פרשת
תרומה - אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, מהותן ומקומן?
מאת: אהובה קליין .
הציורים שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ "וייקחו לי תרומה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/"ועשו לי מקדש../ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/"ועשו לי מקדש"../ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ הכרובים מעל הארון במשכן/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציור מתוך ההפטרה לפרשת תרומה/שלמה המלך בונה מקדש/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ שלמה המלך כורת ברית עם חירם מלך צור/ציירה: אהובה קליין (c)
פרשה זו פותחת סדרת
פרשיות בנושא המשכן ותחילתה בצווי תרומת חומרים עבור המשכן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי
תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר
יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.
וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת
וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים
וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.
ושֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת
הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי
מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.
וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת
תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ". [שמות כ"ה, א-ט]
השאלות הן:
א] מה היה מקור האבנים היקרות ולמה נועדו?
ב] מדוע התורה הזכירה את הבאת האבנים בפועל רק
בסוף?
תשובות.
מקור
האבנים וייעודן.
על פי רש"י: בבגדי אהרון היה שימוש בשלוש
אבני שוהם: שתיים באפוד ואחת בחושן
ומדוע נאמר: "וְאַבְנֵי
מִלֻּאִים":
רש"י מסביר: שהאפוד והחושן היו משובצים באבנים ומתברר שרק אצל אבני החושן נאמר : "מִלֻּאִים"-
ּ"מִלֵּאתָ
בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן:
טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת--הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי--נֹפֶךְ סַפִּיר,
וְיָהֲלֹם. והַטּוּר,
הַשְּׁלִישִׁי--לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה.
וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי--תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים
זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם". [שם כ"ח, י"ז] חושן המשפט שענד הכהן הגדול - היו משבצות זהב
ומקיפות את האבנים הטובות השקועות בתוך משבצות אלה. האבנים היו בדיוק בעומק המשבצת לא פחות ולא יותר לכן נקראו בשם: "אַבְנֵי מִלֻּאִים":
אַבְנֵי-שֹׁהַם היו מיועדות לאפוד של הכהן הגדול.
רבינו בחיי מתייחס למספר האבנים: אבני השוהם היו שתים ואילו אבני המילואים שהיו
קבועים בתוך חושן המשפט – מספרם י"ב
אבנים,
רבינו בחיי מביא את פירושו של
הרמב"ן: כי אבני המילואים נקראו בשם זה לפי שהן היו שלמות.
בדומה לכך תירגם
גם אונקלוס: אבנים שלמות ולא אבנים חצובות ממחצב גדול ולא היה חסר להן דבר,
לפי שיש כוח לאבן רק אם היא שלמה ממש
כמו שנבראה. לכן נאמר על אבני
החושן - "וְאַבְנֵי מִלֻּאִים" ודבר
זה לא נאמר על אבני השוהם שנועדו לאפוד והיו שתי אבנים.
אלא הכוונה לאבני החושן שהיו חייבות להישאר שלמות
ועליהן פיתוחי חותם והכוונה שלא היו
כותבים את שמות י"ב השבטים בדיו על
האבנים ולא השתמשו באזמל אלא בשמיר - מין תולעת שמסמנים את האבנים ומראה לאבנים את השמיר והיא גורמת לבקוע האבנים
מאליהן
בלשון
רבינו בחיי: "כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום, בקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה
חסרה כלום עם כל זה".
בתלמוד מוזכר שהשמיר הוא 'כחוט השערה' (ומכאן
יכולתו לגרום לחיתוך עדין כזה הנדרש לחריטה על אבני האפוד), ומקום משמרתו הוא אצל
שר הים, הכוונה לייצור הגדול ביותר בים-
אל הים- ובלשון התנ"ך נקרא: "רהב"
כמו שנאמר: "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם
וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב". [איוב
כ"ו, י"ב- י"ג]
רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש ] סבור: הכתוב מונה את
האבנים היקרות הנדרשות לבגדי הכהונה, ומכאן ניתן להבין שהתורה רואה את הכוהנים
ובגדיהם כחלק בלתי נפרד מן המקדש לכן גם הרמב"ם בספרו "היד החזקה" כולל את האבנים במכלול
הלכות כלי המקדש.
הופעת האבנים היקרות לאחרונה.
שואל הרב חיים
שמואלביץ בספרו "שיחות מוסר":
מדוע נזכרו האבנים
היקרות לאחרונה אחרי הזהב, הכסף והנחושת התכלת והארגמן וכו' -הרי האבנים האלה היו יקרות
ביותר?
