יום רביעי, 20 ביולי 2022

פרשת מטות- מסר: למנהיג, לעם ישראל ולאויבים/ מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת מטות- מסר: למנהיג, לעם ישראל ולאויבים.

 מאמר מאת: אהובה קליין.

 יצירותיי לפרשה ולהפטרה:


ציורי תנ"ך/משה  פונה אל ראשי המטות./ ציירה: אהובה קליין  (c)



ציורי תנ"ך/ פנחס הכהן  במלחמת מדיין/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ אנשי מדיין נלקחים בשבי על ידי ישראל / ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ משה כועס על  ראשי צבא ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ פקודי החיל מגישים את  תרומת הזהב עבור המשכן- למשה ולאלעזר הכהן/

ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]




ציורי תנ"ך/ בני גד וראובן  רואים את עבר הירדן/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ משה מזכיר לשבט גד וראובן אץ חטא המרגלים/ ציירה: אהובה קליין ((c)



ציורי תנ"ך/ יהושע  וכלב בן יפונה/ ציירה: אהובה קליין (c)





 ציורי תנ"ך/ בני גד וראובן בונים את נחלתם בעבר הירדן /  ציירה: אהובה קליין (c)


 ציורי תנ"ך/ נחלתם של שבט גד וראובן בעבר הירדן ומשה/ ציירה: אהובה קליין (c)

יצירותיי להפטרה בספר  ירמיהו  פרקים: א-ב]


ציור להפטרה/ ירמיהו רואה: סיר נפוח/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציור להפטרה [ירמיהו ב] "זכרתי לך חסד..." / ציירה: אהובה קליין (c)




ציור להפטרה [ירמיהו א] ירמיהו ומקל השקד/ ציירה: אהובה קליין (c)

אחד הנושאים בפרשה מסועפת זו : הציווי למשה לנקום את נקמת עם ישראל נגד המדיינים, כפי שהתורה מתארת:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָינִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן".[במדבר  ל"א, א-ד]

בהפטרה אנו קוראים בספר ירמיהו [פרק א-ב, עד פסוק ד]

"דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן -הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה--עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. 
וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.   בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ:  נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר:  כִּי-נַעַר, אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי:  כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר.   אַל-תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם-יְהוָה וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל -הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ.  {
וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ.  וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה.   וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי:  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה--נְאֻם-יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה.   וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם--אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם." [ירמיהו א, א - ט"ז]

עוד פסוק מאד משמעותי:

"כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.  קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל  אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה".- [שם, ב', ב-ג']

השאלות הן:

א] מדוע הציווי להתנקם במדיינים ?

ב] מהו החוט המקשר בין הפרשה לדברי ירמיהו בהפטרה ?

תשובות.

הציווי לנקום במדיינים.

נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָינִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ"

דעת מקרא מסביר:  הסיבה לנקום במדיינים  כבר  מופיעה  בפרשת פנחס: "צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְייָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם.  כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹותָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר" [במדבר כ"ה, י"ח].

המדיינים גרמו  לעם ישראל להיצמד לבעל פעור - בעצת  בלעם ומהסיבה הזו מתו במגפה: "וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף".[שם כ"ה, ט']

למרות שבנות מואב התחילו בפעולה ,אבל הכוונה הזדונית הייתה אצל בנות מדיין בלבד.

מהטעם, הזה היה  הציווי  האלוקי למשה לנקום במדיינים - שהם היו פלג אחד מתוך שבטים הקרויים בשם זה, שקבעו את מושבם בחבלי ארץ שונים ונרחבים באזור הדרום - במדבר באזור שמצפון  לאילת ועד המדבר בשטח הסורי.

באותו זמן , פלג זה ישב  קרוב מאד למואב, ושלטו באזור זה חמישה מלכים לפי מה שכתוב ביהושע [י"ב, כ"א]

"וְכֹל, עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן:  אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת-נְשִׂיאֵי מִדְיָן, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע, נְסִיכֵי סִיחוֹן, יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". [יהושע י"ג, כ"א]

מן ההיגיון הוא: שהם לא השתייכו למשפחת יתרו - כהן מדיין - חותן משה ,אלא המלחמה היא: כנגד נוודים - מטעם זה: התורה אינה מפרטת את שמות המקומות שהתרחשו שם הקרבות אלא מציינת באופן כללי:

"וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ". [במדבר ל"א, י.]

