאת: אברהם אלימלך בידרמן]
הר סיני והסמל – לעם ישראל.
על פי המדרש מסופר: כי כאשר רצה
הקב"ה לתת לעם ישראל את לוחות הברית-
באו לפניו כל ההרים והתחננו לפניו כי ברצונם שהתורה תינתן עליהם,וכל הר
ניסה לשכנע מדוע מן הראוי
שהתורה תתקבל עליו. אחד טען: כי בעבור
שהוא כה גבוה- מן הראוי שהתורה תתקבל
עליו.
השני טען שהוא הכי
חזק והשלישי התהדר ביופיו וכך כל ההרים
בזה אחר זה ניסו להדגיש את המעלות שלהם בפני ה' . אך לאחר שה' האזין לבקשותיהם.
החליט לבחור
דווקא בהר סיני- מהטעם- שהוא היה ההר העניו ביותר והצטיין במידת
הענווה. מידה חשובה מאד. דרך אגב- גם משה היה הכי עניו ולכן זכה להנהיג את עם
ישראל.
כפי שנאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו
מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה".[במדבר י"ב, ג']
מסתבר –ככל שהאדם
נהיה רוחני ברמה גבוהה יותר הוא הופך להיות צנוע יותר ועניו.
וזה נובע מכך- שככל
שאנחנו מתקרבים אל הקב"ה אנחנו
מבינים יותר את המגבלות שלנו. ומסיקים- כי חיינו זמניים לעומת אלוקים שהוא נצחי.
משה רבינו
שעמד בפני ה' היה מודע למקומו והיה דבק במידותיו של ה'- אם בענווה ואם
בדאגה לכל אחד ואחד וידוע מתוך המדרש כי
משה היה מרחם גם על בעלי חיים- כאשר ברח
גדי מהעדר רדף אחריו נשא אותו על כתפיו השקה אותו מים.
בעבור מידה זו של ענווה זכה משה להיות – מושיען
של עם ישראל.
אדם בעל ענווה אכפת לו מהדאגה לבריות ואין הוא מחפש
גדולה וכבוד לעצמו.
ומעניינים דברי הרמב"ן שכתב את האיגרת
הידועה:
"איגרת
הרמב"ן" לבנו שהיה מעבר לים:
להלן קטע קטן מתוך האיגרת:
וְכַאֲשֶׁר
תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה
לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא, אָז
תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם
הַבָּא. וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְלִבּוֹ עַל
הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ
מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר השם מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו'. וּבַמֶּה
יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר, ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, וְאִם בְּכָבוֹד,
הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵיךְ
מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?! וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה – "מֵסִיר שָׂפָה
לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח": נִמְצָא הַכֹּל שָׁוֶה לִפְנֵי
הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ
מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשַּׂאֲךָ הַמָּקוֹם.
עַל
כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד:
כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ
לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם
בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם
חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר
אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ...... "
יש רבים הנוהגים
להגיד את האיגרת בשלמותה – אחת בשבוע. זו סגולה גדולה לשיפור המידות ולברכה.
לסיכום, לאור האמור לעיל אנו לומדים: כי המפתח להשגת השלום הנכסף עם האויבים-הוא בתנאי שנמלא את צוויי ה' תמיד
וכך נזכה להבטחה האלוקית:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא ־תִגְעַל
נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי,
בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ־ לִי לְעָם".
[ויקרא כ"ו,
י"א, י"ב]
