פרשת
תזריע ושבת החודש - מה הקשר?
מאת: אהובה קליין.
ציורי תנ"ך/ היולדת בספירת ימי טהרתה/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ היולדת מביאה את קורבנותיה אל הכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ היולדת וקרבנותיה לפני הכהן/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ היולדת מביאה קורבן ומגישה לכהן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד(c)
ציורי תנ"ך/ טקס ברית מילה/ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ טקס ברית מילה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ עונשו של המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה"/ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מרים המצורעת יושבת בדד מחוץ למחנה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן מאבחן נגע בבגד/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ כיבוס הבגד הנגוע במים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן שורף את הבגד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ אכילת קורבן הפסח והמצות בחיפזון- טרם היציאה ממצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שיר השירים. ב, י"ב]
פרשה זו פותחת בדיני
היולדת ומתארת את הקורבן שעליה להביא אל
פתח אוהל מועד ולהגישו לכהן כפי שהכתוב מתאר זאת:
"וּבִמְלֹאת
יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה,
וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה, וְכִפֶּר
עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקֹר דָּמֶיהָ:
זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ, דֵּי
שֶׂה--וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד
לְחַטָּאת; וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה". [ויקרא, י"ב ו- ח]
השבת הקרובה קוראים
גם את פרשת החודש [מתוך חומש שמות [פרק י"ב, א' – כ' ]: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה
וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר,
בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ
לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת.
וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ
הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת:
אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם;
מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ.
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה;
וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי
הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ,
בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר,
בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ
וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ...." [שמות י"ב, א- ח]
השאלות
הן:
א] מדוע היולדת – מביאה
קורבן - במה חטאה?
ב] מהי "שבת
החודש" ומה הקשר לפרשתנו?
תשובות.
היולדת
והקורבן.
נאמר: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ,
לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר
לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן"
הרב אביגדור הלוי
נבנצל מסביר [בספר:
"שיחות לספר ויקרא"]: קורבן היולדת מורכב משניים: כבש לעולה ועוף לחטאת -
אך אם ידה אינה משגת: תביא: עוף לעולה ועוף לחטאת [שם ח'] הרב מביא את דבריו של- רשב"י: קורבן החטאת שמצווה להביא
היולדת עורר את תמיהתם של רבותינו התנאים: הרי היולדת שאינה מצווה על פריה ורביה
[יבמ' ס"ה] למעשה - קיימה מצווה
גדולה לפי שהביאה לעולם צלם - אלוקים לאחר
שעברה ייסורים - הן במהלך ההריון והן בזמן הלידה- היא חייבת להביא קורבן אם כן , מה היה חטאה?
על פי דעת חכמים במסכת "כריתות " [כ"ו]
אין קורבן החטאת
שהיולדת מצווה להביא - בא דווקא על חטא
שחטאה. רבי שמעון סובר: שהיולדת כן חטאה: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר
יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להן: בשעה שכורעת ללדת [לילד] קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה: לפיכך אמרה תורה - תביא
קורבן" [מסכת נידה ל"א] שהרי בזמן שהיא יולדת ונאחזים בה צירי לידה -
היא נשבעת אם לא בפיה אז בליבה: שלא תמשיך לחיות עם בעלה וללדת. אלא שככול שהזמן
חולף - היא מביעה חרטה וממשיכה להביא ילדים לעולם. ובגלל שלא מקיימת את שבועתה
זו - מתחייבת בהבאת קורבן חטאת.
הרב נבנצל - מסביר: כי אומנם בזמן הלידה מרוב כאבים היא נשבעת - אבל בחלוף הזמן
הכאב לאט, לאט חולף ,היא רואה וחשה את
היופי בחיי המשפחה ובגידול התינוק ומחליטה כי ברצונה להמשיך להגדיל את המשפחה.
רש"ר [הרב שמשון
רפאל הירש] מסביר: על האישה לגשת אל
"רועה חייה" עם "כבש בן שנתו לעולה" ולנדור לפניו שתלך אחר
הנהגתו , תשמור על רעננות הנעורים בנפש וברוח ואחרי שתהיה משוחררת מכאביה הגופניים
תקדיש עצמה לה' בכל כוחה ובמרצה החדש - כדי לקיים את תפקידה כרעיה וכאם - לקיים את
אש התורה ולגרום – לאלוקים נחת רוח.