"נתיבות שלום " מסביר –ע"פ רש"י ועל פי  מדרש רבה: בשתי מלחמות היו צריכים לבחור אנשים צדיקים  - במלחמת עמלק ובמלחמת מדיין.

בנוסף לכך - בשתי מלחמות אלה - סדר המלחמה היה על ידי  תפילה.

דרשו חז"ל: כי במלחמת עמלק כתוב: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". [שמות י"ז, י"א] פירשו חז"ל-  [ר"ה כ"ט] בעניין זה - שזו הייתה  משמעות של תפילה ובדומה לכך גם במלחמת מדיין  דרשו חז"ל על הפסוק:

"אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה -לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא".[במדבר ל"א, ד]

 כתוב פעמיים- תפילה בדומה לכך גם במלחמת מדיין  דרשו חז"ל על הפסוק:

"אֶלֶף, לַמַּטֶּה" שמופיע פעמיים! לפי שמכל שבט  לקחו ב' אלפים ,מתוכם- אלף  שיצאו להילחם פיסית נגד המדיינים והאלף הנוספים - אנשים שנועדו להתפלל.

שנים עשר אלף מבני ישראל היו מתפללים וצריך להבין מדוע בשני  המלחמות– מלחמת מדיין ומלחמת  עמלק - היו זקוקים ליותר תפילות בהשוואה למלחמות אחרות נגד האויבים?

התשובה לכך: שאר המלחמות נגד עם ישראל  היו מלחמות גופניות כנגד גופם של עם ישראל - אך מלחמת עמלק לא הייתה מלחמה גופנית - אלא רוחנית כי בזמן שבני ישראל התחילו מתכוננים לקראת מעמד הר סיני  לקבל את התורה הופיע עמלק - שנחשב לראש הקליפות ורצה לנתק את החיבור בין עם ישראל לקב"ה.

לכן זו מלחמה לה'- נגד  עמלק מדור לדור - מלחמה רוחנית!

כך גם המלחמה נגד מדיין - היא מלחמה רוחנית לכן כתוב: "לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן".[במדבר ל"א, ג] - גם כאן  עיקר המטרה נקמת ה' במדיין.

מלחמה זו התרחשה בזמן שבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל- שזו הייתה המטרה של יציאתם ממצרים.

דווקא אז  התנהלה מלחמה זו -  שהייתה התגברות הסט"א של קליפת בלעם ובלק - במטרה לנתק את החיבור של עם ישראל  מאביהם שבשמים.

החוט המקשר בין הפרשה  להפטרה בספר ירמיהו.

להלן כמה הסברים: הקשר להפטרה בספר ירמיהו:

1]  בהתאם למנהג האשכנזים קוראים את ההפטרה הזו בתקופת בין המצרים-  וזאת מבחינת החורבן המתרחש.

על ידי הפרשנות האלוקית והדרישה מעם ישראל, מצד אחד מבחינים אנו באישיות הנביא  המקשיב לדברי ה' ,אך מנגד אנו רואים את האטימות  בעם. מתוך תוכן ההפטרה- ניתן ללמוד את הסיבות הגורמות, חלילה, בסופו של דבר לחורבן.

2] בפרשה אנו קוראים על הציווי של ה' למשה לנקום במדיינים , נקמה זו מטרתה: להעניש את מדיין - היות  והמדיינים החטיאו את עם ישראל ושאיפתם הייתה לנתק את החיבור הנצחי בין עם ישראל לקב"ה - זה היה  מאבק רוחני איתן .

הרצון של האויבים להרחיק את עם הנצח מהתורה הקדושה - עובר מדור לדור גם בימינו  עדים אנו לרוחות רעות  המנסות בכל  דרך  לפגוע , חלילה, בדת והרוח היהודית שלנו.

