‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שמיני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שמיני. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 12 באפריל 2023

פרשת שמיני- המשותף לפרשה ולהפטרה- מהו?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת שמיני- המשותף לפרשה ולהפטרה- מהו?

הפרשה פותחת בפסוקים:

יצירותיי לפרשה.

ציורי תנ"ך/ משה ואהרון מברכים את עם ישראל/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ אש כבוד ה' יורדת על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ שבירת כלי חרס שנטמא/ ציירה: אהובה קליין.(c)  





ציורי תנ"ך/ בור מים מטהרים את הטמאים/ ציירה: אהובה קליין (c)

 



 "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ--

כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה, עֲלֵיכֶם.."

ציורי תנ"ך/  משה מזהיר את אהרון ובניו הנותרים/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ אהרון הכהן מברך את עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ בני ישראל מבכים את מות בני אהרון- נדב ואביהוא/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ "והייתם קדושים"/ ציירה: אהובה קליין (c)



 ציורי תנ"ך/ דגים כשרים לאכילה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בעלי חיים כשרים  מותרים לאכילה ובעלי חיים טמאים האסורים/ציירה: אהובה קליין(c)  


ציורי תנ"ך/ איסור אכילת עופות טמאים/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ איסור אכילת בעלי חיים ועופות טמאים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן



ציורי תנ"ך/ מיכל בת שאול מתבוננת בדוד  המכרכר לפני ארון ה'/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציור מתוך ההפטרה: שמואל ב', פרק ו.


הפרשה פותחת בפסוקים: "וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל -אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן -בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה--תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי יְהוָה.  וְאֶל -בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת, וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי -שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.  וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה, וּמִנְחָה, בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן:  כִּי הַיּוֹם, יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם". [ויקרא פרק ט ,א- ה]

בפסוקים הנ"ל -  התורה מתארת לנו כי ביום השמיני למילואים - להקדשת אהרון ובניו לתפקידי הכהונה במשכן - שזה  עתה הושלם בהקמתו, משה קורא  לאהרון ולבניו וגם לזקני ישראל.

השאלות הן:

א] באיזה יום מדובר ומה רומז  לנו הכתוב?

ב] מדוע היה משה צריך לקרוא לזקנים - מה היה תפקידם?

ג] מה הקשר בין הפרשה להפטרה בספר  שמואל- ב [ו'] ?

תשובות.

היום השמיני.

הפרשה נקראת בשם: "שמיני" מהטעם שהיא בתחילתה מתארת את היום השמיני למילואים - החל בראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן בשנה השנייה ליציאת מצרים. מאותו היום השכינה החלה לשכון במחנה ישראל באופן קבוע.

חז"ל סוברים: [במסכת מגילה ו', ע"ב] באותו היום שהוקם המשכן הייתה שמחה גדולה מאד, ממש כמו ביום שנבראו בו השמים והארץ כפי שכתוב: "ויהי ביום השמיני" ואילו בבריאת העולם כתוב: "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר"

מתברר שבכל מקום שכתוב: "ויהי"-  זוהי לשון צרה- צער  היה למשה שנלקחה ממנו הכהונה.[במסכת מגילה דף י'] "אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידנו מאנשי הכנסת הגדולה, כל מקום שנאמר: "ויהי"- אינו אלא לשון צער.

רב  אשי מסביר שם: הצער הוא שמתו נדב ואביהוא שאין כמותם בכל ישראל, הצער הנוסף שמופיע במילה :"ויהי"- ראה משה ברוח הקודש שגדולתו וגדולת זרעו ,היינו – הכהונה - עוברת לאהרון ובניו.

מדוע הפסיד משה את הכהונה הרי  היה מגיע לו ולזרעו כהונה גדולה?

אלא, מפני שהפציר בשליחות ללכת לפרעה, - חרה  אף ה'  בו ביום ההוא ולקח לו את הכהונה לעולם. למרות שמשה היה ידוע כעניו מאד מכל אדם, כאן בעניין הכהונה – הצטער על ערך המצווה שלא ניתנה לו לכן "ויהי "- לשון צער.

"וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו -- וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל"

חז"ל שואלים: מדוע מדגישה התורה כי ביום השמיני  קרא משה לאהרון ובניו ולזקני ישראל? הרי בכל יום  ויום היו באים אהרון ובניו וזקני ישראל אל משה-  ללמוד מפיו תורה ואחר כך ללמדה את בני ישראל.

על פי רש"י: משה הזמין ביום השמיני את אהרון  ובניו  ואת כל זקני ישראל כדי להודיע להם: שעל פי ציווי מפורש של ה': אהרון יכנס וישמש ככהן גדול ולא יאמרו עליו שהוא נכנס  מאליו.

על פי פירוש זה: חשש משה -  שיבואו אנשים מתוך בני ישראל ויתנגדו  למינויו של אהרון לשמש כהן גדול במשכן , מהטעם הזה רצה משה להקדים רפואה למכה וזימן לפניו את נכבדי השבטים שלא יחשבו שאהרון לקח את משרת הכהונה על דעת עצמו - אלא המינוי היה מאת: ה'!

"אמר רבי שמעון בן יוחאי: בכמה מקומות מצינו שהמקום [ה'] חולק כבוד לזקנים. במצרים: שנאמר:

"וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ; וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם"  [שמות ג', י"ח]

בסנה: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל",[שם ג', ט"ז]

בסיני: "וְאֶל- מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-יְהוָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק". [שמות  כ"ד, א]

באוהל מועד:[ביום השמיני  למילואים]: קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל". 

אף לעתיד לבוא [באחרית הימים] הקב"ה חולק כבוד לזקנים שנאמר:

"וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה:  כִּי -מָלַךְ יְהוָה צְבָאוֹת, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו, כָּבוֹד". [ישעיהו כ"ד, כ"ג]

הקשר בין הפרשה להפטרה בספר: שמואל- [ב, ו'] ?

בהפטרה אנחנו קוראים על תיאור העלאת  ארון הברית - אל עיר דוד תוך כדי הנסיעה עוזה נוגע בארון הברית  ומוצא את מותו. הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה- יש כאן פגיעה בקודש הקודשים, כי עוזה נגע בארון ה'- דבר שאסור היה שיקרה ! בפרשה בני אהרון - נדב ואביהוא  מקריבים קטורת על דעת עצמם בקודש הקודשים!

הקשר בין הפרשה  להפטרה מעלה שאלה חשובה  בדבר היחס בין הקודש למשרתיו, דוד המלך הולך עם אנשיו להעלות את הארון מבית אבינדב - שם שהה במשך עשרים שנה . כאן יש לחוש את הזיקה בין שני המאורעות: נדב ואביהוא נמצאים בתוך השם – אבינדב ,  אין זה הכרחי להגיד כי משפחת אבינדב  ממשפחה של כוהנים, אך נראה שהכתוב רוצה להכניסנו לאווירה של כוהנים.

דוד המלך מעלה את ארון הברית בשמחה גדולה בריקודים וכלי זמר שונים- ורבים - כפי שהכתוב מציין:

"וְדָוִד וְכָל -בֵּית יִשְׂרָאֵל, מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה, בְּכֹל, עֲצֵי בְרוֹשִׁים; וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים". [שמואל-ב. ו', ה]

תוך כדי התהלוכה מתרחש אירוע נוראי ,עוזה נוגע בארון הברית מפני שיש לו חשש שהארון ,אשר נמצא בתוך עגלה חדשה ,נוטה להישמט, מתברר שעוזה חטא בכך שנגע בארון הברית והחטא השני היה - שהם נשאו את הארון בתוך עגלה רתומה לפרים והרי  את הארון נהוג לשאת על ידי המוטות של  הארון על הכתף ולא בעגלה!

עוד חטאו בכך: ששרו מתוך שחוק ולא מתוך גיל ורעדה והשתמשו בכל מיני  כלי נגינה , היה מן הראוי שישמחו לפני ה' רק בכלי שיר המיוחדים לעבודה במקדש ועל ידי הלווים שתפקידם לשורר לפני ה'.

