ציורי תנ"ך/ הכהן בודק את הבגד הנגוע/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ כיבוס הבגד הנגוע/ ציירה: אהובה קליין.
ציורי תנ"ך/ שריפת הבגד הנגוע/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מרים המצורעת יושבת בדד מחות למחנה/ ציירה: אהובה קליין (c)
הפרשה פותחת בתיאור הולדת בן – ובמלאות לו שמונה ימים נכנס בבריתו של אברהם אבינו
ונימול בהמשך ישנו תיאור מפורט של ימי
טהרת היולדת:
"וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי,
יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב
בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא,
עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ" [ויקרא
י"ב, ג-ד].
השאלות הן:
א] משמעות ברית המילה ביום השמיני?
ב] ימי הטוהר – ואיסור הקרבה אל הקודש.
תשובות.
משמעות ברית המילה.
נאמר: "וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"
ניתן להסביר: כי אדם שנולד וחי בקרב בעלי חיים - המחקרים מוכיחים -
כי היה מתנהג בדומה להם. בדומה לכך, אם
היה חי בקרב גויים היה לומד ממעשיהם ומתנהג
כמותם. נשאלת השאלה מה עושה את האדם ליהודי אמיתי? על כך בגמרא- מסכת יבמות [ס"א, ב] נאמר: "אתם קרויים אדם
ואין הגויים קרויים אדם" התורה ולימוד התורה - הופכים את האדם מחיית אדם למצב של צלם אנוש.
התורה משנה את האדם בהתנהגותו ביחס
לשאר . אצל האדם רק אחרי שמונה ימים מיום הולדתו - רואים את השינוי בינו לשאר היצורים. – כי התינוק בהיותו בן
שמונה ימים- נכנס בבריתו של אברהם אבינו ומקיים את מצוות התורה: "וכרות עמו
הברית"- מצווה זו שנעשית במסירות נפש ,מהווה חותם אות ברית קודש, בכך האדם
שונה מכל בעלי החיים ועופות למיניהם.
הבהמה נשארת תמיד בהמה, אבל האדם לאחר ברית המילה נהיה אדם ממש - כי רק התורה ,
קיום המצוות ולימוד התורה – הלכה למעשה -
גורמים לו להיות שונה מיתר עולם החי. לכן תורתו של האדם מופיעה רק לאחר
נושא - הבהמה ,החיה ועוף.
מכאן ניתן להבין את האמרה במדרש רבה
בפרשתנו: "זכה אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית, ואם לאו, אומרים לו :
יתוש קדם לך"
"שפת אמת" מפרש את דברי חז"ל: "אין צור
כאלוקינו- אין צייר כאלוקינו"
הקב"ה ברא את האדם , צורה בתוך
צורה, האדם באמצעות כוח עבודתו פושט ולובש
צורה, ומביא לידי כך את צורתו הפנימית –ההוייתית של אדם מישראל.
המספר שמונה: הוא מעל הטבע ,כיוון שהעולם נברא בשבעה ימים שזה הטבע ועל כן שמונה הוא מעל הטבע ,גנוז
בו כוח אין סופי לשרוד באופן
נסי לאורך כל הדורות ובמהלך כל הגלויות.
מצוות ברית המילה מופיעה
לראשונה בחומש בראשית:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים
אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר--אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ,
לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין
זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם,
כָּל-זָכָר. וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר
עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם
כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד
בָּיִת--וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת
כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר
עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר......"
"וַיִּקַּח אַבְרָהָם
אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת
כַּסְפּוֹ--כָּל-זָכָר, בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר
עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם--בֶּן-תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע,
שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ, בְּשַׂר
עָרְלָתוֹ. וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ,
בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
בְּהִמֹּלוֹ--אֵת, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְיִשְׁמָעֵאל, בְּנוֹ.
וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת
בֶּן-נֵכָר--נִמֹּלוּ, אִתּוֹ". [בראשית י"ז, ט'- כ"ז]
חז"ל שואלים לגבי אברהם אבינו:
מדוע לא קיים לפני הציווי האלוקי את - מצוות מילה כשם שקיים את שאר המצוות?
על כך תשובתם היא: בברית יש שני
שותפים, לכן אברהם חיכה לצווי האלוקי
מהסיבה-מצוות המילה בלא כריתת ברית אינה מתקיימת בפועל.
לעומת זאת, ביתר המצוות נאמר: "זריזים
מקדימים למצוות" [פסחים ד', ע"א] מסיבה זו אברהם קיים
אותן טרם הציווי מהקב"ה.
כפי שהתורה מציינת : הטעם למצוות ברית
המילה: אות בין עם ישראל לקב"ה. הברית נערכת ביום השמיני להיוולדו של הילוד.
רבינו בחיי אומר: חינוך הכהונה היה ביום השמיני למילואים - הטקס של ההכנות
להשלמת המשכן ועבודת הכוהנים ורוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על מספר זה. בגדי הכהן הגדול היו שמונה. הם כללו: ציץ,
חושן, אפוד, מעיל, כותונת, תשבץ, מצנפת ואבנט ומכנסי בד.
הבשמים- מהם הורכב שמן המשחה- היו גם
שמונה.
