פרשת
נח - שליחותו
של העורב -
והמסר.
מאת: אהובה קליין .
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ נח מוצא חן בעיני ה'/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ נח בונה תיבה וליצני הדור לועגים לו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ המבול/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ נח נוטע כרם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
בפרשת נח - מתואר המבול - אחד האירועים הקשים
בהיסטוריה של העולם. בתום המבול -
כאשר נח היה סבור שהכול נרגע ,שלח את העורב לבחון אם אכן - העונש על חטא
האנושות תם.
כך התורה מתארת
את מעשיו של נח: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה
וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ
עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.
וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם; וַיִּכָּלֵא
הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ
וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם--מִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי,
בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ
הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח
נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּיבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם
מֵעַל הָאָרֶץ". [בראשית ח', א-ח]
השאלות
הן:
א] נאמר: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים,
אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה ..."מה משמעות זכירה זו?
ב] מה הייתה שליחות
העורב - וכיצד הגיב?
תשובות.
אלוקים
זוכר את נח.
רש"י מסביר: "וַיִּזְכֹּר
אֱלֹהִים"- מידת הדין נהפכת למידת הרחמים על ידי תפילתם
של הצדיקים מנגד - הרשעות של הרשעים -
הופכת את מידת הרחמים למידת הדין כפי
שנאמר:
"וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת
הָאָדָם בָּאָרֶץ.......
וַיֹּאמֶר יְהוָה,
אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"-
זו מידת הדין. רש"י מסתמך על דברי בראשית רבה:
ב"ר : "אמר רבי שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים
שהם הופכים מידת הרחמים למידת הדין, בכל מקום שנאמר: ה'- זו מידת הרחמים דוגמת
הפסוק:
"וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו,
וַיִּקְרָא, יְהוָה ,יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" [שמות ל"ד, ו']
אשריהם הצדיקים שהם הופכים מידת הדין למידת הרחמים ובכל
מקום שנאמר:
"אֱלֹהִים"-זה מידת הדין שנאמר: "אֱלֹהִים,
לֹא תְקַלֵּל" [שמות
כ"ב, כ"ז]
או: הפסוק: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם;
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ" [שם, ב', כ"ד]
דרשו חז"ל: [בראשית רבה פל"ג] מה זכר ה' לנח ? שהיה זן ודואג לכל הבהמות, העופות
והחיות בתיבה במשך כל תקופת המבול, אך דברי חז"ל תמוהים, הרי כבר הכתוב תיאר
את נח בתחילת הפרשה - כאיש צדיק , "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו" ועל כן מדוע נאמר
שאלוקים זכר את נח במעשה טוב זה? ,אלא כיון שנח לא התפלל על דורו [על פי זוהר חדש
כ"ג, א..] נמצא שמידת החסד הייתה חסרה לנח - לפי שאנו מוצאים שאפילו אם אדם מתפלל על עצמו - זו
מידת החסד – כמו שפירש"י [במסכת שבת קכ"ז, ב']: "ועיון תפילה- היינו בכלל- גמילות חסדים -לפי
שכתוב: "גֹּמֵל
נַפְשׁוֹ, אִישׁ חָסֶד"
[
משלי י"א, י"ז]
נפש
- זוהי תפילה וההוכחה לך בתשובת חנה לעלי הכהן על אופן תפילתה: "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא
אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי;
וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי יְהוָה". [שמואל- א-א, ט"ו] מכאן
שכל שכן - תפילה על אחרים- בוודאי היא: עניין של גמילות חסדים.
ידוע שלוט זכה להצלה
ממהפכת סדום ועמורה וכאשר באו המלאכים לזרזו שינוס משם ,טרם האסון אמר לוט
למלאכים:
"הִנֵּה-נָא
מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ
עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי.."
[בראשית י"ט י"ט]
שואלים חז"ל [בראשית רבה] מה זכירה נזכר ללוט? התשובה: השתיקה של לוט כאשר היה עם אברהם במצרים
ושמע שאברהם אומר - על שרה אשתו שהיא אחותו, למרות שלוט ידע את האמת - הוא
שמר על שתיקה!
מכאן, שלוט ניצל
בזכות שעשה גמ"ח - מנגד, נח שלא עשה חסד ולא התפלל על דורו לכן הוא נזקק
לזכירה - לפי "שזן ופרנס אותם בתיבה"
באמצעות מעשה טוב זה —
שהוא נחשב לחסד גדול - נח ניצול מהמבול.
