בס"ד
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
פרשת
ויקהל – פקודי - המכנה המשותף לפרשיות?
מאמר מאת: אהובה קליין.
פרשת ויקהל מתחילה בפסוקים:
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ משה מקהיל את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ אומני המשכן מקימים את המשכן / ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הנשים והגברים תורמים זהב עבור המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל תורמים חומרים עבור המשכן וכליו לחכמי הלב/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ אומני המשכן מכריזים בפני משה- על תרומת היתר למשכן/ ציירה: אהובה קליין(c)
אומני המשכן: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך והכיור/ ציירה: אהובה קליין (c)
אומני המשכן: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בצלאל יוצר את כלי המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מקדש את המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה אינו יכול להיכנס למשכן מחמת הענן/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך בעת עליית הענן מעל המשכן בני ישראל ממשיכים במסעותיהם/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל חונים בעת שהענן יורד על המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ עמוד האש במדבר / ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכרובים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מנורת הזהב במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ משה מלביש את הכוהנים בבגדי כהונה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה חובש את הציץ לראשו של אהרון/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך רחיצת הרגלים טרם הכניסה למקדש/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן בדרך לקודש הקודשים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול ומעילו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מזבח הזהב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מזבח הנחושת/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ שולחן לחם הפנים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (Cׁ
ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומה אל משה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הנשים טוות צמר למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד]
" וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת
וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ."
[שמות ל"ה, כ"ה] ציירה: אהובה קליין (c)
פרשת ויקהל מתחילה
בפסוקים: "וַיַּקְהֵל
מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר- צִוָּה יְהוָה,
לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים,
תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת
שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל - הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם,
בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת". [שמות ל"ה, ד]
בסוף פרשת פקודי - מתארת
התורה : מה קורה כאשר הענן מכסה את המשכן
ומה קורה כאשר הענן עולה כפי שכתוב:
"וַיְכַס
הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא -יָכֹל
מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה,
מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ,
עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ,
תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל- מַסְעֵיהֶם". [שמות מ, ל"ד-
ל"ח]
השאלות הן:
א] אימתי נאמרה פרשת הקהל ומדוע?
ב] מה הייתה המשמעות לגבי עליית הענן מעל המשכן \
או ברדתו על המשכן?
תשובות.
זמנה של
פרשת הקהל.
על פי רש"י : נאמרה פרשת הקהל למחרת יום
הכיפורים ,כשירד משה מהר סיני וה' בישר לו - כי סלח לבני ישראל על חטא
העגל.
לכן מעניינת התשובה
לשאלה: מדוע היה חשוב למשה להגיד פרשה הזו דווקא ב"הקהל"?
התשובה לכך - כי אופי
הכפרה נוהג כאופי, החטא כנגד מידת החטא צריכה לבוא מידת החזרה בתשובה.
בחטא העגל לא רק שהם סטו מדרך התורה ועבדו עבודה זרה -
אלא עשו זאת מתוך שמחה!
ההוכחה לכך: כאשר משה
ירד מההר, יהושע שומע את כל ההמולה והשמחה
ומספר זאת למשה – כפי שהתורה מתארת:
"וַיִּפֶן
וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ: לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה
וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים.
וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים
הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. וַיִּשְׁמַע
יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה,
בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת
גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה,
וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר -אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו
אֶת -הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר". [שמות ל"ב,"ו- כ']
מתוך כך, ניתן להבין,
כי ישנו הבדל מהותי בין אדם החוטא מתוך
נפילה רגעית ביצר הרע- אך אחר כך הוא
מצטער –על מעשיו הרעים וגם עצוב על החטא שחטא ברגעים של חולשה. על התנהגות כזו-
עוד ניתן לסלוח. לא כן -
כאשר החטא נעשה מתוך
שמחה של שירה ,ריקודים ומחולות- לא ניתן לעבור לסדר היום –להבליג ולשתוק, משום כך
שבר משה את הלוחות !
לכן, היות וחטא
העגל נעשה מתוך התקהלות כל החוטאים
אשר הצטרפו לעבודה הזרה - מתוך
התלהבות יתרה ומחולות, ובכך גרמו לסילוק
השכינה מהם. יצא, אפוא, כי הם חטאו ב"הקהל"!
מטעם זה גם תיקון
החטא- שמטרתו להקים את המשכן - כדי להשרות את השכינה עליהם- חייב להיעשות באופן של
"הקהל" – מתוך שמחה – בלב שלם.
וכמו שבחטא העגל נהגו
מתוך שמחה בלב. כך התרומה לצורך הקמת המשכן וכליו - הייתה מתוך הלב, כפי שנאמר: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה" [להלן ל"ה, ה]
כך הדבר התרחש בפועל
כפי הכתוב:
"וַיָּבֹאוּ,
כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ
אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל- עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי,
הַקֹּדֶשׁ".[שם, כ"א]
גם לאלה שעסקו במלאכת
הקודש הכתוב מציין: "וְכָל-אִישָּׁה
חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ"
[שם ,כ"ה]
גם לגבי אומני המשכן
נאמר: "וְעָשָׂה
בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב" [שם ל"ו, א]
לכן כמו שחטא העגל
נעשה בשמחה מכול הלב כך גם מלאכת המשכן
נעשתה בכל הלב ובשמחה.
יש והענן עולה למעלה
ויש ויורד על המשכן.
