ציורי תנ"ך/ נשות חכמות הלב מביאות את החוטים למשה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
בפרשה התורה מתארת: כיצד
משה מקהיל את כל העם - כדי להשמיע להם : כי כל איש
אשר ידבנו ליבו יתרום למשכן, זהב, כסף, נחושת, תכלת ,ארגמן ושאר חומרים..
משה ראה בתרומת העם חשיבות גדולה- לפי שהמשכן היה מרכז
רוחני ראשון בישראל והוא היה מותנה בשיתוף מלא של כל חלקי הציבור- למען ייקחו חלק בהקמתו.
ואכן הייתה הענות
מלאה כפי שהכתוב מציין: "והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה
והותר" [שמות ל"ו, ז]
בפרשה , ישנו דגש רב על אומנות המשכן ובאומנות זו לוקחים חלק:
האומנים: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחסימך וגם הנשים חכמות הלב אשר טוו מצמר -העיזים-
חוטים.
וכך התורה מתארת: "וְכָל- אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב,
בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן,
אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא
לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים" [שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו]
חכמת הלב מאפיינת גם את בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.
כפי שהכתוב מציין: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר,
לְמַטֵּה יְהוּדָה. לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה
בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת
בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת,
וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת,
נָתַן בְּלִבּוֹ: הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.
מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב,
וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג;
עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת." [ שמות ל"ה]
השאלות הן:
א] מה הייתה מומחיותן
של נשות חכמות הלב?
ב] מה המשמעות של
חכמת לב?
תשובות :
מומחיותן של חכמות
הלב:
רש"י מסביר: הנשים היו טוות את החוטים על גבי העיזים- בעוד שהשיער היה מחובר
לגוף העז וזו הייתה חכמה מיוחדת .
רבינו בחיי מסיק מסקנה מעניינת:" מכאן שאין ראוי להיות חכמת האישה, אלא
במטווה ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה,
ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות שנאמר: "ושננתם לבניך ולא לבנותך ואמרו כל המלמד את בתו תורה ,
כאילו מלמדה תפלות"
"תפארת
יהונתן"- מפרש: כי בעלי חיים וכל המחובר לבעלי חיים אינם מקבלים טומאה,
לכן נשים אלה הצטיינו בחכמה על כך שהיו טוות את הצמר מעל- גבי העיזים וזאת כדי
למנוע טומאה מהצמר תוך כדי מלאכת הטוויה.
ספורנו מבהיר: כי
מטרת הנשים בטוויית הצמר בעודו מחובר לגוף העז -כדי שבטוויה יהיה זוהר נוסף, כי כאשר גוזזים את הצמר ואז
עוסקים במלאכת הטוויה - האיכות יורדת.
הרב שמשון רפאל הירש אומר: לנשים הטוות את הצמר היה יתרון על אנשים שהביאו חומרים בלתי מעובדים, או חומרים
מעובדים על ידי אחרים, הנשים נטלו על עצמן
בהתלהבות לטוות את הצמר בכבודן ובעצמן. והייתה
להן שמחה לתרום את מלאכתן למען הקמת המשכן.
בעוד ששאר הנשים
הכישרוניות היו מזדרזות להכין את האריגים הנחוצים בשביל יריעות המפוארות של המשכן,
הרי הנשים החכמות יותר, דווקא בחרו במלאכת הטווייה שהיה מיועד ליריעות, שאומנם היו
פחות יפות אבל נועדו להחזיק יחד את כל המשכן -היות והם היוו את עיקר האוהל ובבניית
האוהל מתרכזת עיקר מהות האישה, על ידי מלאכת מחשבת זו הוכיחו את אצילות נפשן ואת הרגשתן ואת הנשיות שלהן האמיתית ואת חכמתן המיוחדת.
במסכת שבת [צ"ט]
מתוארת שיטתן המקצועית של נשות חכמות הלב באופן טווית יריעות העיזים:
"שטוף בעיזים
וטווי מן העיזים"
חכמת לב.