המלבי"ם סובר: שעוזה אחז בארון בחשבו שהארון - ברית ה' צריך תמיכה, הוא שכח שהארון - יש בכוחו לשאת את  נושאיו ובוודאי שנושא את עצמו  אך הבקר שמטו את הארון מרוב בהלה מפני קדושת הארון. לכן ברגע שעוזה שכח את קדושת הארון ונגע בו -  מיד מת  וזאת מפני שהייתה עליו הקפדה רבה. היות והוא נחשב לאחד ששוכח את יראת המלך בעומדו לפניו שחטאו גדול יותר.

אז הבין דוד את הטעות - שהייתה בהנהגתם עם הארון לא  באופן  ראוי ומכובד  והסיק כי הדבר גרם למותו של עוזה.

לכן הנציח את שמו - שם במקום האירוע – כפי שהכתוב  מציין:

"וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, פֶּרֶץ עֻזָּה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה" [שם  ו', ח'] בהמשך השאיר את הארון  בבית עובד הגיתי במשך שלושה חודשים ובאותו זמן אף אחד לא נגע בארון וכל המשפחה התברכה ,אשתו וכל אחת מכלותיו ילדה  שישה ילדים בבת אחת.

בתום התקופה הזו, דוד מעלה את הארון לעיר דוד - הפעם בשמחה ובאהבת ה'  ולא מתוך שחוק לא ראוי -ואף בדרך זבחו לה' שור מפוטם וגם ביטל דוד את כבודו מפני כבוד ה' בשלושה דברים.

א] בגופו - שהיה  מכרכר בכל כוחו לפני ה'.

ב] במלבושיו - לא התהדר במלבוש מלכות, אלא  חגור היה אפוד בד כדרך הכוהנים.

ג] השתתף עם כל ישראל - מעלים יחדיו את ארון ה' - בתרועה ובקול שופר- כאשר ארון ה' הגיע לעיר דוד ודוד מכרכר ומפזז לפני הארון, ראתה זאת- מיכל בת-שאול- אשתו מבעד החלון והרגישה ביזיון בליבה.

מתוך ההתבוננות בפרשה - במותם הפתאומי של בני  אהרון - שלא נהגו כבוד בקודש הקודשים והקריבו אש זרה ומצאו שם את מותם - כך גם בהפטרה- ניתן לראות: עוזה מצא את מותו בדרך  לכיוון  עיר דוד- כאשר עשה דבר שלא יעשה - אחז בארון ה'- לכן מצא שם את מותו.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד- כמה יש לירא את ה' ולכבדו ולנהוג בקדושה עילאית- מתוך גיל ורעדה על פי ציווי ה' בלבד ובדבר הזה לא נהגו בני אהרון - נדב ואביהו , לכן מצאו את מותם . כך גם קרה לעוזה [בהפטרה] שנגע  בארון האלוקים – בניגוד לצוויי ה'! זה המכנה המשותף לפרשה ולהפטרה.

מה יפים וחשובים דברי הכתוב:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". [דברים י"ז, י"א]


*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

דָּוִד וַאֲרוֹן הָאֱלוֹקִים/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

 דָּוִד וַאֲרוֹן הָאֱלוֹקִים.

 שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

וַיְהִי הַיּוֹם בְּקִרְיַת  יְעָרִים

דָּוִד אוֹסֵף הֲמוֹן חַיָּילים

לָשֵׂאת אֲרוֹן הָאֱלוֹקִים

עֲטוּר הוֹד - רַב מְמַדִּים.

 

 בַּעֲגָלָה חֲדָשָׁה הֻנַּח

 לֹא דִּקְדֵּק ,צִוּוּיָם שָׁכַח

 לְפֶתַע  בִּשְׁעַת הַנִּיגּוּנִים

 עֻזָּה  נָגַע בַּאֲרוֹן אֱלוֹקִים.

