פרשת
שמות- מי היה פרעה?
מאמר מאת: אהובה קליין .
פרשת שמות
הפותחת את חומש שמות- מתארת את מלך מצרים- כמלך חדש אשר גוזר גזרות על בני ישראל:
"ויקם
מלך חדש על- מצרים אשר לא ידע את- יוסף: ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום
ממנו:הבה נתחכמה לו,פן ירבה,והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם- הוא על שונאנו ונלחם-
בנו ועלה מן- הארץ: וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם: ויבן ערי מסכנות
לפרעה,את- פתום ואת-רעמסס..."
[שמות
א,ה-י"ב]
ציורי תנ"ך/ פרעה מלך מצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
השאלות הן:
א] האם פרעה-
היה מלך חדש?
ב] מה פשר
התחכמותו של פרעה?
ג] האם
התנהגותו מזכירה לנו חשיבה דומה של מלך
אחר בתנ"ך?
התשובה לשאלה א]
על כך עונה
רש"י:ומביא שתי תשובות:
"רב
ושמואל,חד אמר: חדש ממש,וחד אמר:שנתחדשו גזירותיו.
דלא
כתיב:"וימת וימלוך"-[סוטה י"א]
כלומר לפי
דעה ראשונה: פרעה היה מלך חדש
ואם כן מדוע בכל זאת לא ידע מיהו יוסף-הרי לא שמע כי יוסף הציל את מצרים
מהרעב?-אלא שעשה את עצמו שאינו יודע.
לפי דעה
שנייה: זה היה אותו פרעה שכולם
הכירו אותו,אלא נתחדשו גזירותיו,דעה זו מבוססת על ההנחה: שאין הכתוב
מציין:"וימת וימלוך.."
לפי רבינו
בחיי:נראה כי פרעה זה נולד -כאשר
יוסף היה בבית האסורים וזאת על סמך הכתוב:"יום הולדת את פרעה"[בראשית מ,כ.]כי
קרא פרעה לבנו כשמו שלו ולכן הוא היה מלך חדש ולא הכיר כלל את יוסף -כי הוא היה
הבן הראשון של פרעה הזקן.
ולפי
המדרש ניתן ללמוד: כי כל הכופר בטובת חברו
בסופו של דבר יכפור בטובתו של ה',וההוכחה שהכתוב מתאר את פרעה:"אשר לא ידע את יוסף" ולבסוף
נאמר:"לא
ידעתי את ה' ".[שמות ה]
ומדרש זה נוטה
לדעה השנייה לפיה: פרעה היה אותו מלך,אלא נתחדשו גזרותיו.
התשובה לשאלה ב]
לפי
רש"י: ביקש פרעה חוכמה כנגד מושיע עם ישראל-שהוא הקב"ה בכבודו ובעצמו ,פרעה
רצה להתחכם כנגדו בכך שגזר:"כל הבן הילוד-היאורה תשליכוהו" [שמות
כ"ב]תוך כדי כך חשב שהוא עצמו לא ייענש על ידי גזירות אלה -שהרי ה' נשבע
שלא יביא יותר מבול לעולם.
אלא שהוא לא
שם לב לדיוק של השבועה: הקב"ה נשבע שלא יביא מבול על כל העולם כולו, אבל לא
נשבע לגבי אומה אחת שזו מצרים,שהרי ביציאת מצרים המצרים טבעו במים-אומנם זה לא היה
מבול,אך המצרים נפלו לתוך המים.
אמר ר'
אליעזר:"כי בדבר אשר זדו עליהם- בקדירה שבישלו בה נתבשלו" [סוטה
י"א]
כלומר בגזירה
שגזרו על ישראל להשליך את כל הבנים ליאור,הם בעצמם נענשו-כי טבעו בים.
לפי דברי
רבינו בחיי:"נתחכמה"-מבחינים
בשני סוגי חוכמה ,יש חוכמה טובה- שהיא בתחום התורה והמוסר,אך יש חוכמה של עורמה
הנחשבת לרעה. וזו התחכמות שאינה חוכמה,על כך הזהיר שלמה המלך:"..ואל—תתחכם
יותר.." [קוהלת ז,ט"ו] וכך המצרים נהגו[בחוכמה הרעה],תחילה פגעו בממון בני-ישראל, לפי שנאמר:"וישימו עליו שרי
מיסים".וכל זאת מתוך ערמומיות שרצה פרעה להוכיח להם כי זו דרכו של מלך- להטיל
מיסים על יושבי הארץ,אבל אחר כך גזר עליהם כבר שיעבוד על גופם-כנאמר:"ויעבידו
מצרים את בני ישראל בפרך-שפרעה הפקיר את
בני ישראל-ובהמשך הגזירות נהיו יותר ויותר קשות ואכזריות וכל זה היה במטרה להתיש
את כוחם של בני ישראל ולהמעיט את זרעם, כדי שלא יתרבו במצרים וכאשר ראה שאינו משיג
את מטרתו שהרי נאמר:"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" בהמשך גזר עליהם
הריגה.
ולמעשה היה
יכול מייד לצוות להורגם,אך היות ולא רצה שיאשימו אותו כי גוזר עליהם מוות בפרהסייא
-לכן רצה להתחכם נגדם ולהשמידם בחשאי. ומטעם זה ציווה גם על המיילדות
שיהרגו את הזכרים על האובניים.
התשובה לשאלה ג]
חשיבתו של
פרעה מזכירה לנו מאד את בלק מלך מואב:"וירא בלק בן-ציפור את כל אשר עשה ישראל
לאמורי: ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל: ויאמר מואב
אל זקני מדיין:עתה ילחכו הקהל את כל סביבתנו
כלחוך השור את ירק השדה" [במדבר כ"ב,א-ד]
ואילו פרעה
אומר:"..הנה עם בני ישראל רב ועצום
ממנו הבה נתחכמה לו, פן ירבה,והיה כי-תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על-שונאנו ונילחם
בנו ועלה מן הארץ" [שמות א,ט-י]
שני מלכים אלו
פוחדים מהמספר הרב של בני ישראל,אלא שפרעה
מנסה להכניע את ישראל באמצעות גזרות קשות ,ואילו בלק מנסה להתגבר על ישראל באמצעות
קללות.
אך כידוע הם
נכשלים במזימה.
חז"ל
מביאים מדרש:"אמר רבי
סימאי: שלושה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו,בלעם שיעץ[לשעבד את ישראל]-
נהרג,איוב ששתק- נידון בייסורים,יתרו שברח-זכו
מבני- בניו שישבו בלשכת הגזית".איוב לא הביע התנגדות לתוכניתו של
בלעם- נענש בייסורים,יתרו התנגד לשעבוד ישראל-
נמלט מאימת המצרים ובתמורה צאצאיו
נמנו עם חברי הסנהדרין בירושלים.
לסיכום,לאור
האמור לעיל:
המסקנה: פרעה
מלך מצרים,בין אם הוא היה חדש ובין אם היה אותו מלך,אלא נתחדשו גזירותיו,בדומה לו -גם
בלק רצה להביס את ישראל בדרכו שלו.
שניהם לא
הצליחו,אך למעשה כל המהלך במצרים- הייתה תוכנית אלוקית,אשר אותה הבטיח ה' לאברהם בברית
בין הביתרים,שתכליתה לזכך את ישראל במצרים ולהופכם לעם אשר ראוי לקבל את התורה
ולהתנחל בארץ הקודש.
התוצאה
הסופית, אלוקים אינו נוטש את בניו,כנאמר:
"כי לא
ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.."[תהלים
צ"ד,י"ג]