רש"ר מדגיש: קודם יש להקריב את קורבן החטאת היות ולפני שאדם רוצה להקדיש את
מעשיו לה'- עליו לטהר עצמו תחילה מרשלנות ומחולשה מוסרית. עליו לרחוץ בניקיון כפיים ורק אחר כך מעשיו יהיו רצויים,
ראשית עליו לסור מרע ואחר כך: "עשה טוב".
היות והמטרה:
:"עשה טוב" לכן הכתוב מזכיר תחילה את קורבן העולה - כלשון הגמרא:
:"למקראה הקדימה הכתוב" [זבחים צ.] ובמיוחד כאן יש להזכיר את העולה
בתחילה [ לדעת ה"ר חיים בתוספות שם,
יש אף להקדיש את קורבן העולה תחילה] אבל למעשה היא מביאה את חטאת העוף תחילה
- לפי שעברה סבל רב - המיוצג בעוף לפי שהייתה
נתונה לסכנת כל אובדן טהרתה. כי הייעוד של החירות המוסרית היה יכול להעלם ממנה. כעת
היא תעבור את תקופת הייסורים מתוך הידיעה - כי עליה למלא תפקיד נעלה וכך תעבור מהייסורים
בעודה פאסיבית לכוח מוסרי פעיל - למלא את ייעודה בחיים..
היא נודרת עם קורבנה
שתעבור את תהליך ייסוריה - מתוך התחייבות
למלא בפועל את שליחותה הנעלה.
רבינו בחיי שם את הדגש על המילים: "וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן,
וְטָהֵרָה" "אין לשון כפרה נופל כי אם על החטא , לפיכך קרבן
זה של יולדת מחודש כקרבן הנזיר":
שואל רבינו בחיי בהמשך: מה חטאה היולדת בזמן הלידה שהיא צריכה
את תורת הקורבן ?ואם קורבן זה בא על כך שהיא ניצלה מסכנה ,הרי כל אישה נמצאת
בסיכון בזמן לידת הוולד והיא ניצלה ממיתה, מן הראוי היה שתביא קורבן
תודה.
אם כן, מה הטעם בהבאת קורבן חטאת?
על כך תשובתו: יתכן לפרש - שהחטא נובע לא מצד
האישה עצמה, אלא מצד חווה אימנו- שהייתה אם כל חי, כי אם לא הייתה
חוטאת באכילת הפרי האסור אז סביר להניח כי האדם היה מוליד עם אשתו שלא בדרך תאווה
,אלא בדרך טבע גמור - כדוגמת האילן המניב פירות – מידי שנה בשנה.
היולדת קשורה לאם כל חי . על זה היולדת חייבת לכפר שהרי
בסיבת אותו החטא -מוטל על האישה להביא קרבן -לכפר על החטא הקדום ההוא בגן עדן. מתוך סיבת חטא
קדום זה הוטלו על האישה שלוש מצוות: נידה, חלה והדלקת הנר. היות והחטא של חוה ואדם תחילתו היה במחשבה ואחר כך במעשה ,לכן
היולדת צריכה להקריב קורבן עולה שמכפר על מחשבה וקורבן חטאת כנגד החטא
שבוצע בפועל.
משום כך, התורה הקדימה – עולה לחטאת ,לעומת שאר הקורבנות שבהן
החטאת קודמת לעולה.
" שבת החודש"
"הנתיבות
שלום" מסביר: יש לבאר את
קריאת פרשת החודש הנקראת השנה בשבת
ר"ח ניסן : כפי שיש טעם לשבתות – מתוך ארבעת הפרשיות האחרות המיוחדות: כל
פרשה - היא פרשה שלמה של עבודה.
פרשת שקלים—עניינה
תרומת בני ישראל לקורבנות של כל השנה והיא שייכת גם לזמננו - כדברי מדרש תנחומא -
שבכל שנה בשנה כשקוראים את פרשת שקלים - כאילו משה רבינו עומד שם וזוקף את ראשו.
קריאת פרשת זכור:
מצווה נצחית - מטרתה למחות את שורש עמלק,
פרשת פרה – מטרתה לטהר את היהודי ,למרות שבזמן הזה
אין אפר פרה בפועל , אך על ידי קריאת התורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיים בפועל.
קריאת פרשת החודש יש
לה משמעות בעבודת ה'.