לפי זה, בהפטרה: לומדים אנו: שהעם זקוק למנהיג משכמו ומעלה - או לנביא  דוגמת ירמיהו.  אשר ה' הקדיש אותו לנבואה ,עוד בטרם נולד בזמן שהותו בבטן אמו.

לדברי המלבי"ם - לא הייתה השליחות הזאת לצורך עצמו ולא לצורך שליחות מסוימת אלא:  "נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ - . "לכל האומות!

ה' אומר לו שלא תהיה לו סיבה להגיד: שהוא נער חסר ניסיון -  יש בכך שלושה חסרונות:

א] הנער אינו מעז לדבר בפני גדולים.

ב] אינו יודע לסדר את דבריו  כראוי - במליצה ולשון חדה.

ג]  העם לא יישא פנים אליו ואם ינבא נבואות קשות - הם מסוגלים לקום נגדו ולהורגו, חלילה.

על פי רש"י: הרי הוא –חסר ניסיון ואינו ראוי להוכיחם - בהשוואה למשה שהיו לו קבלות - בהרבה  נסים, כגון: יציאת מצרים, מתן תורה, ירידת המן..

הקב"ה מדגיש ומוכיח לירמיהו הנביא:  שהוא מיועד להיות נביא וה' הושיט לו יד על פיו ומעכשיו הוא מקבל את כוח הנבואה - לפעול בכל מציאות העולם.

 לכן ה' מראה לנביא את שתי המראות:

 א] עץ השקד- מקל של עץ שקד - הממהר לתת פריחה ופירות  לפני  כל האילנות וכך ה' גם שוקד על דבריו.

מדרש אגדה: השקד משעת חניטתו עד שמסיים להבשיל - עשרים ואחד יום- כמניין הימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר- לתשעה באב שבו נשרף בית המקדש!

ב] מראה סיר נפוח - רותח ומעלה בועות ופניו לכיוון צפון , המשמעות: שמצפון- שזוהי ארץ בבל -  תפתח הרעה על יושבי הארץ.

הקב"ה מבטיח  שהוא קורא  לכל ממלכות צפון - מזמין אותם לשפוט בינו ובין עמו ,כדי שיבואו כולם לירושלים ואז ה' ינהל את טענותיו ומשפטיו בפניהם -על כך שעם ישראל הושפע מעבודה זרה  ונמנע מלקבל עול מלכות שמים.

3] נאמר בהפטרה: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל- אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה".

המשמעות: עם ישראל נחשב כתרומה לה' - שהיא קדושה והיא ראשית התבואה - וכשם שהתרומה אסורה באכילה לזרים והעונש על כך- מיתה בידי שמים ,כך גם האויבים המכים את ישראל ופוגעים ומצערים -בסופם ללקות גם בגופם וגם בנפשם  על ידי ה'.

לאור האמור לעיל, המסר - הן בפרשה והן בהפטרה: המנהיג, או הנביא - שליח ה'- חייבים להנהיג את העם הנבחר ביד רמה ברוח התורה והאמת והעם חייב  להמשיך להיות מחובר למקור מים החיים ולא לסטות, חלילה  מרצון ה' ואילו האויבים מנגד ידעו - כי עתידים  להיענש על מעשיהם .הנביא - או המנהיג של עם ישראל יהיה:  

"לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת--עַל-כָּל-הָאָרֶץ"


*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא/ שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא/ שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

 יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מֵעֲנָתוֹת

 טֶרֶם נוֹלַד-נוֹעַד לַנְּבוּאוֹת

 אָבִיו – נָבִיא -כֹּהֵן גָּדוֹל

 עַתָּה בְּנוֹ - נוֹשֵׂא בָּעֹל.

 

 יִרְמְיָהוּ נִסְעָר נִרְגָּשׁ

 כֹּבֶד הַמַּשָּׂא חָשׁ

 מָה גְּדוֹלָה שְׁלִיחוּתוֹ

 אַף לֹא חָזָה בַּחֲלוֹמוֹ!

 

 עַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל אלוקים

 נִרְעַד  נִפְחָד לְיַד הַסְּלָעִים

 לְעֵינָיו סִיר-בּוּעוֹת  נָפוּחַ

 גּוֹעֵשׁ סוֹעֵר גַּם רוֹתֵחַ.