 

 מָה רַב  צַעַר הֶאָסוֹן

אִבֵּד חַיָּיו פֶּתַע פִּתְאוֹם

"פֶּרֶץ עֻזָּה" נִקְרָא הַמָּקוֹם

 מֵאוֹתוֹ  הַזְּמַן וְעַד הַיּוֹם.

 

  אָז הִתְעַכֵּב הָאָרוֹן

 לְיַד  בֵּית עוֹבֵד- אֱדוֹם

 בְּתֹם שְׁלוֹשָׁה יְרָחִים

בְּנֵי הַבַּיִת הָיוּ מְבֹרָכִים.

 

דָּוִד הֶעֱלָה הָאָרוֹן בְּשִׂמְחָה

הָיָה מְכַרְכֵּר וּמְפַזֵּז בְּדִיצָה

מִיכַל בַּת שָׁאוּל רָאֲתָה מֵהַחַלּוֹן

בְּעֹמֶק לִבָּה חָשָׁה בִּזָּיוֹן.

 הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת הַהַפְטָרָה לְפָרָשַׁת שְׁמִינִי [שְׁמוּאֵל- ב, פֶּרֶק ו]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום רביעי, 23 במרץ 2022

פרשת שמיני - מטרת הטהרה – ומהי "שבת פרה"? מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת שמיני -  מטרת הטהרהומהי "שבת פרה"?

מאת: אהובה קליין.

 יצירותיי לפרשה.




ציורי תנ"ך/ בור מים מטהרים את הטמאים/ ציירה: אהובה קליין (c)






 "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ--

כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה, עֲלֵיכֶם.."

ציורי תנ"ך/  משה מזהיר את אהרון ובניו הנותרים/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ בני ישראל מבכים את מות בני אהרון- נדב ואביהוא/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ שבירת כלי חרס שנטמא/ ציירה: אהובה קליין.(c)



ציורי תנ"ך/ אהרון הכהן מברך את עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c



ציורי תנ"ך/ משה ואהרון מברכים את עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)







ציורי תנ"ך/ "והייתם קדושים"/ ציירה: אהובה קליין (c)



 ציורי תנ"ך/ דגים כשרים לאכילה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בעלי חיים כשרים  מותרים לאכילה ובעלי חיים טמאים האסורים/ציירה: אהובה קליין(c)



ציורי תנ"ך/ אש כבוד ה' יורדת על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ איסור אכילת עופות טמאים/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ איסור אכילת בעלי חיים ועופות טמאים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ הפרה האדומה/ ציירה: אהובה קליין (C) [שמן על בד]

פרשה זו מדברת על היום השמיני למילואים - הוא ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן- כדברי רש"י.

מתברר, כי עד הקמת המשכן לא היו בני ישראל  מורגלים להיזהר מהטומאה, אך מהקמת המשכן הטומאה מהווה סכנת נפשות ממש,  כפי שהכתוב מציין: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". [ויקרא  ט"ו, ל"א]

הקב"ה לימד את משה ואהרון יחדיו את דיני הטומאה  על מנת שיעמדו שניהם בדייקנות על חומרת הטומאה ויעבירו הלאה לעם - כדי שיהיו זהירים  בדבר.

אשר לזמן שה' העביר זאת למשה ואהרון, יתכן שעוד לפני הקמת המשכן- או שהדברים נאמרו למשה ואהרון באוהל מועד הארעי - שהקים משה לאחר מעשה העגל במרחק מסוים מן המחנה, ושם דיבר ה' אל משה פנים אל פנים-  כפי שהכתוב מתאר:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה.  וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ.  וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וְשָׁב, אֶל-הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" [ויקרא ל"ג, ז- י"א]

באופן זה ,  היו יכולים משה ואהרון ללמד את העם דיני טומאה בעוד מועד - על מנת שלא יסתכנו בטומאת המקדש וקודשיו בתום הקמת המקדש. ובכך תישמר הקדושה במשכן -  היות ובני ישראל הצטוו להקפיד על טהרתם בהיכנסם לתוך המשכן  וכך נזהרו ביראת המקדש ובמיוחד כלפי ה' ששיכן את שמו במקום זה.