כמו שנאמר: "וַיְכַס הֶעָנָן,
אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן"
על פי רבינו בחיי: בעת שהענן ירד על המשכן זה
היה בדומה לענן שירד על הר סיני: כמו שנאמר:"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-הָהָר" [שמות כ"ד, ט"ו]
משה לא יכול היה לבוא
אל המשכן כאשר הענן- כבוד ה' מכסה אותו בלי קריאה אליו מה', אבל אם ה' היה קורא
לו- היה יכול לבוא. כמו שה' קרא למשה על הר סיני ביום השביעי.
לגבי עם ישראל, כאשר
הענן היה למטה ומכסה את המשכן הם היו
חונים במדבר והתורה מתארת כי הענן היה
נראה ביום ואילו בלילה היה אש.
רש"י מסביר: כי גם כאשר התורה מתארת שהם חונים- גם זה נחשב מסע.
ה "נתיבות שלום" מסביר: כי סך הכל בני ישראל עברו
מ"ב מסעות וכך גם כל יהודי מהרגע שנולד- עובר מ"ב מסעות במשך כל חייו עד יומו האחרון.
כאשר אהרון סיים את
כל ההכנות בעניין המשכן הכל ציפו לגילוי
השכינה ומשראו שעדיין השכינה אינה יורדת, למעשה היו יכולים להיכנס לוויכוח, אהרון
היה יכול להאשים את משה בדבר אחריותו על
כך שהוא נתן לו הנחיות לא מדויקות –ויתכן
שהוא שגה בהנחיות אלה ומשה היה יכול להאשים את אהרון שהקריב את הקורבנות אולי טעה במשהו, ובני ישראל היו
יכולים להאשים את אהרון ומשה- שמא עשו טעויות.
חז"ל אומרים [ילקוט שמעוני רמז תקכ"ג] :כיון שראה אהרון שקרבו כל הקורבנות
ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער. אמר: יודע אני שכעס עלי
המקום ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל" אהרון היה הראשון שהאשים את עצמו ועוד
אמר את דבריו לפני עם ישראל, אדם אחר ודאי לא היה אומר זאת בגלוי, אלא שומר לעצמו את מחשבותיו.
ואילו הוא עוד עומד ובוכה ומצטער לא על עצמו ,אלא
על עם ישראל. המייחלים כל כך לחזות בהופעת השכינה.
המשך המדרש: "אמר אהרון למשה: משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי לבית המקדש והקרבתי ונתביישתי?!' מיד נכנס משה
עם אהרון לקודש הקודשים, ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.
מתברר שגם בני ישראל
התחילו להאשים את עצמם באי ירידת השכינה:
רש"י מבאר : "והיו ישראל נכלמים אומרים למשה: משה רבינו כל הטורח שטרחנו
שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל"
על פי דברי רש"י: עם ישראל מאשימים את עצמם באי ירידת השכינה למשכן- משום שכנראה ה' לא כיפר להם על חטא העגל וטוענים: כי
השקיעו מאמצים רבים בהקמת המשכן כדי שה' ימחל להם ומה יעשו כעת?
משה תולה את
האשמה בעצמו וטוען כי אהרון אחיו
כדאי וחשוב ממנו: "אמר להם:' זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'
'.אהרון אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי הקורבנות ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו
שהמקום בחר בו" וכשראה ה' שכל אחד מאשים את עצמו באי ירידת השכינה למשכן
ומנגד מזכה את השני, מיד ירדה השכינה ושרתה בעם ישראל, וכשראו זאת השמחה הייתה
גדולה, כדברי הכתוב: "וַיַּרְא
כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם". [ויקרא ט', כ"ד] שראו שהשכינה שורה במעשה ידיהם. באופן זה מורידים שכינה
לעם ודואגים להכניסה אל הבית פנימה!
"מעלת חברינו ולא חסרונם"
ה"נתיבות שלום" אומר:
התורה מעבירה כאן מסר ליהודי - כיצד עליו לעבור את מ"ב המסעות בחייו עד סוף
ימיו בדומה לבני ישראל שעברו במדבר כפי שהכתוב מתאר: "וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר
הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת
אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְווֺתָו--אִם-לֹא" [דברים ח', ב'] היהודי
במהלך חייו עובר את כל הניסיונות שהיו במדבר לאבותיו.
המסר החשוב ליהודי: כי במהלך חייו עליו לחיות בקדושה וכך יזכה לשמירה עליונה של ענן ה'
עליו.
ה' הרג את כל הנחשים והעקרבים שבמדבר. כך ה' משגיח על כל יהודי השומר על חיי קדושה יש מעליו
את ענן ה' יומם ועמוד אש בלילה.
לסיכום, לאור האמור לעיל: המכנה המשותף לשתי
הפרשיות: ויקהל- ופקודי: שאיפת היהודי לזכות לחסות בצל השכינה ולקבל על ידי כך הגנה מלאה במהלך כל מ"ב מסעות
חייו , היינו: הוא זוכה לחסות בענן ה' המשגיח
עליו יומם ובלילה האש שומרת עליו בלילה -
כדברי הכתוב: "כִּי עֲנַן יְהוָה עַל -הַמִּשְׁכָּן,
יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה"
זאת כאשר מקיים בפועל את המצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו. יפה
וחשובה תפילתו של: רבי אלימלך מליז'נסק ובמיוחד בימים אלה.
"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ
שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל
אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם
שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק אותנו בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ,
כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּול נַחַת רוּחַ
אֵלֶיךָ" אמן ואמן.
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