גם הנשים הטוות את
יריעות העיזים עבור המשכן וגם האומנים בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך קרואים
בתואר: חכמי לב.
הרב חיים לייב הלוי
שמואלביץ [ראש ישיבת מיר ] מביא בספרו: "שיחות מוסר- שערי חיים "- הסבר
יפה על מושג זה - על סמך הפסוק:
"ובלב כל חכם לב
נתתי חכמה" [שם ל"א, ו] מכאן ניתן ללמוד שאדם החפץ במידה של חכמת הלב ,הוא
צריך להקדיש לכך את כוחותיו , ובלב מעין זה הקב"ה מעניק חכמה.
בתנ"ך אנו מוצאים את שלמה המלך שעליו נאמר: "וה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה,
כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ" [מלכים-א ,ה,
כ"ו]
מהדוגמא הזו ניתן
ללמוד: מהי הדרך להשגת החכמה- על ידי שנתבונן מה היה הגורם לכך ששלמה המלך זכה
בחכמה.
וכך נאמר: "בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה;
וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ"? [מלכים-א, ה'-י"ב]
ותשובת שלמה הייתה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ,
לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע: כִּי מִי יוּכַל
לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי ה' "
ועל כך הקב"ה
ענה לו: "...ַיעַן
אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים
וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ
לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט. הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה
נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ,
וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ...."
מכאן ניתן להסיק: כי
שלמה המלך השיג את החכמה בלב רק מתוך רצונו העז
בהשגת החכמה., הוא עד כדי כך השתוקק לחכמה שלא ביקש בקשות נוספות. הוא היה מוכן לוותר על עושר
ואריכות ימים ולמרות שאושר החיים הוא עקרון חשוב מכל, שלמה היה מודע לכך שחיים ללא
חכמה- הם חסרי ערך ועל כך כתב הרמב"ם:[רוצח פ"ז, ה"א] "וחיי
בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"
מהטעם הזה שלמה השתוקק להשיג את החכמה ,כי עצם תשוקת החכמה היא
אשר מזכה את בעליה בחכמה. מכאן אנו
לומדים: כי חכם לב הוא אדם השואף בכל מאודו לקבל חכמה וזוהי "חכמת הלב" כמו
שכתוב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.
גם יהושע בן נון זכה לחכמה הוא מילא את מקומו של משה והוא הגיע למעלה זו-
היות והוא ביקש חכמה כמו שכתוב:" וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"; [במדבר כ"ז, י"ח]
וספורנו מסביר: "מוכן
לקבל אור פני מלך חיים, כעניין שכתוב:" ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"
כלומר: שאיפתו של
יהושע הייתה: להתעלות מבחינה רוחנית ולקבל אור פני מלך חיים, ובשל תשוקתו זו- זכה
בחכמה-חכמת הלב.
הרב שמואלביץ מוסיף
ואומר: שאדם השואף להשיג את החכמה, חייב לעשות כל המאמצים כדי להשיג מעלות נצחיות אלה
ויחד עם ההשתדלות זו - יש גם להרבות בתפילה למען השגת מעלה זו.
התפילה היא מעין
"בית קיבול" שעל האדם להכין למען השגת החכמה וכך ה' ימלאהו בחכמה עד בלי
די.
לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להבין ,מדוע
הנשים הטוות את יריעות העיזים עבור המשכן וגם אומני המשכן: בצלאל בן אורי ואהליאב
בן אחיסמך - זכו בתואר "חכמי
לב"- מתוך התשוקה הרבה והתפילות להשגת מעלה זו .
מי ייתן ונזכה בקרוב לבניין הבית השלישי
ואומנים בעלי חכמת הלב - אשר בכוחם לבצע את מלאכת המחשבת במקדש - דוגמת הנשים בעלות חכמת הלב ואומני המשכן: בצאלאל בן אורי ואהליאב בן
אחיסמך.
\