התורה  מתארת  מצבים  שונים של טומאה  כשהתכלית לשמור על הטהרה!   דוגמת המעיין: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר" [להלן י"א, ל"ו]

 

בסוף הפרשה נאמר: "אַל- תְּשַׁקְּצוּ, אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם.  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [ויקרא, מ"ג- מ"ו] 

 

השאלות הן:

א] אימתי מים מסוגלים לטהר את הטמא?

ב] מה התכלית של  הטהרה?

ג] מהי "שבת פרה"

תשובות.

כוחם של מים לטהר  את הטמא.

נאמר: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְווֵה - מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר" ,

רש"י מסביר: מים שמחוברים לקרקע - אין הם מקבלים טומאה ועוד לומדים מזה- כי הטובל במים אלה - הוא טהור. אבל אם הוא טובל  – ובאותו זמן  נוגע  בנבלה – של שרץ - הוא נטמא!

שלא נאמר : קל וחומר: אם המים האלה  מטהרים את הטמאים  מטומאתם- קל וחומר שיצילו את הטהור מלהיטמא - לכן נאמר בהמשך הפסוק:

"וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא".

דעת מקרא מסביר: מדובר במעיין - מקור של מים הנובעים מן האדמה כפי  שנאמר: "מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים.." [שיר השירים ד', ט"ו]

שם מדובר במעיין המוקף גנים – או מעיין - שמימיו משקים גנים והם מים חיים הנובעים בכוח עצמם - ללא שאיבת אדם.

בכל אופן, אין הכוונה למקווה טהרה- אלא הכוונה גם לגומה בקרקע שמוכנסים בהם מים - כפי שכתוב:

" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם ...וְעַל כָּל-מִקְוֵוה מֵימֵיהֶם" [שמות. ז, י"ט] מים שמחוברים לקרקע לא מקבלים טומאה.

 אונקלוס מתרגם: "מים חיים" שבתורה- מי מבוע.

רש"ר– [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר:" מים אינם פועלים טהרה, אלא אם כן דומים הם: ל"מעין בור" הווי אומר: נאספים במקום עמוק שהוא חלק מן הקרקע ולא בכלי- כגון: גיגית, אמבטיה. המים גם אינם מטהרים אם שאובים והייתה בהם: "תפיסת ידי אדם" לפני שהגיעו למקום זה בקרקע"

מטרת הטהרה.

נאמר: "אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם."

חז"ל אומרים: [מסכת יומא ל"ט] "תנא דבי ישמעאל, אל תקרי: "ונטמאתם" אלא "ונטמטם"- כי העבירה-  מטמטמת את לב האדם.

כמו כן מובא בחז"ל [חולין ה']: "אין הקב"ה מביא תקלה לבהמתן של צדיקים, וכל שכן לצדיקים עצמן "

נאמר [תוס' [ד"ה "צדיקים"] שדווקא בדברי אכילה, אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - כי זה גנאי לצדיק שהוא אוכל דבר איסור.

ומה שנאמר: שאין ה' מביא תקלה לצדיקים - הוא רק כאשר מדובר במאכל איסור- אך כאשר המאכל עצמו - מאכל היתר והוא נאכל רק  בזמן איסור -בזה לא חל הכלל: 'אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים"

מעשה שקרה: אחד מהאמוראים טעה בעיבור השנה ואכל בטעות ביום הכיפורים [מסכת ראש השנה כ"א]

מעשה נוסף: אחד מאמוראים טעה ואכל במוצאי שבת לפני ההבדלה [מסכת פסחים ק"ו]

בשני המקרים -  היה מאכל של היתר, אלא שנאכל בזמן אסור לאכילה. במצב זה לא נאמר שאין ה' מביא תקלה לצדיקים , אלא רק בזמן שהמאכל עצמו אסור!

נשאלת השאלה, הרי בשני המצבים הצדיק עבר עבירה והדבר גנאי לצדיק? ומדוע השגחת ה' עליו  משתנה?

