פרשת
וארא - הקשר
בין השעבוד לתורה והארץ.
מאת: אהובה קליין
©
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ בני ישראל עבדים במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך / התגלות אלוקית למשה/ ציירה: אהובה קליין (c)
"וגם אני שמעתי את - נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם ואזכור את בריתי"[שמות ו', ה]
ציורי תנ"ך/ הבטחת הארץ למשה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "ונתתי אותה לכם מורשה"/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל אינם שומעים למשה מקוצר רוח ועבודה קשה/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ משה ואהרון לפני פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מופת התנין על ידי משה ואהרון/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה פוגש -את פרעה על שפת היאור/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מכת הדם במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מכת הצפרדעים במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ עבדי פרעה רואים כי מכת הדבר אינה פוגעת במקנה של ישראל/
ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ מכת הברד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ משה מתפלל להסרת הברד/ ציירה: אהובה קליין(c)
הפרשה פותחת בהבטחת
ה' למשה: "וַיֹּאמֶר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד
חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר
אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא,
אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא
נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי
אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם,
אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי
שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם;
וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר
לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת
מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ
נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם,
כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר
נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב;
וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה."
השאלות
הן:
א] מה בין השעבוד - לתורה
והבטחת הארץ לעם ישראל?
ב] מדוע הוזכרו
אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב?
תשובות.
הקשר בין
השעבוד להבטחת הארץ ומתן תורה.
נאמר: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת
סִבְלֹת מִצְרַיִם"
בעל "חידושי
הרי"ם" סובר: הקב"ה חש: כי כל עוד עם ישראל מסוגל לסבול
את הגלות - אין הגאולה מסוגלת להגיע ,לכן
ה' מבטיח כי יוציא את בני ישראל מהסבלנות שיש להם כלפי המצרים ומסביר: ואגרום
לכם להמאיס בעינכם את הגלות - עד שתחושו שאין אתם
יכולים לשאתה עוד ובאופן זה יפתחו שערי
הגאולה. בהמשך נאמר: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם,... וְהֵבֵאתִי
אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ"
חז"ל מעירים על כך: נאמר במסכת ברכות [ה', א"א] "תורה ארץ ישראל
[והעולם הבא] לא ניתנו לישראל, אלא על ידי ייסורים" דברים אלה מבוססים על
ההבטחה שהבטיח ה' למשה בתחילת פרשת "וארא": "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" הכוונה למתן תורה:
"וְהֵבֵאתִי
אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ" - זו הכניסה
לארץ ישראל, בפסוקים אלה ה' מבטיח הבטחה מפורשת שהשעבוד הקשה שעם ישראל יעבור
במצרים - עתיד לעשות את העם ראוי לקבל את שתי המתנות היקרות ביותר: התורה
והארץ.
אברהם יצחק
ויעקב המופיעים בדברי ה'
נאמר: "וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם
אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי
לָהֶם".
רבי
נפתלי צבי יהודה ברלין –["הנציב מוולוז'ין] מבאר: כי הבטחת ארץ ישראל לא ניתנה רק לדור שיצא ממצרים, אלא לכל
הדורות הבאים העתידים לקום בארץ ישראל לכן נאמר: "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה,
אֲנִי יְהוָה."
המשמעות היא: ארץ ישראל היא ירושה לעם ישראל מאת: ה' ואתם
תורישו אותה לבניכם..
"הכתב
והקבלה" אומר בדומה לכך: כשם
שהתורה ניתנה לא רק לדור שעמדו לרגלי הר סיני, אלא ניתנה לכל הדורות בהמשך - בדומה
לכך גם ארץ ישראל ניתנה – כמורשה עולמית לכל הדורות שעתידים לקום בהמשך בארץ ישראל.
"בעל הטורים "אומר: בכל התורה כולה אנו מגלים רק פעמיים בלבד: את המילה: "מוֹרָשָׁה"- בפרשת "וארא" נאמר על ארץ ישראל: וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה,
אֲנִי יְהוָה."
ובפרשת :"וזאת
הברכה" כתוב על התורה: "תּוֹרָה צִיוָּוה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה
קְהִלַּת יַעֲקֹב".[דברים ל"ג, ד']
על ידי זה מוכח:
שהתורה באה לקשור את ארץ ישראל לתורת ישראל ולהגיד: שבזכות התורה ירשו עם ישראל את
ארץ ישראל - כפי שנאמר בתהלים:
"וַיִּתֵּן
לָהֶם, אַרְצוֹת גּוֹיִם; וַעֲמַל
לְאֻמִּים יִירָשׁוּ.
