פרשת
בהעלותך- עליות ומורדות בפרשה- ובתקופתנו?
מאמר מאת: אהובה קליין .
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ האספסוף וישראל מתלוננים בפני משה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ השליח מבשר למשה: כי אלדד ומידד נשארו במחנה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל חונים במדבר ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ המתאוננים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ המתאוננים/עונשם ותפילת משה.(c)/ ציירה: אהובה קליין.
ציורי תנ"ך/ הלווים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ צעקת משה אל ה'/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ עונשה של מרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל ממתינים למרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ פסח שני במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ איסוף המן במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הציווי למשה לעשות חצוצרות/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורח תנ"ך/ השימוש בחצוצרות במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ איסוף השלו במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "רוני ושמחי בת ציון"/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ חזון סמל המדינה בעיני זכריה הנביא/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מנורת הזהב במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)שמן על בד]
הפרשה פותחת בנושא המנורה במשכן:
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל ־מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר,
אֶל ־אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו:
בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת ־הַנֵּרֹת, אֶל ־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ
שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן,
אַהֲרֹן—אֶל ־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת ־מֹשֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד
־יְרֵכָהּ עַד ־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא:
כַּמַּרְאֶה, אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת ־מֹשֶׁה--כֵּן עָשָׂה, אֶת ־הַמְּנֹרָה". [במדבר ח', א'- ה']
בפרשה, אנו קוראים על
המתאוננים: ובהמשך על האספסוף בעלי התאווה:
"וַיְהִי
הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר
אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה,
וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.
וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל ־מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ־יְהוָה,
וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם ־הַמָּקוֹם
הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי ־בָעֲרָה בָם,
אֵשׁ יְהוָה. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר
בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת ־הַדָּגָה, אֲשֶׁר ־נֹאכַל
בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר
וְאֶת ־הַבְּצָלִים, וְאֶת ־הַשּׁוּמִים.
ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל ־הַמָּן
עֵינֵינוּ".[להלן במדבר
י"א, א'- י"ז]
השאלות
הן:
א] מה מסמלת המנורה במשכן?
ב] מה גרם לעם להתלונן בפני משה במדבר?
תשובות.
המנורה
במשכן ומשמעותה הרוחנית.
רשי"י מסביר מדוע נאמר: "בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת ־הַנֵּרֹת" וזאת - על שם שהלהבה עולה- שצריך להדליק את הנר עד שהיא עולה מאליה.
ורבותינו דרשו [ספרי נ"ט]: שהייתה מעלה [מדרגה] לפני המנורה שעליה היה
עומד הכהן והיה מיטיב את הנרות.
נאמר: "אֶל ־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה,
יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"
סה"כ היו שבע שלהבות במנורה, שלוש –מצד ימין ושלוש מצד שמאל.
בעוד שהשלהבת המרכזית
–פניה לשמים הרי שלושת השלהבות מכל צד-
שלהבותיהן היו פונות לשלהבת המרכזית. וזה היה תפקידו של אהרון לכוון באופן זה את
השלהבות.
מה הסיבה לכך
שהשלהבות פונות לשלהבת המרכזית? על כך תשובת רש"י- כדי שלא יגידו
שאהרון נצרך לאורה ועוד נאמר: "וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן"- להדגיש: את שבחו של
אהרון שלא שינה מציווי ה'..
יש הרואים במנורה
ובשלהבותיה הפונות למרכז סמל של חינוך
לעליה:
המנורה
מהווה סמל לחינוך - תהליך ההוראה של המורה אל התלמיד: התורה מדריכה כיצד להדליק את
המנורה שתידלק אחר כך מאליה- הנמשל לכך- כיצד ידליק המורה את הנר- שהוא התלמיד
באופן שהתלמיד במשך הזמן יהיה ללומד עצמאי ואף יוכל בעצמו לתת חידושי תורה ולא רק
יסתפק בזכירת הפירושים ,או החומר הנלמד מהמורה.
המורה
ייתן לו את הכלים ואת הדרכים השונות וסברות שונות של חכמים וכך יהיה בידי התלמיד
כלים ללמוד עצמאי ועל ידי כך נוצר מצב שהתלמיד בעתיד ייהפך גם כן למורה ויהיה אדם
עצמאי- המצב צריך להגיע ל: " יִשְׁמַע חָכָם, וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן,
תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה".
[משלי.
א', ה']
גם
שהמורה כבר אינו ליד תלמידו ,הרי האש שסיפק לו , היינו הכלים שסיפק לו - באמצעותם
ימשיך התלמיד בכוחות עצמו, בסייעתא דשמיא ,גם
ללמד אחרים, כמו שאנו אומרים יום, יום: "ותן בליבנו בינה להבין
ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד..."[כמילות
התפילה בשחרית]
דעה נוספת: השלהבת המרכזית מסמלת את רוח התורה ואילו השלהבות משני הצדדים –
מסמלות את עיניי עם ישראל המביטות אל השלהבת המרכזית –שהיא התורה- המאירה -וישנה התחברות למצוותיה וזה גורם להתרוממות ועליה
אל ה' ברוח האמונה.
מכאן שכל יהודי חייב
לשאוף לעלות ולהתעלות בסולם האמונה וזאת במגמה של עליה למידת האמת ולהאיר לסביבה ולכל אומות העולם.
