פרשת קורח - פדיון בכורות-מהו ?
מאת : אהובה קליין
הציורים שלי לפרשה:
הציורים שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ מחלוקת קורח ואנשיו/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/קורח ואנשיו ואהרון הכהן עם מחתות הקטורת בפתח אוהל מועד.
/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מטה אהרון פורח מוצג בפני עם ישראל/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד
ציורי תנ"ך/ משה קורא לדתן ואבירם,הם מסרבים לבוא/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ טקס פדיון הבן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ שמואל מציג את שאול המלך לפני עם ישראל בגילגל/ מתוך ההפטרה/ציירה: אהובה קליין(c
)
פדיון בכורות, מוזכר בפרשתנו וכך הכתוב מתאר את הנושא: "כָּל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל, לְךָ
יִהְיֶה. כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה,
בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה--יִהְיֶה-לָּךְ: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה, אֵת בְּכוֹר
הָאָדָם, וְאֵת בְּכוֹר-הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו,
מִבֶּן-חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה, בְּעֶרְכְּךָ, כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל
הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הוּא" [במדבר י"ח,
ט"ו- י"ז]
השאלות
הן:
א] מהו פדיון בכור
אדם?
ב] מה ההבדל בין בכור
אדם לבכור בהמה?
ג] מהי מהות קדושתו
של הבכור?
ד] מהו ערך פדיון
הבכור?
פדיון בכור אדם.
על פי הנאמר בפרשתנו ,התורה מצווה אותנו לפדות בכור
אדם ובכור בהמה טמאה כגון חמור ואילו על בכור בהמה טהורה נאמר בשמות י"ג
לקדש כל בכור בהמה ולא לפדותו [אלא אם כן נפל בו מום]
ספורנו מסביר: "שיתחייבו כולם בפדיון
כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת
חול, שלולא הפדיון היו אסורים לעשות כלן מלאכת חול"
הרמב"ן מבהיר: כי הציווי של קדושה- הוא מהווה צו מיוחד לקדש כל בכור הנמצאים היום בישראל וזאת מהסיבה :שה' פדה את
הבכורות ממוות בזמן מכת הבכורות במצרים. לכן ה' מצווה שהבכורות - יהיו קדושים לו ,
על מנת לעבוד את ה' בכל מה שיצווה אותם.
צו הפדייה ניתן רק
אחרי שה' ציווה להחליפם בלוויים. אז נצטווו בפדיון עודפים, מטעם זה נאמר בחומש
שמות [י"ג, י"א]: והיה כי יביאך.." וכל בכור מאדם בבניך תפדה"
כאשר בני ישראל יכנסו לארץ- אז יחויבו כל בכורי אדם ובהמה טמאה - בפדיון.
על פי דברים אלה, היו
קדושים רק אלה שהיו בכורים באותה שעה, ונפדו רק העודפים שלא היו להם חילופין
בלוויים.
הרשב"ם מסביר: מצוות "תפדה" היא
חלה לאחר שנתקדשו הלוויים תחת כל בכור, בשנה השנייה להקמת המשכן. לפי זה חל
הציווי לקדש את הבכורים, קדושה זו אינה תלויה באדם המקדש - לפי שהבכור קדוש בזכות
עצמו. כפי דברי המכילתא המסתמך על הכתוב: "באדם ובבהמה לי הוא" למרות
זאת הצטוו עם ישראל- לקדשם- כפי שמסביר המכילתא: "הקדישו שתקבל שכר"
מטעם זה נאמר: "והעברת כל פטר רחם"
ועל כך אומר
רש"י: "והפרשת" מלשון -"והעברתם את נחלתו לבתו".
רבינו בחיי מסביר: שתעביר מהם תורת חולין, לפי שהם קדושים מאליהם מרחם אימם.
בעל אוזניים לתורה מפרש: שכאן לראשונה
התורה נותנת לישראל לעשות מחול – קודש,
בדומה למועדים, כך מסר הקב"ה למשה את היכולת לקדש את המשכן וכליו, את אהרון
ובניו ואת פנחס - לאחר שפעל מתוך הקנאה לאלוקים. בדומה לזה מסר אלוקים למשה
לקדש בדבריו את הבכורים - עד דור אחרון
וזאת למרות שמצווה על הבעלים לקדש את הבכורים - כפי שנאמר במסכת [נדרים י"ג]: שלמעשה הם קדושים מרחם על
ידי שנצטווה משה: "קדש לי כל
בכור"
למעשה מאז מכת בכורות
במצרים –והתרחשות הנס בבכורות ישראל שניצלו ממכה זו - נצטוו על קדושתם. אבל לאחר
בחירת הלוויים בא הציווי לפדות את הבכורים.
ההבדל בין בכור אדם לבהמה.
בעל "אוזניים
לתורה" סובר: ישנו הבדל בין בכור אדם לבכור בהמה והדבר מודגש בתורה, בבכור בהמה נאמר: "אני זובח" ולעומת
זאת בבכור אדם נאמר בלשון עתיד: "וכל
בכור בני אפדה" והמשמעות היא: שזביחת בכור בהמה נוהגת אך ורק כשעם ישראל בארץ
ישראל והמקדיש היה קיים. אך לעומת זאת ,פדיון בכור אדם נוהג לעד.
