פרשת
שמיני- המשותף לפרשה ולהפטרה- מהו?
הפרשה פותחת בפסוקים:
יצירותיי לפרשה.
ציורי תנ"ך/ משה ואהרון מברכים את עם ישראל/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ אש כבוד ה' יורדת על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ שבירת כלי חרס שנטמא/ ציירה: אהובה קליין.(c)
ציורי תנ"ך/ בור מים מטהרים את הטמאים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מזהיר את אהרון ובניו הנותרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ אהרון הכהן מברך את עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל מבכים את מות בני אהרון- נדב ואביהוא/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "והייתם קדושים"/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ דגים כשרים לאכילה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בעלי חיים כשרים מותרים לאכילה ובעלי חיים טמאים האסורים/ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ איסור אכילת בעלי חיים ועופות טמאים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן
ציורי תנ"ך/ מיכל בת שאול מתבוננת בדוד המכרכר לפני ארון ה'/ ציירה: אהובה קליין (c)
הפרשה פותחת בפסוקים:
"וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי,
קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל -אַהֲרֹן,
קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן -בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה--תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי
יְהוָה. וְאֶל -בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר
לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת,
וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי -שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.
וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה, וּמִנְחָה, בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן: כִּי הַיּוֹם, יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם". [ויקרא פרק ט ,א- ה]
בפסוקים הנ"ל - התורה מתארת לנו כי ביום השמיני למילואים - להקדשת
אהרון ובניו לתפקידי הכהונה במשכן - שזה עתה הושלם בהקמתו, משה קורא לאהרון ולבניו וגם לזקני ישראל.
השאלות
הן:
א] באיזה יום מדובר
ומה רומז לנו הכתוב?
ב] מדוע היה משה צריך
לקרוא לזקנים - מה היה תפקידם?
ג] מה הקשר בין הפרשה
להפטרה בספר שמואל- ב [ו'] ?
תשובות.
היום
השמיני.
הפרשה נקראת בשם:
"שמיני" מהטעם שהיא בתחילתה מתארת את היום השמיני למילואים - החל בראש
חודש ניסן שבו הוקם המשכן בשנה השנייה ליציאת מצרים. מאותו היום השכינה החלה לשכון
במחנה ישראל באופן קבוע.
חז"ל סוברים: [במסכת מגילה ו', ע"ב] באותו היום שהוקם המשכן הייתה שמחה גדולה
מאד, ממש כמו ביום שנבראו בו השמים והארץ כפי שכתוב: "ויהי ביום השמיני"
ואילו בבריאת העולם כתוב: "וַיְהִי-עֶרֶב
וַיְהִי-בֹקֶר"
מתברר שבכל מקום
שכתוב: "ויהי"- זוהי לשון צרה- צער היה למשה שנלקחה ממנו הכהונה.[במסכת
מגילה דף י'] "אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידנו מאנשי הכנסת הגדולה, כל מקום
שנאמר: "ויהי"- אינו אלא לשון צער.
רב אשי מסביר שם: הצער הוא שמתו נדב ואביהוא שאין כמותם בכל ישראל,
הצער הנוסף שמופיע במילה :"ויהי"- ראה משה ברוח הקודש שגדולתו וגדולת
זרעו ,היינו – הכהונה - עוברת לאהרון ובניו.
מדוע הפסיד משה את
הכהונה הרי היה מגיע לו ולזרעו כהונה
גדולה?
אלא, מפני שהפציר
בשליחות ללכת לפרעה, - חרה אף ה' בו ביום ההוא ולקח לו את הכהונה לעולם. למרות
שמשה היה ידוע כעניו מאד מכל אדם, כאן בעניין הכהונה – הצטער על ערך המצווה
שלא ניתנה לו לכן "ויהי "- לשון צער.
"וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו -- וּלְזִקְנֵי,
יִשְׂרָאֵל"
חז"ל שואלים: מדוע מדגישה התורה כי ביום השמיני קרא משה לאהרון ובניו ולזקני ישראל? הרי בכל
יום ויום היו באים אהרון ובניו וזקני
ישראל אל משה- ללמוד מפיו תורה ואחר כך
ללמדה את בני ישראל.
על פי רש"י: משה הזמין ביום השמיני את אהרון
ובניו ואת כל זקני ישראל כדי
להודיע להם: שעל פי ציווי מפורש של ה': אהרון יכנס וישמש ככהן גדול ולא יאמרו עליו
שהוא נכנס מאליו.
על פי פירוש זה: חשש
משה - שיבואו אנשים מתוך בני ישראל ויתנגדו למינויו של אהרון לשמש כהן גדול במשכן , מהטעם
הזה רצה משה להקדים רפואה למכה וזימן לפניו את נכבדי השבטים שלא יחשבו שאהרון לקח
את משרת הכהונה על דעת עצמו - אלא המינוי היה מאת: ה'!
"אמר רבי שמעון
בן יוחאי: בכמה מקומות מצינו שהמקום [ה'] חולק כבוד לזקנים. במצרים: שנאמר:
"וְשָׁמְעוּ,
לְקֹלֶךָ; וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם" [שמות ג', י"ח]
בסנה: "לֵךְ
וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל",[שם ג', ט"ז]
בסיני: "וְאֶל-
מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-יְהוָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי
יִשְׂרָאֵל; וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק". [שמות כ"ד, א]
באוהל מועד:[ביום
השמיני למילואים]: קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי,
יִשְׂרָאֵל".
