בס"ד
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
פרשת
פנחס -
החוט המקשר בין פנחס לאליהו הנביא.
מאת: אהובה קליין.
יצירותיי לפרשה ולהפטרה:
ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא בפתח המערה וציווי ה' אליו/ ציירה: אהובה קליין (c) [מתוך ההפטרה]
ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא יושב בצל- עץ הרותם/ ציירה: אהובה קליין (c)[מתוך ההפטרה]
ציורי תנ"ך/ פינחס וברית השלום/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "צרור את המדיינים והכיתם אותם"/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/בנות צלופחד דורשות ממשה ואהרון: נחלה/ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי נ"ך/ יוכבד\ משה .אהרון / ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מתפלל לה' להשגת מנהיג לעם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מצווה לעלות על הר העברים/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ משה משקיף מהר העברים על ארץ ישראל/ ציירה: אהובה קליין[שמן על בד](c)
ציורי תנ"ך/ משה סומך את ידיו על יהושע/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יהושע וכלב בן יפונה הנותרים מהמרגלים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יהושע ואנשי גבעון/ ציירה: אהובה קליין (c)
הפרשה פותחת בגבורתו
של פנחס הכוהן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה
לֵּאמֹר. פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר
בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי,
בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר:
הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ
אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו,
וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. י
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי,
בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב,
לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה
הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:
רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר, אֶת -הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם,
אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם,
בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי
בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר".[במדבר כ"ה, י- י"ח]
השאלות
הן:
א] מי היה פנחס ובמה ייחודו
וגדולתו?
ב] מה הקשר בין פנחס לאליהו הנביא? [מתוך ההפטרה]
תשובות.
פנחס -
זהותו, גדולתו - ושכרו.
רש"י מתייחס לפרטים שהתורה מתארת לגבי פנחס:
"פִּנְחָס
בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".
לרש"י קשה, מדוע התורה מזכירה את ייחוסו של פנחס לאהרון הכוהן- סבו?
תשובת רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו :הראיתם בן פוטי זה שפיטם-אבי אמו-
עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרון-בקנאו את
קנאתי" הכוונה: היות והיו אנשים שלעגו לפנחס על דבר הריגתו את שני החוטאים:
זמרי בן סלוא- נשיא בית אב לשמעוני- והמדיינית: כזבי בת צור.[כפי שמתואר בסוף פרשת
בלק]:
"וַיַּרְא,
פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה,
וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר
אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל -קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים
בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף". [במדבר כ"ה, ז-ט]
לכן הכתוב ייחס את
פנחס לאהרון- סבו- היות ופנחס נקם את נקמת ה' וכל זה מתוך קצף - מתוך הקצף[הכעס]
של ה'- לכן ראוי הוא לברית שלום ולכהונת עולם לזרעו אחריו.
דעת מקרא סובר: כי הכינוי "אל קנא"
מופיע בתורה רק בענייני עבודה זרה ואת המידה הזו של הקנאה –פנחס סיגל לעצמו באותו עניין ונהג באותה קנאה שה' נוהג -ובזכות
התנהגותו זו - של פנחס הוא סייע למנוע כיליון גדול יותר מתוך עם ישראל שהרי הם
נענשו במגפה בגלל שחטאו בזנות. בזכותו המגפה נעצרה!
בתוספתא [מסכת סוטה פ"ד] נאמר: "וכן אתה מוצא באברהם, שבמידה שמדד בה-
מדדו לו, אברהם, רץ לפני מלאכי השרת שלוש
ריצות.. אף המקום ב"ה רץ לפני בניו שלוש ריצות....."כלומר קיימת מידה
כנגד מידה בעולם והקב"ה משיב לבניו טוב- כאשר הם עושים את רצונו וכך גם פנחס
קינא את קנאת ה' וכך הביא שלום על ישראל- לכן תמורת מעשה טוב זה- פנחס מקבל מה' ברית
שלום.