נשאלת השאלה:
מדוע מוזכר שהדיבור אל משה היה בארץ
מצרים? כדברי הכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ
מִצְרַיִם
לֵאמֹר" הרי אין זה דרכה של תורה לציין בכל פרשה באיזה מקום נאמרה.
עוד צריך לבאר את כפל
הלשון שנאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ
חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם,
לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".
יש בפסוק כפילות של
אותה משמעות. גם המילה: "לכם" מופיעה פעמיים בפסוק זה?
רש"י הסביר בתחילת פרשת בראשית: שהחודש הזה לכם
ראש חודשים - היא מצווה ראשונה שהצטוו
בה ישראל, במצווה זו מן הראוי היה להתחיל
את התורה ובוודאי ישנה כוונה גדולה שדווקא מצוות קידוש החודש נבחרה מכל תרי"ג
מצוות להיות מצווה ראשונה שהצטוו בה ישראל ויש צורך לבאר זאת.
ממשיך ואומר
ה"נתיבות שלום"- כי על פי דברי צדיקים על פרשת החודש -"החודש
הזה לכם ראש חודשים- ראשון הוא לכם לחודשי השנה" הרי במשך השנה - יש הרבה זמני התחדשות- בהם יכול יהודי להתחדש
כבריה חדשה,
השבתות והחגים נועדו
לכך שיהודי יקיים אותם וישוב בהם לשורש היהודי שלו.
אבל לגבי החודש הזה - החודש הזה
לכם ראש חודשים - ההתחדשות של החודש הזה - היא ראש לכל ההתחדשויות.
פירוש הדבר- כי חודש
ניסן מסוגל ביותר להתחדשות - מכל זמני ההתחדשות שבשנה, בו יהודי יכול להתחדש
בעניינים הקשים - שבמשך השנה נתקל בהם . נושא ההתחדשות מהווה כוח מיוחד שניתן
לישראל - שבכל התחומים מסוגל היהודי
להתחדש כבריה חדשה- כמאמר חז"ל: [מכילתא כ"א, א] "החודש הזה לכם
ולא לגויים, שהגויים מונין לפי החמה
וישראל מונין לפי הלבנה". בעצם עולה השאלה: מדוע ה' עשה כך שכל העולם מונים את
החודשים על פי מהלך החמה ואילו ישראל מונים את החודשים על פי הלבנה? אלא- שבחמה
אין שום חידושים ושינויים, אינה משנה את צורתה לעולם- מנגד הלבנה נמצאת בתהליך של
התחדשות מתמדת יש בה התחדשויות קטנות בכל יום ובכל שעה ובנוסף קיימת התחדשות גדולה
בכל חודש - עד שהיא מתמעטת. בתחילת חודש אחרי כן שוב הלבנה מתחדשת וגדלה , כך גם
עם ישראל , הם תמיד במצב של התחדשות ובאותו אופן כל יהודי יכול להתחדש ,אפילו, בחשכה
גדולה בדומה ללבנה , לא כן הגויים שהם
מונים לפי החמה ,אין להם את כוח ההתחדשות ובזמן חשכה נופלים לתוך ייאוש.
ליהודי יש נצוץ אלוקי
של קדושה וגם אם יורד לשיא השפלות בדומה לזרע שנזרע באדמה ונרקב כעבור
זמן נובט ומצמיח צמח – מחדש, בניגוד לאומות העולם . מצווה זו של ההתחדשות נאמרה לבני ישראל במצרים בשיא הטומאה
וחשכת הגלות - כי חודש ניסן הוא חודש של אהבת ה' לעמו ומתעוררת גם אהבת העם לה'. כי סגולת
ההתחדשות בחודש ניסן אין כמותה בכל השנה
כמו שבניסן נגאלו עתידים ישראל להיגאל בחודש ניסן בעתיד . בנוסף בחודש ניסן מתחילים
בספירת העומר - שהיא כולה הכנה לקבלת התורה.
לסיכום , לאור האמור לעיל , לעניות דעתי , קיים קשר בין פרשת תזריע - המתארת
את היולדת שזכתה בפרי בטן - בריה חדשה שבאה לעולם והיולדת מביאה
את קורבנותיה לכהן - כדי לכפר על שבועתה
- ובכך גם היא מתחדשת בעצמה.
יהי רצון שבחודש הזה
ממש יתגשמו דברי מיכה הנביא: "כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם
אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת" [מיכה
ז, ט"ו]