בפרשתנו ישנו הבדל
בין בכור האדם לבכור הבהמה והכתוב מדגיש את פדיון בכור האדם כאפשרות יחידה, כפי
שכתוב: "אך פדה תפדה את בכור האדם" וכנגד זה בבכור בהמה טמאה כתוב: "ואת
בכור הבהמה הטמאה תפדה" הפדייה בבכור בהמה טמאה אינה האפשרות היחידה לפי
שנאמר: "ואם לא תפדה וערפתו"
"משך- חכמה" נותן דיוק אחר: בעניין בכור
האדם כתוב: "פדה תפדה"- בכפילות ואילו בבהמה נאמר: "תפדה"-
פעם אחת בלבד והוא מפרש את השינוי לפי
הדין.
חז"ל במס' בבא
מציעא טוענים: "השב תשיב" אפילו מאה פעמים - וזה הדין בבכור אדם. שאם מעות
הפדיון הלכו לאיבוד עוד לפני שהגיעו לידי הכהן, ישנה חובה לפדות שוב את בכור האדם
עד שהמעות יגיעו אל הכהן ,אין הדבר כך בבכור בהמה מפני שפדה אותו פעם אחת בשה, וזה
גם במקרה שמת השה- טרם הגיע לידי הכהן- הוא נחשב פדוי.
קדושת הבכור.
אברבנאל טוען: כי
קדושת בכור האדם נובעת מתוך הזיכרון שחייבה תורה לזכור נסי יציאת מצרים,
שהרי בכורי ישראל היו
ראויים להיענש כמו בכורי מצרים - עבדו
לטלה, אך מתוך רחמים הקב"ה הציל את בכורי ישראל והיכה רק את בכורי מצרים.
לכן בפרשת בא - ישנה
שרשרת של מצוות הקשורות בזיכרון זה:
מצה- על שם הבצק שלא
הספיק להחמיץ.
קרבן פסח- כסמל
לניסים שעשה הקב"ה באלילים של המצרים וביטל מזל טלה.
קידוש הבכור - על שם
הנס שנעשה לבכורי ישראל.
גם ספורנו מביא אותו רעיון: גם בכורי ישראל היו ראויים להיענש , כמו שנאמר: "פן
תספה בעוון העיר" והקב"ה הצילם במה שהקדישם לו ולעבודתו כנזירים ואסורים
בעבודת הדיוט- משום כך יש את עניין הפדיון- כדי להתירם בעבודת חול.
לעומת זאת ספר החינוך
סובר: כי עניין הבכורות-
הוא הקדשת ראשיתו של אדם לה' וחביבה על האדם ראשית פריו וכאשר האדם מביא מראשית
פריו לה'- הוא מכיר בכך שהכול מאת: בורא עולם. ועל כן הוא חייב להודות לו.
"בעל ליקוטי
קודש בשם הקדמונים"- מסביר בנוסף
לרעיון - לזכר ליציאת מצרים -באמצעות פדיון בכורות- באה התורה להוכיח לנו: כי יש
ראשית לעולם בניגוד לכופרים- הטוענים: כי העולם הוא קדמון. לכן קובעת התורה: שכול
ראשית - הוא בגדר - קודש.
כגון: ראשית דגנך,
ראשית הגז, ראשית פרי האדמה, והבכור הוא ראשית פרי הבטן. ישראל גם נקראים בשם: "ראשית"
משום שהם ראשיתה של אמונה טהורה מכאן ניתן להבין את הדגשת הכתוב: "הקדשתי לי
כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהי, אני ה' " [במדבר ג', ג] והמסקנה: ישנה התחלה להווייה- והקב"ה הוא
ברא את העולם כולו.
ערך פדיון בכורות.
ערך הפדיון של הבכור
הוא: בסך חמישה סלעים. את ההסבר לכך נותנים חז"ל בירושלמי [שקלים פ"ב, ה"ג]
בראשית רבה פרק פ"ד ובספר במדבר רבה, פ"ד, ס"ה,- כך הייתה מכירתו
של יוסף בעשרים כסף. ויוסף היה הבכור של רחל.
הרב פירר בספרו:
"הגיונה של תורה" מסביר: "אילולא דמסתפינא" הייתי אומר טעם
אחר לשיעור זה של חמישה סלעים בפדיון הבן
והוא: כי זה ערכו של בן חודש,
שנאמר: "ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמישה שקלים כסף"
[ויקרא כ"ז, ו], דוק: "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך חמישה שקלים".-
זהו השיעור של בן חודש בערכין"
רש"י מסביר: כי הבכור חייב בפדיון רק
מגיל חודש- כי עד אז הוא נחשב לנפל.
המכילתא טוען :כי אדם חייב בכמה דברים יסודיים- רוחניים וגשמיים- כלפי בנו: "מן
התורה חייב אדם למול את בנו, לפדותו, ללמדו תורה, ללמדו אומנות ולהשיאו אישה, ר'
עקיבא אומר: אף ללמדו שייט, רבי אומר :אף ישוב מדינה".
לסיכום.
לאור האמור לעיל, ניתן להסיק : כי מצוות פדיון הבן – חלה על כל בכור יהודי מגיל חודש - לזכר
הניסים שקרו להם בזמן מכת בכורות במצרים , שהם לא נענשו, למרות חטאם - וזאת מפני רחמיו של ה' עליהם, בנוסף : מצווה זו מסמלת את גדולת ה' כבורא עולם
ויש בה מטרה חינוכית להחדרת האמונה :
כי יש ראשית לעולם והכל מאתו
יתברך.
