סעודה ושמחה בתנ"ך.
מאמר מאת: אהובה
קליין.
ישנם דברים המרוממים
נפשו של אדם ומוציאים אותו מחיי השגרה ,מעלים את רוחו במעלות השמחה וזאת כאשר הוא לוקח חלק
פעיל באירועים משפחתיים ,או ממלכתיים. דוגמת : ימי
הולדת, חתונות, בר מצווה ,או אירועים ממלכתיים אחרים.
ציורי תנ"ך/ אברהם עורך משתה ליצחק/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ אברהם עורך משתה ליצחק/ ציירה: אהובה קליין (c)
תוך כדי עיון בתנ"ך ניתן למצוא פסוקים המתארים אירועים מעין אלה. בחומש
בראשית מסופר על משתה ושמחה שערך אברהם
אבינו ליצחק בנו במלאות לו שנתיים.
על פי רש"י : אברהם ערך משתה ,כאשר מלאו ליצחק שנתיים והוא נגמל מחלב אמו , משתה זה היה גדול והשתתפו בו - גדולי הדור ואנשים חשובים כגון :
שם , עבר ואבימלך [בראשית רבה]
רבינו בחיי מסביר את סיבת בואם של גדולי
הדור: "כי היה פלא גדול בלידת יצחק, בנוסף גם העושר שהיה בבית אברהם , שכבר
מצינו שהיו מלכי הארץ דורשים שלומו ורוצים לכרות אתו ברית ".
כלומר, עצם הולדת
יצחק הביא אור גדול ,שמחה ואושר ומטבע הדברים שבמצב כזה יבואו חשובי אותו הדור
להשתתף בשמחה וגם לכרות עם אברהם בריתות.
אבל היות וכאן הייתה שמחה, אין התורה מפרטת את שמות הבאים, אבל כאשר ישנה התאספות
במצב של אבל, הכתוב כן מציין את שמות האורחים בדומה למה שהתרחש אצל איוב:
"ויבואו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי.[איוב, ב,
י"א] ועל כך אומר שלמה המלך: "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה",
הכוונה שכל שמחה בעולם הזה- היא הבל וריק.
ואכן הדבר היוצא דופן: שאברהם עורך משתה דווקא ביום
בו נגמל יצחק, הרי מנהגו של עולם הוא: שנוהגים לערוך ביום הולדת הבן, או ביום ברית
המילה שלו- לכבוד המצווה. אך אברהם ערך דווקא משתה כאשר מלאו ליצחק שנתיים, מהטעם שהתחיל
מיום זה להקדישו ללימוד תורה. ואין
דבר זה מעורר תמיהה, לפי שכאשר מלאו לאברהם ג' שנים הוא הכיר את בוראו ולכן נתן
דגש רב בחינוך בנו לתלמוד תורה. לכן נמנע לערוך סעודה ביום לידתו, או ביום
המילה, אלא המתין עד כה על מנת לשמוח בבנו בשמחת התורה, כפי שנאמר: "פקודי ה'
ישרים משמחי לב" [תהלים י"ט, ט]
ועוד נאמר: "את
מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב".[ישעיהו כ"ח]כי מיום שיצחק
נגמל היה ייעודו לעבודת ה' ומזומן לשמש עולה תמימה.
ומוסיף רבינו בחיי:
כי ידוע שאין השמחה שורה על האב ביום לידת בנו ולא ביום ברית המילה, אלא ביום
שהילד נגמל ומכאן ואילך הולכת ומתחזקת אהבתו אל בנו.
ובמדרש נאמר : כי ביום הגמל את יצחק- המילה :הגמל מרמזת = ביום-
ה"ג-בגמטרייא:8-ביום השמיני להיוולדו מל אותו אברהם. ביום זה ערך אברהם סעודה
גדולה ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עורכים סעודה בברית המילה.- לפי מדרש זה - אברהם
ערך את המשתה ביום השמיני למילת יצחק-וזה
מנהג כשר, על כך אמר דוד המלך: "אספו לי חסידיי כורתי בריתי עלי
זבח"[תהלים ג]
גם על יצחק מסופר
שערך משתה לאבימלך - מלך גרר כאשר באו
אליו להתפייס עמו לאחר סכסוך שהיה ביניהם.
וכאשר יצחק שאל אותם:
"מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ושלחוני מאתכם"? תשובתם הייתה: "ראה
ראינו כי - היה ה' עמך ונאמר תהי אלה בינותינו ביננו ובינך ונכרתה ברית עמך"
[שם כ"ו, כ"ז- כ"ח] כלומר
זה היה טקס של ברית שלום בין יצחק לאבימלך
מלך גרר ושר צבאו.
גם אצל יוסף מסופר כי
ערך מסיבה לאחיו במצרים - לרגל איחוד
המשפחה מחדש, והכתוב מתאר: כי אכלו לחם ושתו יין אבל באופן נפרד מהמצרים: "וישימו
לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם- כי לא יוכלון המצרים לאכול את -
העבריים לחם.. וישתו וישכרו עמו" [בראשית
מ"ג, ל"ב] כלומר האכילה
הייתה בקדושה טהורה.
בזמן שבית המקדש היה
קיים היו עורכים סעודת קורבן שלמים בירושלים, כפי שהכתוב מתאר: "וזבחת שלמים
ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך" [דברים כ"ז, ז]
הנביא ישעיהו אומר: "והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול
בשר, ושתות יין; אכול ושתה, כי מחר נמות" כוונתו: לא לאכול מתוך תאווה גשמית והנאת הרגע, אלא לחשוב גם
על הרוחניות על חיים מתוך קדושה.
מכאן שהאכילה והשתייה בתנ"ך נעשית בקדושה,
כמו שהכתוב מצווה את עם ישראל: "קדושים
תהיו"
לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כי גם כאשר אדם
עסוק בסעודה, אל ישכח את בורא עולם שהעניק
לו את כל הטוב ועל כן
יקפיד לברך ברכות
הנהנין וברכת המזון ויתבל את הסעודה בדברי תורה שיוסיפו נופך של קדושה בקרב
הסועדים.
על כך נאמר במסכת
אבות: "רבי חניניא בן תרדיון אומר: שניים
שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב ליצים.
שנאמר בתהלים: "ובמושב לצים לא ישב," [תהלים
א, א]אבל שניים שיושבין ויש ביניהן דברי תורה, שכינה ביניהם, שנאמר: "אז
נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה'
ולחושבי שמו.." [מלאכי ג, מ"ז]
יהי רצון שירבו שמחות
בישראל. אמן ואמן.