מתוך מעשה החסד של נח
נוכל להבין את שדרשו חז"ל - אפילו נח שנותר חי מכל אלו
שהיו בתיבה - לא היה ראוי להינצל - כי לא הייתה בידו מידת החסד- שהרי לא
נשא תפילה להצלת דורו - אך , משום שהיה זן ומפרנס את החיות והבהמות במהלך המבול -
זכה להינצל.
ניתן לרמוז על מסר זה גם באמצעות הפסוק:
"נֹחַ
אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:
אֶת- הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ". כלומר- התנהג באופן טוב
ביותר כלפי ה' ולכן "בדורותיו"- נחשב צדיק , רק בדורו-
"ואילו בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום" , אך יש לזכור: כאשר
בתום המבול יצא נח מהתיבה המצב השתנה –שהרי נח ניצל , ובזכותו ניצלו הדורות הבאים לפי שה' קיבל את תפילתו כפי שהכתוב מתאר
ואלוקים הבטיח שלא יוסיף להכות עוד כל חי:
"וַיִּבֶן
נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּיקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל
הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ
הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד
אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו;
וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"[בראשית ח, כ-כ"א]
[מתוך ספר "באר משה על
התורה" / ר' משה יחיאל הלוי
אפשטיין]
הרבי מלובלין סובר: כאשר ה' זוכר את הצדיק
להושיעו - בתוך כך הוא מביא ישועה גם לאנשים פשוטים השרויים בדרגה נמוכה
יחד עם החיות והבהמות- משום "אֲשֶׁר אִתּוֹ"-
לפי שהם מחוברים לצדיק ונכנעים לפניו.
שליחותו של
העורב והתנהגותו.
האגדה מספרת:
"וַיְהִי
כַּאֲשֶׁר חָפֵץ נֹחַ לְדַעַת הֵקַלּוּ הַמַּיִם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְיֵלֵךְ
וַיָּבוֹא אֶל הָעוֹרֵב וַיֹּאמֶר לוֹ: עוּף נָא דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן אֲשֶׁר
פָּתַחְתִּי –הֵקַלּוּ הַמַּיִם אִם לֹא! וַיֹּאמֶר הָעוֹרֵב: הִנֵּה רָאִיתִי,
כִּי ה' שׂוֹנֵא לִי, כִּי לֹא צִיווה לְהָבִיא מִמֶּנִּי כי אִם שְׁנַיִם...
וְגַם אַתָּה חָפֵץ בְּרָעָתִי, כִּי לֹא צִפּוֹר אַחֶרֶת בִּלְתִּי אִם אוֹתִי. וְעַתָּה
אָנֹכִי אֵלֵךְ מְעִמְּךָ וּפְגָשַׁנִי שַׂר צִינה, אוֹ שַׂר חַמָּה וֶהֱמִתָנִי -
וְחָסַרְתָּ מֵהַתֵּבֵל אֶת מִינִי?!
וַיֹּאמֶר
נֹחַ: הָעוֹלָם לֹא יִתְעַצֵּב בְּחַסְרוֹ
אוֹתְךָ כִּי מָה בֶּצַע [אֵיזוֹ תּוֹעֶלֶת] בְּךָ? הֵן צִפּוֹר טְמֵאָה אָתְּ אֲשֶׁר
לֹא יַקְרִיבוּ אוֹתָהּ קָרְבָּן לָהּ' וְלֹא יֹאכְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ! וַיְהִי
כִּי חָזְקוּ דִּבְרֵי נֹחַ עַל הָעוֹרֵב וְיָעָף מִן הַתֵּיבָה וְיָרֵא וְהִנֵּה
גּוּפַת אִישׁ מֻשְׁלֶכֶת עַל רֹאשׁ הָעֵץ- וַיַּעַט [וְיָעַף] אֵלָיו וְיֹאכַל
אֶת בְּשָׂרוֹ,,,,, וְלֹא אָבָה נֹחַ לְקַבֵּל אֶת הָעוֹרֵב הַשָּׁב אַחֲרֵי כֵן
אֶל הַתֵּיבָה, כִּי נִבְזֶה בְּעֵינָיו וְנִמְאָס מְאֹד, וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ:
הָבֵא אֶת הָעוֹרֵב אֵלֶיךָ, כִּי אֶמְצָא בּוֹ חֵפֶץ בַּיָּמִים הַבָּאִים,
וְאָמַר נֹחַ: מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיַּעַן ה' אֶת נֹחַ וַיֹּאמֶר:
בְּעוֹד אֶלֶף וְשָׁלוֹשׁ מֵאֵת וַחֲמִשִּׁים וְתֵשַׁע שָׁנִים, יַעֲצֹור צַדִּיק
אֶחָד אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְשָׁלַחְתִּי אָז אֶת הָעוֹרְבִים לְכַלְכָּלֵהוּ".