מסופר בגמרא [קידושין ל"א, א] על דמא בן
נתינה- היה מרוויח עבור שני אבני מילואים לאפוד בסך שש מאות, או שמונה מאות אלף דינרי
זהב, לכן לפי גודל חשיבותם, מן הראוי היה למנותם בהתחלה?
על כך מביא "אור החיים": שתי סיבות לדבר: מתברר שישנה חשיבות גדולה מאד
ליגיעה של האדם בכל דבר ואילו הנשיאים לא עמלו
כלל להשגת האבנים היקרות, אלא העננים הביאו את האבנים לפתח ביתם והם השיגו
אותן ללא טרחה. לכן הכתוב מזכיר אותן, רק לאחר שנידבת כל העם הושלמה והם הביאו
חומרים שונים עבור המשכן ושילמו על כך ממון ועלה להם בעמל ויגיעה.
מעניין כי האבנים
האלה הגיעו דווקא רק לפתחיהם של בתי הנשיאים, אבל לא לפתחי בתי כל עם ישראל.
הטעם לכך: לפי
שהנשיאים היו ראויים להשגת אבנים יקרות
אלה בשל חשיבותם ומעלתם ,אך בכל זאת הוזכרו האבנים רק לאחרונה- היות והנשיאים לא
טרחו בדבר השגתן.
ניתן להבין את
עומק הדבר לפי שבתרומת המשכן העיקר הוא: נדבת הלב כמו
שכתוב: "מֵאֵת
כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" כל אחד התבקש לתרום
מתוך "נדיבות הלב" ודבר זה
תלוי בעמל שאדם השקיע וכל שהוא משתדל יותר לטרוח הדבר מתחבב עליו כמו שנאמר:
"רוצה אדם בקב
שלו מתשעה קבין של חברו"[ב"מ
ל"ח, א] [בבא
מציעא]
מכאן שיגיע כפיו של
האדם חביב עליו מאד וכיון שהוא עמל בכך וגם משקיע ממון, לכן אם הוא
מנדב מפרי עמלו- הדבר מוכיח את נדיבות
ליבו הגדולה.
הטעם הנוסף שאבני
החושן והאפוד הוזכרו בסוף-הוא: מפני שהנשיאים
החליטו להביא את נדבתם לתרומת המשכן -רק לאחר שכל בני ישראל הביאו את נדבתם לתרומת
המשכן. ומשום כך הקפיד עליהם ה' והחסיר אות אחת משמם ונכתב בתורה:
"והנשאם"
רש"י מסביר: "אמר רבי נתן וכו' אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו ציבור מה
שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שהשלימו הציבור את הכול שנאמר והמלאכה
היתה דים, אמרו הנשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם, ולפי שנתעצלו מתחילה
נחסרה אות משמם והנשאם כתוב"
הכוונה: שהנשיאים עשו
חישובים והמתינו רק לאחר שכולם תרמו מתוך בני ישראל את החומרים למשכן - רק אז הביאו
הם את האבנים היקרות.
אם כן מדוע בכל זאת
נתבעו הנשיאים על כך שאיחרו בהבאת תרומתם?
לומדים זאת אנו מאמירת: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל
לבבך" נאמר בגמרא: [סנהדרין [עד א] אם אדם יתחיל לחשוב יותר מידי- הוא ימצא תירוצים שלא למסור
את נפשו למות, לכן ניתנה מצווה זו בלשון: "ואהבת" מפני שאדם האוהב את ה'
בכל נפשו אינו נוהג לעשות חישובים, אלא מוסר נפשו מיד בעת שצריך לכך. וכבר ראינו
במלחמות ישראל חיילים שקפצו על חומר נפץ ובלבד שיצילו את חבריהם. וכאן הנשיאים שגו
, במקום לתרום מיד תרומה למשכן השתהו עד הסוף ועל פי דברי רש"י: משתמע שכל החישובים שנקטו הנשיאים- נבעו משורש
העצלות. וברור שהם עצמם לא היו מודעים למידה רעה זו.
לסיכום , לאור האמור לעיל ניתן להסיק:
כי את התרומות למשכן היה צורך לקיים מתוך מסירות נפש ,יגיעה,
וזריזות, נדיבות הלב, ללא חישובים מיותרים והדבר
אמור לגבי כל המצוות שבתורה. ויפים הם
דברי דוד המלך:
"יְגִיעַ
כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". [תהלים קכ'ח ,ב]
