פרשת
בשלח - מה טמון בנס יציאת מצרים -
גם
לעתיד גאולתנו?
מאת: אהובה קליין.
יצירותיי לפרשה.
ציורי תנ"ך/ יציאת מצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ קצין מצרי מבשר לפרעה על יצאת בני ישראל ממצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ פרעה אוסר את רכבו/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל צועקים אל ה' /ציירה: אהובה קליין (Cׁ
ציורי תנ"ך/ משה מרים את מטהו בקריעת ים סוף/ ציירה: אהובה קליין
(c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בני ישראל רואים את היד הגדולה/ ציירה: מאהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך\ משה נושא את עצמות יוסף/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה ממתיק את המים במרה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מלחמת עמלק/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מלאך ה' הולך לפני מחנה ישראל/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ עמוד האש במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת /ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ איסוף השלו במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ איסוף המן במדבר/ מציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל חונים באילים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מחיית עמלק/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
שבת זו פרשת בשלח
נקראת: גם " שבת שירה "על
שם השירה ששרו בני ישראל כאשר ראו את הנס הגדול שהים נבקע לשניים.
כך התורה מתארת את
המצב שקדם לנס גדול זה: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ
מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם,
וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל
מֵעָבְדֵנוּ. וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ;
וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ. וַיִּקַּח,
שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם,
עַל-כֻּלּוֹ. וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב
פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל, יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם,
וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו
וְחֵילוֹ--עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ
בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם,
וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ,
אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת
בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ,
לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה
הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה
אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד
אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם,
אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם
הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם
אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם,
תַּחֲרִשׁוּן". [שמות
י"ד, ה- ט"ו]
השאלות
הן:
א] כיצד הגיבו בני
ישראל כאשר ראו את המצרים רודפים אחריהם?
ב] מהי חשיבותה של
יציאת מצרים לעם היהודי?
תשובות.
תגובת בני
ישראל בראותם את המצרים רודפים אחריהם.
לחשוב על המצב שעם
ישראל כבר זוכה לצאת ממצרים והנה מתגלה קושי חדש - המצרים ובראשם פרעה - מתחרטים
על שחרורם ורודפים אחריהם במלוא הכוח - כפי שהכתוב מתאר:
"וַיִּרְדְּפוּ
מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב
פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ--עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ
בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם,
וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה".
לגבי המילים: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה". רבו המפרשים:
אונקלוס מסביר: שבני ישראל בצעקתם הביעו: תרעומת ורוגזה - דבר שהוא בדיוק ההיפך
מהתפילה.
הרמב"ן אומר דברים דומים לדברי
אונקלוס: ומביא הוכחה לדבריו: מהפסוק: "וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל
וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־ פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר
לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ"
[שמות׃ ה, ט"ו]
הוכחה נוספת:: "וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם
גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים." [נחמיה ה, א']
על סמך המקורות הנ"ל - הרמב"ן - מוכיח: כי צעקת עם ישראל היא: הבעת כעס
ורוגז.
אך הרמב"ן מצטט את דברי המכילתא: שאומנם קודם אכן בני ישראל תפשו אומנות אבותיהם
בידם וצעקו – התפללו אל ה' בכל ליבם - כדי
שפרעה ישוב אל עקבותיו ויחדל מהרדיפה אחריהם, אך משראו שהתפילה לא הועילה להם -
חדרה לליבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה.
לדברי הרמב"ן: הרהור זה בא לידי ביטוי , כי אומנם הם האמינו בה' ובטחו בו, אבל נכנס
בליבם ספק בשליחותו של משה, שמא הוציאם רק כדי לשלוט עליהם למרות שראו את כל
האותות והמופתים נגד עיניהם שעשה אותם
מתוך חכמה, או שמא הביא ה' עליהם את המכות
ברשעות הגויים – כי אילו באמת ה' היה חפץ ביציאתם ממצרים לא היה פרעה רודף אחריהם. ומוסיף הרמב"ן: כי בתוך
העם היו קבוצות, אחת צעקה אל ה' ואילו
השנייה כעסה וגידפה את משה על התנהלותו
בפועל.
חז"ל [בירושלמי – תענית פ"ב]: מונים ארבע כיתות שהיו בקרב עם ישראל.