ר' חיים ליב שמואלביץ בספרו: "שיחות מוסר" מביא את דברי המשנה: "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי
מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת
הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" [מסכת אבות א', י"ב] ובהמשך את-
פירוש הרמב"ם: "אמרו שאהרון – עליו השלום-כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע וכו', היה
מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו[מתייחס אליו באהבה] והיה מרבה לספר עמו, והיה האיש
ההוא מתבייש בנפשו, ואומר אוי לי, אילו היה אהרון יודע- צפון לבי ורוע מפעלי,[אם
אהרון היה יודע את האמת עלי - את מה שבתוך לבי ומעשיי הרעים].לא היה מתיר לעצמו
להסתכל עלי, כל שכן שידבר עמי ואומנם אני אצלו בחזקת אדם כשר, לכך אני אאמת את
דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב, ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו" כלומר- מרוב היחס
החם והאוהב אל האדם גם אם אין התנהגותו טובה-ניתן לקרב אותו ועל ידי כך להשפיע
עליו שמיוזמתו ישוב למוטב.
התכונה של אהבת
הבריות - היא לא רק במצב ששואפים לקרב את הבריות-לתורה ,אלא גם במצב כאשר יש
להרחיק מישהו- גם זאת מתוך לב מלא אהבה יעשה.- דוגמת פנחס שקינא את קינאת ה'
והתורה מדגישה באותו זמן את ייחוסו:, כפי שהכתוב מציין: "פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר
בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"
אומנם
אצל אדם רגיל - אהבה ושנאה - אינן יכולות לדור יחדיו, שאינו יכול גם לשנוא וגם
לאהוב באותו זמן- אך אצל אברהם אבינו שלא הייתה בו סתירה בין אהבה לשנאה- ושתי
מידות אלה- כאחד היו, מצד אחד אהב את ישמעאל כמו את יצחק ,אך מצד שני שנא- על שיצא
לתרבות רעה ולא רק שאין הדבר סתירה- שאם לא היה אוהבו לא יכול היה לשלח את ישמעאל עם אמו למדבר ,כי
באותו זמן שמענישים אדם- הדבר נעשה מתוך- מידת הדין, חייבים לעטוף זאת מתוך אהבה
כלפיו- רק באופן זה רק כך העונש ראוי - היות והוא נעשה מתוך אהבה.
מידה זו היא גם של
הקב"ה. ידוע כאשר נכנסו הגויים להיכל המקדש- ראו את הכרובים "מעורים זה
בזה"- כלומר מעורבים זה בזה. אך איך זה מסתדר עם הדעה" שבשעה שישראל היו
עושים את רצונו של ה' היו הכרובים: "פניהם
איש אל אחיו" ואילו כאשר לא היו עושים את רצון ה', היו הכרובים " פניהם
לבית"- מתבוננים כל אחד לצד קיר המקדש שהיה מולו.
אם כן - בשעת
החורבן כשישראל חטאו לה' כיצד יתכן שהיו
הכרובים במקדש מעורבים זה בזה? אלא באותו זמן כאשר ה' מחריב את ביתו והולך להגלות
את עמו, גם באותו זמן אלוקים אוהב את עמו אהבה יתרה- ורק מתוך אהבה זו נהג איתם
במידת הדין.
הקשר בין
פנחס לאליהו הנביא.
קריאת ההפטרה: [מלכים
-א, י"ח- י"ט ] הנה קטע הניסיון שאליהו הנביא עושה עם נביאי השקר ומוכיח
לכולם כי הוא נביא האמת היחיד:
"ויֹּאמֶר
אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ
רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא
תָשִׂימוּ. וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ
בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין
קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם
אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ
וְכִי- שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל,
וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם,
עֲלֵיהֶם. וַיְהִי, כַּעֲבֹר
הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה,
וְאֵין קָשֶׁב. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ
לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא
אֶת-מִזְבַּח יְהוָה, הֶהָרוּס. וַיִּקַּח
אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי
בְנֵי-יַעֲקֹב--אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה
שְׁמֶךָ. וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ
תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ. וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח,
אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים.
וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה,
וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ
וַיְשַׁלֵּשׁוּ. וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם,
סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם. וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל,
הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך
(וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם
הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם,
אֲחֹרַנִּית. וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה,
וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר;
וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה.
וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--יְהוָה
הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים".
בתחרות זאת בין נביאי
השקר וקהל מאמיניהם- אליהו הנביא זוכה להיות הנביא הצודק והדובר אמת.