על פי רש"י: העורב לא הרחיק מן התיבה לחפש לו מקום ,אלא היה עף ומקיף מסביב לתיבה
ללא שום תועלת ולא קיים את שליחותו של נח לבדוק - אם אכן הקלו המים – מהטעם שהעורב
חשד בנח ששילח אותו מן התיבה מתוך כוונה
לבוא על בת זוגו של העורב בהעדרו של העורב. [סנהדרין ק"ח]
ממשיך רש"י להסביר את משמעות הפסוק:
"וַיְשַׁלַּח,
אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ":
בשני פירושים:
א] פשוטו של מקרא -
משמעו: ששב העורב לתיבה עד שיבשו המים.
ב] מדרש אגדה: אומנם
שליחות זו לא קיים העורב בפועל- אך היה מוכן לקיים שליחות אחרת בעתיד בשעת
"יבושת המים"- שהיא עצירת גשמים בתקופתו של אליהו הנביא שאז כן קיים העורב
את שליחותו כפי שנאמר:
"וַיֵּלֶךְ
וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר,
עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָעֹרְבִים,
מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב;
וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה".
[מלכים א י"ז, ו]
בהשראת התלמוד: בלשוננו נפוץ הביטוי "עוֹרְבָא פָּרַח"
[זהו כינוי למשהו לא מציאותי] הלקוח מהסיפור התלמודי [מסכת ביצה כ"א, ע"א]:
מעשה בחכם שהטריד את רב הונא בשאלות שונות, עד שרב הונא
נלאה מדבריו והשיאו לעניין אחר בקריאה:
"עוֹרְבָא
פָּרַח"!
רבי חיים סולובייציק מסביר: את הביטוי: "עוֹרְבָא
פָּרַח" על
בסיס דברי חז"ל- העורב מעל
בשליחותו של נח: וכשם שהעורב שנשלח מן התיבה השתמט מן השליחות שהוטלה עליו ולא
הביא תשובה לשאלת נח - אשר המתין לו בתוך
התיבה – כך הקורא: "עוֹרְבָא פָּרַח" כוונתו לומר: אין לך לצפות לתשובה ממשית ממני...
"חיזקוני" מסביר את הטעם לכך שנח שלח תחילה ,דווקא, את העורב –לבדוק את המצב
בחוץ -מהסיבה : כי העורב רגיל לאכול נבלות ואם אכן קלו המים אז ימצא אנשים מתים מושלכים על פני שפת המים . המעניין שלמרות
שלא נראו המאורות - השמש או הירח באופן בולט , בכל זאת המשיכו
בתפקידם- אלא שהאור שלהם לא היה
ניכר.
ההוכחה להסבר זה
שנאמר: "נִרְאוּ
רָאשֵׁי הֶהָרִים".
"ספורנו" סובר: כי מאחר שכבר נראו ראשי ההרים ,שלח נח את העורב לבדוק
האם האוויר בחוץ כבר יבש - באופן שהעורב
מסוגל לסבול - אך העורב יצא ושב- כי עדיין לא יכול היה לסבול את מזג האוויר בחוץ.
לעניות דעתי, דבר
מעניין הוא: שנח לא התפלל ,טרם המבול - על הדור שלו שיחזרו בתשובה ואלוקים ירחם עליהם - בניגוד לאברהם שהתפלל והתחנן לה' על אנשי סדום.
אולם, לנח הייתה
אפשרות לתקן את הדבר על ידי שהאכיל את כל
בעלי החיים והעופות בתיבה – במסירות נפש וכאשר יצא בסוף המבול הכתוב מתאר כי נח הקים מזבח וה' הבטיח: לא להכות עוד את
האדמה..
במקביל לנח: העורב
לא הועיל לנח בשליחותו - אך בעתיד עשה
מעין תיקון שדאג להאכיל את אליהו הנביא!
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי
לכל אדם ישנה שליחות פה בעולם והוא חייב למלא את שליחותו כראוי ועל ידי כך
יכול להציל את האנושות כולה- ובמעשיו הטובים - יכול לגרום לשנות את מידת הדין
למידת הרחמים,
בדומה לכך - לכל בעל
חיים, או עוף -ישנה שליחות בעולמנו וגם אם אינו מקיים זאת בזמן - יכול לתקן את
מעשיו בעיתוי מאוחר יותר קל וחומר אדם בשר
ודם.
יפה תפילת דוד המלך
המבקש מה':
"הַסְתֵּר
פָּנֶיךָ, מֵחֲטָאָי; וְכָל- עֲוֺנֹתַי
מְחֵה. לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים;
וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" [תהלים נ"א,
י"א, י"ב]