ה"כתב
סופר" מסיק מהכתוב: שאכן
ישראל היו אז מפולגים, כפי שכתוב: "וְהִנֵּה מִצְרַיִם
נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם " [ להלן: י"ד, י'] – מכאן -
שהמצרים היו מאוחדים, לכן נכתב בלשון יחיד
"נוסע" וההוכחה שבני ישראל היו מפולגים? לפי שכתוב בלשון רבים:
"אחריהם"
כאן הרמב"ן מעלה שאלה מעניינת: כיצד יתכן שברגע אחד בני אדם צועקים אל ה'
[מתפללים] לפתע יתרעמו ויגידו: כי עדיף היה להם למות במצרים? לגבי המעבר החד מתפילה
לדברי כעס קשים - התקשו מפרשים רבים ליישב.
מצד שני הדבר תמוה
שה' נוזף במשה ואומר לו:
"...מַה-תִּצְעַק
אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ". [להלן י"ד, ט"ו]- הרי לא משה צעק אל ה' , אלא בני ישראל
צעקו.
אבן עזרא
והרמב"ן סוברים: כי "משה"
מסמל ומגלם בישותו את עם ישראל, כאשר ה' פנה בדבריו אלה - אל משה - כוונתו הייתה אל
ישראל.
אברבנאל מתפלא: מדוע ה' כעס על צעקת
בני ישראל? הרי טענתם הייתה מוצדקת לאור כל הנסיבות?
לכן, הרמב"ן
מגיע למסקנה: על פי דברי חז"ל- שהיה משה צועק ומתפלל, ולא ידע לחפש עצות בנפשו וזאת שה'
הכין את משה מראש : כי הוא יכביד את ליבו של פרעה ,הרי אי אפשר היה לדעת כיצד
יתנהג פרעה? כי המצב היה מאד קשה - בני
ישראל עומדים על שפת הים ובנוסף האויב רודף
אחריהם!
לכן אמר ה' למשה: למה
אתה צועק ומרעיש עולמות- היית צריך לפנות אליי ולשאול שאלות.
" ספורנו"
סבור: כי משה לא צעק כלפי ה' וההוכחה - שניסה להרגיע את ישראל באמצעות המילים:
"אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ
וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם":
אלא, צעקת משה הייתה
מופנית כלפי שרי ישראל אשר הייתה להם עזות מצח להתלונן כלפי ה': "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים
בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר"? ועל סמך זה חש משה שהם לא
ירצו להיכנס לים – לכן צעק עליהם, ענה לו ה' : אתה חושד בכשרים?
דבר אל בני ישראל וייסעו
ולא ימרו את פיך - אין צורך לריב איתם - אלא רק לדבר אליהם וזה בהחלט יהיה מועיל.
אברבנאל מסביר בפשטות את דברי ה' למשה כאומר לו: למה אתה מתווכח איתם
על כבודי ומתווכח על תלונותיהם? אמור להם:
"הִתְיַיצְּבוּ וּרְאוּ
אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה" וכל ויכוח
מיותר.
במדרש רבה - שיר
השירים פרשה ב '- ישנו משל יפה : משל היונה:
כתוב: "וּפַרְעֹה, הִקְרִיב;
וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ
אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה".
"תני דבי ישמעאל
[למדו בבית המדרש של רבי ישמעאל] בשעה שיצאו ישראל ממצרים – למה היו דומים? ליונה
שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק סלע ומצאה שם נחש
מקנן , לא הייתה יכולה להיכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחוריה? לא יכולה -
שהנץ עומד בחוץ, מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל
השובך ויבוא להצילה,. כך היו ישראל דומים על הים, לרדת לים – לא היו יכולים שעדיין
לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב, מה עשו? ויראו
מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', מיד:"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים"
"אור
החיים"
שואל : מדוע נאמר: "וּפַרְעֹה, הִקְרִיב"? ולא נאמר – קרב ?
תשובתו:
כי על ידי זה שמלך מצרים רדף אחרי ישראל ,נאמר [שמות רבה פכ"א] הוא הקריב את
ישראל לאביהם שבשמים. במילים אחרות. מקום זה
משמש לחנייה של עם ישראל, על
מנת שיתחזקו באמונתם בה' ובאמת שם צעקו אל
ה', כמו שנאמר: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל..."