גם הבדים במשכן היו שמונה: שני בדי הארון, ושניים לשולחן, ושניים
למזבח הזהב, ושניים למזבח העולה,
הקורבנות
הוכשרו להקריבם רק לאחר שמונה ימים. גם, השיר שהלווים היו אומרים על
הקורבנות- היו בו שמונה מיני כלי זמר. ויום הקמת המשכן היה ביום
השמיני- שהוא ר"ח ניסן. על כן אין זה פלא כי גם התינוק נכנס בבריתו של
אברהם- ביום השמיני להולדתו.
חז"ל אומרים: כי מצוות ברית המילה -מיוחדת במינה - היות ובניגוד לשאר המצוות
שלפעמים יש בהן נגיעה אישית להשגה חומרית , או רדיפה אחר כבוד, דבר שעשוי לפגום בערך המצווה ,הרי כאן אין שום סיבה להשגת
רווח מסוים - לכן מצווה זו נמצאת במדרגה
גבוהה מאד, כמו שנאמר: "גדולה מילה, ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" [נדרים
ל"ב, ע"א]
חז"ל מגיעים למסקנה חשובה: "כל
דבר שנתנו ישראל נפשם עליו, כגון שבת ,מילה ותלמוד תורה- הרי אלו נתקיימו בידם
ואין ניטלים"
כלומר- מצוות אלו – מתקיימות לנצח
ימי הטוהר והאיסור להתקרב
אל הקודש
ה"חיזקוני" מסביר: אישה שילדה בן - תשב שְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים- מהטעם:
כי זהו מספר הימים שהאישה תשלים צורת הזכר בבטן לעומת הנקבה
שמשלימה צורתה כפליים מהזמן הזה.
אדם צריך לדעת כי – כי לא יתכן מגע עם הקדושה ואין הוא יכול להיות
בבחינת מקדש - מקום להשראת שכינה ,כל עוד לא מילא ימי טהרה לא התאמץ במשך תקופה
ארוכה מאד כדי להיטהר מעוונות ומעשים רעים. טרם טהרה - לא תבוא הקדושה ! [על פי נועם
אלימלך]
מעניינים דבריו של רבי יצחק ברואייר ב "נחליאל" המסביר את
נושא הקדושה והטומאה: כל מי שחושב כי האדם
הוא רק בהמה יותר מפותחת ואחרי המוות אין
שום זכר לאדם, עצם החשיבה הזו – היא טומאה! לעומת זאת, כל מה שרחוק מן המוות ומסוגל להעלות את האדם מעל הבהמה - נחשב לטהרה.
למרות זאת, גם הטהרה אינה שלב סופי, אלא תחנת ביניים בדרך לקדושה, כי אלוקים דורש
שאנחנו נידמה לו בקדושה, כמו שנאמר: "כי קדוש אני"- האלוקות היא הקדושה
המהותית של האדם ולאדם ניתנה שאיפה תמידית
להתגעגע לקדושה זו. התורה מדריכה אותנו: כיצד
ניתן להשתחרר מהשעבוד לעבירות
ותאוות - ולשאוף לעלות בסולם הקדושה, אך לעולם האדם לא יצליח להגיע להגשים את מטרת
הקדושה במלואה, כי אלוקים בעצמו קדוש ולקדושתו אין קץ לעולם [על פי מלוא העומר]
אברבנאל סובר: כי התורה חוזרת בפרשת "קדושים" על כל המצוות שנאמרו לפני , כן כדי להדגיש –כמה חשוב לקיים את
המצוות בתודעת קדושה. מסיבה זו נאמרה פרשת "קדושים" גם בהקהל- כדי לחייב
בברית את כל עם ישראל, לקיים את כל המעשים והמצוות מתוך שאיפה ורוממות.
הרמב"ם בספר :"המורה.." חלק ג,, מ"ז] הפירוש
לציווי: "קדושים תהיו- להתקדש בקיום המצוות. ומתוך כך שופעת קדושת
ישראל"
ר' צדוק הכהן מלובלין מסביר: כאשר אנו מברכים, "אשר קדשנו במצוותיו ..." עצם קיום המצוות- הן יסוד
הקדושה, ה' מהווה את יסוד הקדושה וכל מי שדבוק למידותיו של ה'- כדברי חז"ל: כל המקדש עצמו מלמטה, מקדשים
אותו למעלה. כל המתנהג בהתאם להנחיות התורה, הקדושה נדבקת בו גם ללא יודעין.
אני מניחה: כי היולדת בזמן
שסופרת את הימים עד לטהרתה המלא - וצפונה
בביתה ,חשה געגועים למקדש, ודאי מצר לה שאין
ביכולתה לגשת אל הקודש באותה תקופה והיא מייחלת לכך בכיליון עיניים.
חכמי המדרש: משווים בין קדושת ה' לקדושת עם ישראל, כשם שהקב"ה קדוש ונבדל מן העולם למרות זאת הוא מעורב בתוך
הנעשה בעולם. כך על עם ישראל מוטל להיות
עם קדוש, אך לא להתנתק מחיי העולם הזה ,אלא להקרין קדושה על הסביבה
ולהשפיע עליה בכל אורח החיים. רעיון זה
מקורו בספרי החסידות.
לסיכום ,לאור האמור לעיל, הקו המקשר בין היולדת לילוד שנימול- שניהם מסמלים את
רוממות הקדושה של עם ישראל- העם הנבחר – כפי שמתחייב מן הכתובים:
"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".[ויקרא
י"ט]