העם שבתחילת הפרק
מהסס על נאמנותו הדתית כפי שאליהו הנביא מאשר בדבריו:
"עַד-מָתַי
אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִיפים"? – אחרי שהאש יורדת מן השמים ואוכלת את קורבנו של אליהו וכל הקהל נופלים
על פניו ומגיעים לידי מסקנה:
"וַיֹּאמְרוּ--יְהוָה
הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים"
אך בזה לא תם העניין -
אליהו הנביא שיודע שכעת איזבל רוצה להתנקם בו היות והרג את נבאי הבעל וביקשה תמיד
להשמיד את נבאי ה', לא מפניה הוא בורח- אלא מפני עצמו. רוצה להימלט מייעודו
ולכן משאיר את הנער בבאר שבע.
אליהו הנביא נמלט
בדומה ליונה הנביא שמנסה להתחמק מאנשי נינווה.
כאשר הוא שוכב מתחת
לעץ הרותם, רוצה לברוח מייעודו ואז הוא מקבל עוגת רצפים ומים ומלאך ה'
מעירו משנתו ומטיל עליו את המשך השליחות וגם בתום הליכה של ארבעים יום- שוב
מנסה אליהו להימלט משליחותו , מגיע להר האלוקים- הר חורב ונכנס למערה ללון
שם.
אך שם כבר אלוקים
פונה אליו ישירות ואומר לו:
"צֵא
וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה
וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים.."
אליהו אומר לה':
שאינו מצליח לשנות את העם לטובה למרות שהם הודו: כי ה' הוא אלוקים- זו לא הייתה
הודאה מוחלטת- אלא לאותו רגע- אך העם ממשיך גם אחרי הריגת נביאי השקר את דרכו הרעה–
אליהו חש כי לא עלה בידו לשנות את העם
לטובה.
"וַיֹּאמֶר
קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל—אֶת -מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר
אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
אלוקים מודיע לו: כי
עליו למנות מנהיגים ועדיין לא תמה שליחותו- למרות שמאס בה. ולכן מטיל עליו
להמליך את המנהיגים שיבואו אחריו"
"וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ,
וּמָשַׁחְתָּ אֶת- חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ--עַל-אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל;
וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.."
בניגוד למשה, אליהו מייצג
- אש, רוח וסערה ולא הייתה לו הסלחנות והסבלנות להנהיג עם מפוחד ונבוך לאורך תקופה ארוכה. דבר שמתבקש כדי
לייצב את האמונה בה' על ידי מנהיגו. לכן עולה בסופו של דבר בסערה השמיימה. כי אינו
שייך לארציותו לעולם האנושי והגשמי!
בכל זאת אליהו מזכיר
לנו את פנחס - בן אלעזר במידת הקנאות - אשר
קנאותו טובה לרגע נדיר וחריג ,אך לא לאורך זמן לפיכך זוכה
ל"ברית שלום"
אליהו גם זוכה לתיקון שהוא מעין "ברית שלום" הדומה
למה שזוכה פנחס, אלא שאצל אליהו זה תיקון
מאוחר יותר ותיקונו יתחיל כפי שמבטיח הנביא מלאכי: "הנה אנוכי שולח
לכם.."
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי
פנחס וגם אליהו נקטו בקנאות ה',
אלא שדרך זו אינה מתאימה לאורך תקופה
ארוכה - כי אם לזמן מוגבל ,נדיר וחריג, היא
אינה מקובלת כדרך המלך להנהגה
ממושכת-מבחינה דתית וחינוכית. לכן שכרו של פנחס: "ברית שלום"
בכוחה לגרום לאיזון הקנאה המיוחדת ובמקביל
זוכה גם אליהו לסוג של תיקון בדומה לברית שלום של פנחס - אלא שאצלו התיקון מתאחר
ובשלבים, ראשיתו בהבטחת הנביא מלאכי במילים:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת
אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא..."[מלאכי ג', כ"ג- כ"ד]המשך התיקון בתלמוד ובפולקלור
היהודי בסיפורים עליו. כיסא אליהו - הנועד
לסנדק בטקס ברית המילה ובשירה שאנו מזמינים אותו מידי מוצאי שבת לבוא "עם
משיח בן דוד".
ההפטרה:
מלכים-א,[י"ח- י"ט]
קטע מתוך ההפטרה:
"וְיַד-יְהוָה, הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס, מָתְנָיו; וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב, עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה......
וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת, רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל. וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם; וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב. וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל: כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ".
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