על
כך אומר רש"י:
בני ישראל תפשו אומנות אבותיהם - עשו כדרך
שהתפללו האבות - אל ה'.
עוד משל יפה:
כיוון שראו עם ישראל
שהיו מוקפים מג' רוחות השמים: הים סוגר עליהם ומנגד האויב רודף אחריהם וגם החיות
מן המדבר, מה עשו ? נשאו עיניהם לשמים - לה' וצעקו אליו, לפי שכתוב:
"וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה".- ומדוע ה' הביא
אותם למצב כה קשה? התשובה: כי הקב"ה מתאווה לתפילת עמו.
אמר
ר' יהושע בן לוי:
משל למלך שהיה הולך בדרך והנה בת מלכים צועקת לו שיציל אותה מפני הליסטים הרודפים
אחריה. הקשיב לה המלך והציל אותה, לאחר
ימים, היה מתאווה לשאתה לאישה והיא סירבה! מה עשה? גרם לכך שיבואו שוב הליסטים -
כדי שתזעק והוא ישמע - וכיוון שהליסטים שוב באו
כנגדה - התחילה שוב צועקת למלך- ענה לה המלך: לזאת חיכיתי כדי לשמוע את קולך.
חשיבות
זכירת יציאת מצרים.
המשנה במסכת פסחים [י', ה] אומרת: "בכל דור
ודור- חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"
על פי המשנה, אנו
לומדים : כי זכירת יציאת מצרים - הוא חיוב
גמור כמו שנאמר במגילה: "חייב אדם לקרות את המגילה" ולכן אנו מקיימים
זאת בקריאת המגילה וגם בשאר החיובים.
השאלה היא: איך ניתן
לקיים באופן מעשי - שאנו יצאנו ממצרים? במכילתא [פ', בא] נאמר על הפסוק:
".....מִשְׁכוּ
וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: (שמות י"ב ,כ"א)
הכוונה: לקורבן הפסח.
המשמעות היא: בני
ישראל שהיו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה , הרי על ידי מצוות קיום קורבן הפסח, הם נוטשים את העבודה זרה
ומנגד: הם חייבים להדבק במצוות, כי על ידי עזיבת עבודה זרה בלבד- עדיין אין זה
מבטיח שיזכו להיכנס תחת כנפי השכינה!
ומתברר: כי הייתה לעם ישראל גאולה כפולה:
א] גאולת הגוף - על
ידי שליח כפי שכתוב:
"וַנִּצְעַק
אֶל יְהוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ
מִמִּצְרָיִם.." [במדבר כ,
ט"ז]
על פי רש"י- "וישלח מלאך- זה משה"
ב] גאולת הנפש - הייתה על ידי אלוקים בכבודו
ובעצמו- כפי שכתוב: "אָנֹכִי, יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ-- הַמַּעַלְךָ, מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם" [תהלים
פ"א, י"א] מכאן: שה' מעלה אותנו משעבוד הרוחני אז וגם כיום. לכן
"מעלך" כתוב בלשון הווה.
על פי הסבר זה: הייתה
לעם ישראל גם גאולה רוחנית וגם גשמית. משום כך -יש חשיבות להזכיר את יציאת מצרים בכל
יום לפי שנאמר:
"לְמַעַן
תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"
[דברים ט"ז, ג] הפירוש: "ימי חייך"- הימים. "כל
ימי חייך"- הלילות. לכן גם בהגדת פסח
אומרים: "על גאולתנו ועל פדות נפשינו"
[על פי ספר "אלה הדברים" / הרב אליהו שלזינגר]
לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן
להסיק: כי נס יציאת מצרים - היה כפול: הן
גאולה רוחנית והן גאולה גשמית ובזכות צעקתם של ישראל נושעו ביד רמה והגיעו לאמונה שלמה בבורא עולם כפי שהדבר מתבטא בשירת הים.
מכאן החשיבות
להזכיר את יציאת מצרים בכל יום ובמיוחד
בליל חג הפסח . יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה כדברי הנביא: מיכה:
"כִּימֵ֥י
צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת" [מיכה ז', ט"ו]
ציורים מתוך ההפטרה:
שופטים ד'
ציורי תנ"ך/ דבורה הנביאה שופטת את ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)