אף לעתיד לבוא
[באחרית הימים] הקב"ה חולק כבוד לזקנים שנאמר:
"וְחָפְרָה
הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה: כִּי -מָלַךְ
יְהוָה צְבָאוֹת, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו, כָּבוֹד". [ישעיהו כ"ד, כ"ג]
הקשר בין
הפרשה להפטרה בספר: שמואל- [ב, ו'] ?
בהפטרה אנחנו קוראים
על תיאור העלאת ארון הברית - אל עיר דוד
תוך כדי הנסיעה עוזה נוגע בארון הברית ומוצא את מותו. הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה- יש
כאן פגיעה בקודש הקודשים, כי עוזה נגע בארון ה'- דבר שאסור היה שיקרה ! בפרשה בני
אהרון - נדב ואביהוא מקריבים קטורת על דעת
עצמם בקודש הקודשים!
הקשר בין הפרשה להפטרה מעלה שאלה חשובה בדבר היחס בין הקודש למשרתיו, דוד המלך הולך עם
אנשיו להעלות את הארון מבית אבינדב - שם שהה במשך עשרים שנה . כאן
יש לחוש את הזיקה בין שני המאורעות: נדב ואביהוא נמצאים בתוך השם – אבינדב , אין זה הכרחי להגיד כי משפחת אבינדב ממשפחה של כוהנים, אך נראה שהכתוב רוצה
להכניסנו לאווירה של כוהנים.
דוד המלך מעלה את
ארון הברית בשמחה גדולה בריקודים וכלי זמר שונים- ורבים - כפי שהכתוב מציין:
"וְדָוִד
וְכָל -בֵּית יִשְׂרָאֵל, מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה, בְּכֹל, עֲצֵי בְרוֹשִׁים; וּבְכִנֹּרוֹת
וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים". [שמואל-ב. ו', ה]
תוך כדי התהלוכה
מתרחש אירוע נוראי ,עוזה נוגע בארון הברית מפני שיש לו חשש שהארון ,אשר נמצא בתוך
עגלה חדשה ,נוטה להישמט, מתברר שעוזה חטא בכך שנגע בארון הברית והחטא השני היה -
שהם נשאו את הארון בתוך עגלה רתומה לפרים והרי את הארון נהוג לשאת על ידי המוטות של הארון על הכתף ולא בעגלה!
עוד חטאו בכך: ששרו
מתוך שחוק ולא מתוך גיל ורעדה והשתמשו בכל מיני
כלי נגינה , היה מן הראוי שישמחו לפני ה' רק בכלי שיר המיוחדים לעבודה
במקדש ועל ידי הלווים שתפקידם לשורר לפני ה'.
המלבי"ם סובר: שעוזה אחז בארון בחשבו שהארון - ברית ה' צריך תמיכה, הוא שכח שהארון -
יש בכוחו לשאת את נושאיו ובוודאי שנושא את
עצמו אך הבקר שמטו את הארון מרוב בהלה
מפני קדושת הארון. לכן ברגע שעוזה שכח את קדושת הארון ונגע בו - מיד מת וזאת מפני שהייתה עליו הקפדה רבה. היות והוא
נחשב לאחד ששוכח את יראת המלך בעומדו לפניו שחטאו גדול יותר.
אז הבין דוד את הטעות
- שהייתה בהנהגתם עם הארון לא באופן ראוי ומכובד
והסיק כי הדבר גרם למותו של עוזה.
לכן הנציח את שמו -
שם במקום האירוע – כפי שהכתוב מציין:
"וַיִּקְרָא
לַמָּקוֹם הַהוּא, פֶּרֶץ עֻזָּה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה" [שם ו', ח'] בהמשך השאיר את הארון
בבית עובד הגיתי במשך שלושה חודשים ובאותו זמן אף אחד לא נגע בארון וכל
המשפחה התברכה ,אשתו וכל אחת מכלותיו ילדה שישה ילדים בבת אחת.
בתום התקופה הזו, דוד
מעלה את הארון לעיר דוד - הפעם בשמחה ובאהבת ה'
ולא מתוך שחוק לא ראוי -ואף בדרך זבחו לה' שור מפוטם וגם ביטל דוד את כבודו
מפני כבוד ה' בשלושה דברים.
א] בגופו - שהיה מכרכר בכל כוחו לפני ה'.
ב] במלבושיו - לא
התהדר במלבוש מלכות, אלא חגור היה אפוד בד
כדרך הכוהנים.
ג] השתתף עם כל ישראל
- מעלים יחדיו את ארון ה' - בתרועה ובקול שופר- כאשר ארון ה' הגיע לעיר דוד ודוד
מכרכר ומפזז לפני הארון, ראתה זאת- מיכל בת-שאול- אשתו מבעד החלון והרגישה ביזיון
בליבה.
מתוך ההתבוננות בפרשה
- במותם הפתאומי של בני אהרון - שלא נהגו
כבוד בקודש הקודשים והקריבו אש זרה ומצאו שם את מותם - כך גם בהפטרה- ניתן לראות: עוזה
מצא את מותו בדרך לכיוון עיר דוד- כאשר עשה דבר שלא יעשה - אחז בארון
ה'- לכן מצא שם את מותו.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד- כמה יש לירא את ה' ולכבדו ולנהוג
בקדושה עילאית- מתוך גיל ורעדה על פי ציווי ה' בלבד ובדבר הזה לא נהגו בני אהרון -
נדב ואביהו , לכן מצאו את מותם . כך גם קרה לעוזה [בהפטרה] שנגע בארון האלוקים – בניגוד לצוויי ה'! זה המכנה
המשותף לפרשה ולהפטרה.
מה יפים וחשובים דברי
הכתוב:
"עַל
פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ
תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". [דברים י"ז, י"א]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