התשובה לכך: כאשר הצדיק חטא ואכל אוכל טמא - יש בכך טמטום הלב- וזה גנאי לצדיק שהוא יכול להגיע לטמטום הלב , מה שאין כן במקרה שאכל מאכל כשר, אלא בזמן אסור.[על פי הספר "אור שלום"/ הרב שלום ברגר]

רבי ישראל מראדין – בעל "חפץ חיים" מסביר: כי התורה פונה באזהרה גדולה לבני ישראל: אל תנסו לטמא עצמכם באכילת נבלות וטרפות ושאר מאכלות אסורים ! כי בדרך כלל אדם נמנע לאכול אותם כל עוד לא נכשל בהם בחיים, מנגד אם אדם טועם דבר  איסור –פעם פעמיים - בסופו של דבר הוא מתרגל לזה והאיסור נעשה לו היתר וכתוצאה מכך- הוא שוקע בים הטומאה ומתקיים בו: "וְנִטְמֵתֶם בָּם."

משל לבעל חנות של בשמים - שירד מנכסיו ונאלץ לפתוח חנות של עורות - המפיצים ריח לא נעים.

בתחילה - הוא לקח זאת ממש קשה, בעבור הריח הרע של העורות - אך ככל שחלפו הימים - הוא התרגל לכך. עד שהדבר כלל לא הטריד  אותו.

הנמשל: בדומה למצב זה - קורה למי שאינו נזהר כראוי במאכלות אסורים, אפילו בשעת הדחק ליבו ונפשו מיטמטמים והולכים עד שאינו חש כלל בריח הרע של הנבלות והטרפות  הנכנסים לתוך  פיו....

חז"ל אומרים [מסכת אבות]: "עבירה גוררת עבירה" יש לכוון את דבריהם לדברי דוד המלך [תהלים קכ"א]  "יְהוָה שֹׁמְרֶךָ;    יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ".

ההסבר: הקב"ה מתלווה אל האדם כמו צל - מתראה לו ומשקף את התנהגותו- אם האדם הולך בדרך ישרה ומחובר  לתורה הקדושה - כך ה' מסייע לו ללכת בדרך הטובה, אך חלילה במצב שאדם סוטה  מהדרך - ה' גומל לו  כפי מעשיו. [על פי תורה תמימה]

"שבת פרה"

משמעות "שבת פרה" -בשבת זו קוראים בשני ספרי תורה בבתי הכנסיות:

 א] פרשת השבוע "שמיני"

 ב] פרשת "חוקת" [במדבר י"ט, א- כ"ב).

המתחילה  בפסוקים:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר- צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.  וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו".[במדבר  י"ט, א-ג]

ה"נתיבות שלום" מבאר: יש אומרים: כי חובת קריאתה בתורה - היא מדאורייתא  ויש רמז בפסוק " וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר": 

פעמיים נאמר: לֵאמֹר. הסיבה לכפילות המילה: שגם בזמן שאין אפשרות  לקיים את המצווה הזו בפועל - יש לקיימה באמצעות קריאה בתורה.                         עוד  יש לשים לב למילה בעלת המשמעות החשובה: "חֻקַּת [הַתּוֹרָה]"               חוקת הפרה היא דומה ומזכירה לנו את " חוקת  הפסח" לכן המשמעות: שהיא חוקה לכל התורה .

מדוע פרה אדומה מתייחסת למשה?

תשובה: לפי שהיא מכפרת על  מעשה העגל. המטרה כאן לטהר מן הטומאה: הכהן צריך לקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת  -  ארז הוא הגבוה מכל העצים ואזוב נמוך מכולם - זה מסמל: הגבוה שהתגאה וחטא - כעת ישפיל עצמו כאזוב ותולעת - וכתוצאה מכך- יכופר  לו.

לסיכום, לאור האמור לעיל: התורה  מצווה  עלינו להיות  עם קדוש וטהור ולהתרחק מהטומאה הגורמת נזקים ופגמים בנפש היהודי ועלינו – כעם הנבחר שקיבל את התורה בהר סיני –כאיש אחד בלב אחד- להתחבר לבורא עולם :

כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹות לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי"                                                                        








*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הרב אבינר