בַּעֲבוּר,
יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו-- וְתוֹרֹתָיו
יִנְצֹרוּ; הַלְלוּ-יָהּ". [תהלים
ק"ה, מ"ד- מ"ה]
אמרו חז"ל: "גדולה תורה - שבזכותה ישראל נגאלין מן האומות"
על פי מדרש
חז"ל: "רבי
שמעון בן יוחאי :"פתח: "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ" [חבקוק ג', ו'] כלומר:
מדד הקב"ה כל
הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא - ארץ ישראל: מדד הקב"ה
את כל העיירות ולא מצא עיר שראויה שייבנה בה
בית מקדש, אלא ירושלים.
הזכרת אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב.
אור החיים מסביר :מדוע
הקב"ה מזכיר את האבות באופן מפורט - אברהם, יצחק ויעקב?
מתברר שכל אחד מהם מצטיין במשהו ייחודי:
אברהם מוזכר , מפאת הכרתו בקב"ה מבלי שזכה
תחילה משהו ממנו - מבלי שהכיר את מידות ה' והנהגותיו תחילה, על כך
הערכתו של ה' אליו כפי שמוזכר בישעיהו
[מ"א, ח]:"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי"
אברהם
אהב והיה דבק בה' , על אף הניסיונות שה' ניסהו .
את יצחק הקב"ה הזכיר בשל ניסיון העקדה - שהיה מוכן
להגיש את צווארו למאכלת בעודו שוכב על המזבח.
יעקב הוזכר בשל ייחודו -היות:
"ולא יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו"- כלומר מיעקב לא
יצא זרע רע- אלא כולם היו טובים - בהשוואה לאברהם שיצא ממנו אחד צדיק- יצחק, אך גם
רע - ישמעאל. אצל יצחק היה הטוב - יעקב - והרע היה עשיו.
המשותף לאבות - שה' ניגלה אליהם באל שדי שהוא בדרגה פחותה
מהדרגה שה' התגלה למשה-שהוא בשם ה' באומרו: "אני ה'.
בכך רצה ה' להודיע למשה שהוא כפוי טובה כלפי ה' ,היות ולא
העריך מספיק את הדרגה הגבוהה באמצעותה פנה אליו ה' בדברים ואילו
הוא דיבר אל ה' "במיעוט דרך ארץ"
רש"י אומר רעיון דומה: אלוקים לא נגלה ליצחק מפני היותו הבן
של אברהם ולא פנה אל יעקב מכוח היותו נכדו של אברהם-אלא כל אחד מהם הוא
:"אב" בפני עצמו מתוך מעמדו הייחודי שזכה לדבר עם השכינה.
מפרשים רבים טוענים: כי ההתגלות אל משה הייתה
בעוצמה גדולה יותר מאשר ההתגלות אל האבות.
רעיון מעניין זה אומר הכוזרי [במאמר שני סימן ב' ] הדבר נובע מפני שבדורו של משה
כבר עם ישראל היו "רבים" והספק היה מכרסם בלבבם
ובדעתם. לעומת זאת, האבות היו טהורים בליבם, למרות שבמהלך חייהם עברו תקופות קשות
ורעות-אמונתם הייתה חזקה בה' ולא נפגמה לעולם. לכן ה' פנה בעוצמה רבה יותר אל משה
ודורו על מנת לשכנע אותם באמונה בו.
ישנו מדרש על
המילים: "וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם
אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי
לָהֶם".
"אמר הקב"ה למשה: חבל על האבות
הקדושים אשר אבדין ולא משתכחין, דהיינו: שאבדו לנו מהעולם הזה ,אך לא כמו כל אבדה שאפשר למצוא תחתה אחרת. צדיק שאבד מהעולם לא משתכחין, לא נמצא אחר
וזאת אף על פי שדור, דור ודורשיו, דור, דור וחכמיו, מכל מקום, כל צדיק יש לו הדרך
שלו בעבודת ה' והתכונה המיוחדת לו - ההבנה המיוחדת שלו וההשפעה המיוחדת שיש לו "כלומר
כל צדיק יש לו השפעה בסגנונו האופייני לו.
בגמרא נאמר: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד
מראה באצבעו ואומר: "זה ה' אשר קיוונו לו נגילה ונשמחה בישועתו" , כל
צדיק זוכה לראות את השכינה ואומר: זה ה'- כלומר: אמנם בעוד היינו חיים כל אחד עבד
את ה' בסגנונו האישי - האופייני לו - אבל לכולם הייתה כוונה אחת לעבוד ולעשות את
רצון ה'. [מתוך ספר "אמרי דניאל על התורה"/ דניאל פלבני]
לסיכום, לאור
הנאמר לעיל, לעניין השעבוד במצרים הייתה תוכנית אלוקית כפי שהודיע ה'
לאברהם:"
"יָדֹעַ
תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". [בראשית
ט"ו, י"ג]
וכל זה במטרה לקבל את
התורה, אחרי שהעם הזדכך בגלות מצרים – הידועה ככור ברזל - נהפך לעם וזכה לשתי מתנות יקרות: לאדמת ארץ
ישראל ולתורה הקשורים זה בזה לפי שנאמר: אִם-בְּחֻקֹּתַי,
תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ...... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ,
וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד"