תלונות העם
בפני משה - ירידה רוחנית .
כאשר בני ישראל מקבלים במדבר הכול במגש של כסף מאת ה' – לפתע
נוצרת ירידה רוחנית גדולה כנאמר:
"וַיְהִי
הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה,...."
רש"י
מסתמך על ספרי ומסביר: כי עצם העובדה שהכתוב מציין:
"וַיְהִי הָעָם" הכוונה לרשעים
שבהם כמו שנאמר: "ויִצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם
הַזֶּה"; [שמות י"ז, ד] דוגמא
נוספת :" וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ
הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא". [במדבר
י"ד, א]
על
פי "מטה שמעון" מאת: הרב שמעון אפרתי: העוון הקשה של המתאוננים - נבע מתוך כפיות
טובה, הרי ה' הציל אותם מעבדות מצרים
בנסי ניסים ובמקום להודות לה' על כל הטוב שגמל איתם, הם התלוננו על הקשיים במדבר
ותפסו געגועים למקום בו היו עבדים.
למה
הדבר דומה? לאיכר זקן ששב לעת ערב מעבודתו
ביער יחד עם פועלו השכיר והנה לפתע מגיח לעברו - דוב ענק ,מתנפל עליו וכמעט
הרגו, מיד צעק הזקן אל עבר הפועל שיצילו,
ואכן הפועל הצליח להתגבר על הדוב והרגו
ובמקום שהאיכר הזקן יודה לפועל על הצלתו, התחיל להאשימו בכל מיני האשמות שווא , בכך
שקלקל את עורו היקר של הדוב באמצעות הגרזן
ועוד.... כך גם המתאוננים, במקום להודות
לה' על הנסים והנפלאות בהוציאם ממצרים הם התלוננו
רק על מה שרע להם.[שבת בשבתו]
"חידושי
הרי"ם" טוען: כי עם ישראל לא רצו להבין שארץ ישראל
והתורה - נקנים בייסורים. במקום לקבל ייסורים אלה באהבה -הם התלוננו ובכך ציערו את
עצמם והכעיסו את ה'.
רש"ר
[הרב שמשון רפאל הירש ]מבהיר: כי בעוד שמשה שימש דוגמא אישית לעם ישראל בכך שהוא קיבל בשמחה את הנהגת ה' והיה מוכן
ללכת אחריו בכל מקום - במדבר ובישימון , הוא ביטל את רצונו לרצון ה' מתוך מסירות
נאמנה - לעומתו העם היה מרוחק משלמות רוחנית הם היו :"כמתאוננים"- כאילו
היו באנינות- ראו עצמם כאילו כבר מתו,
כאילו מתאבלים על עצמם. בעוד ענן ה'
מעליהם וארון ברית ה' נוסע לנגד
עיניהם, הם הרגישו את עצמם מנותקים מן
העולם והייעוד האלוקי שלהם - משכן ה' שהיה
בסביבתם - איבד את חשיבותו בעיניהם ולא נראה להם כתמורה הראויה . הם לא חשו חיי
אושר, אלא כאילו נתונים בארון מתים, הם היו: "רע באזני ה' " הם ידעו
בוודאות שה' מקשיב לקול שבליבם והם כיוונו את קולם זה לה' ותלונתם הייתה: שה' הפך
חייהם לחסרי ערך ומשמעות.
ה"נתיבות
שלום" מסביר: כי עיקר חטאם של
המתאוננים היה – ההתרחקות של העם מהדבקות באלוקים.
זה היה גם עוון המתאווים.
בהמשך האספסוף התחיל מתלונן ובוכה - כדברי רש"י - אלו
היו הערב רב - שהצטרפו אל בני ישראל כשיצאו ממצרים. אליהם הצטרפו עתה גם בני ישראל שוב לבכות יחד איתם. הטענה
הייתה : התאווה - לאכול בשר. כל זה למרות שלערב רב גם היה בשר, אלא חיפשו סיבה.
הרי כשנכנסו לארץ
נאמר: "וּמִקְנֶה
רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי ־גָד--עָצוּם מְאֹד" [במדבר ל"ב, א']
לסיכום, לאור האמור לעיל: בעוד
שהמנורה במשכן - מסמלת את השלמות באמונה והעליה המתמדת בסולם - הרוחני מנגד - חלק מהעם נמצאים בירידה רוחנית נוראה - כפויי
טובה כלפי ה' ומשה מנהיגם. שעליו נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו
מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה".[להלן: י"ב, ג']
כאז – כן היום - לאור המחלוקת בעם הנובעת
מהריחוק התורני וחוסר יראת השמים, משרד החינוך חייב לשים את הדגש על השבת
התנ"ך למקצוע החשוב הראשון במעלת סולם
החינוך - בכל מערכת החינוך בארץ ולהיות
שותפים לדברי הנביא ישעיהו:
"לֹא ־יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר
בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה. לֹא ־יִהְיֶה ־לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ, לְאוֹר
יוֹמָם, וּלְנֹגַהּ, הַיָּרֵחַ לֹא ־יָאִיר לָךְ; וְהָיָה ־לָךְ יְהוָה לְאוֹר
עוֹלָם, וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ". [ישעיהו ס', י"ח- כ']