 

 פָּנָיו צָפוֹנָה מְאוֹתְתִים

 חִזָּיוֹן מְזַעְזֵעַ  לַיְּהוּדִים

 מֶלֶךְ בָּבֶל מְגַיֵּס חַיִל

עָט כְּנֶשֶׁר עַל יְרוּשָׁלַיִם.

 

חָזוֹן קוֹרֵם עוֹר וְגִידִים

אוֹיֵב פּוֹרֵץ חִישׁ שְׁעָרִים

מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן  בּוֹכִים בַּשָּׁמַיִם

דְּמָעוֹת נִגָּרוֹת כְּמַפְּלֵי מַיִם.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת הַהַפְטָרָה: [יִרְמְיָהוּ, פְּרָקִים: א-ב]

לְפָרָשַׁת "מַטּוֹת" חֻמָּשׁ בַּמִּדְבָּר *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום רביעי, 13 ביולי 2022

פרשת פנחס- הקשר לאליהו הנביא- ומסר חשוב למנהיגים./ מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת פנחס- הקשר לאליהו הנביא- ומסר חשוב למנהיגים.

 מאמר מאת: אהובה קליין.

יצירותיי לפרשה ולהפטרה [מלכים א, י"ח, י"ט]


ציורי תנ"ך/ פינחס וברית השלום/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ "צרור את המדיינים והכיתם אותם"/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/בנות צלופחד דורשות ממשה ואהרון: נחלה/ציירה: אהובה קליין(c)


ציורי נ"ך/  יוכבד\ משה .אהרון / ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ משה מתפלל לה' להשגת מנהיג לעם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)







ציורי תנ"ך/ משה מצווה לעלות על הר העברים/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ משה משקיף מהר העברים על ארץ ישראל/ ציירה: אהובה קליין[שמן  על בד](c)

ציורי תנ"ך/  משה סומך את ידיו על יהושע/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ יהושע וכלב בן יפונה הנותרים מהמרגלים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)





ציורי תנ"ך/ יהושע ואנשי גבעון/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא יושב  בצל- עץ הרותם/ ציירה: אהובה קליין (c)

[מתוך ההפטרה]


ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא בפתח המערה וציווי ה' אליו/ ציירה: אהובה קליין (c)
 [מתוך ההפטרה]


ציורי תנ"ך/ איזבל שולחת מלאך אל אליהו הנביא/ ציירה: אהובה קליין (c)
 [מתוך ההפטרה: מלכים א, י"ח, י"ט]


פרשה זו פותחת במעשה הגבורה של פנחס:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא". [במדבר כ"ה, י-ט"ז]

בהפטרה בשבת זו אנו קוראים בספר מלכים א [פרקים י"ח- י"ט] על תחרות ראווה - המתרחשת בין אליהו הנביא ונביאי הבעל – הנחשבים - לנביאי שקר.

תחרות זאת מסתיימת בניצחון דרמטי לטובת אליהו כפי  שהכתוב מתאר:  "וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר, וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: "יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים! יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים!". וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: "לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם", וַיִּתְפְּשׂוּם, וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב: "עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם". וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין (ברכו) בִּרְכָּיו. וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ: "עֲלֵה נָא, הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר: "אֵין מְאוּמָה", וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם", וַיֹּאמֶר: "עֲלֵה, אֱמֹר אֶל אַחְאָב 'אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם'". מה וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל, וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". [מלכים א, י"ח, ל"ח-  מ"ו]

מעניינת תגובתה של איזבל: "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב. וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם. וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אחת) אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת," [מלכים א, י"ט, א- ה]

השאלות הן:

א] מי היה פנחס ומדוע עלה לגדולה?

ב] מי הוא  אליהו? ומה הקשר לפנחס?

תשובות.

פנחס – פועלו וגדולתו.

נאמר: "פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי". 

על פי דעת מקרא: הקב"ה מוסר למשה – מה עליו להגיד לעם ישראל לאחר שפנחס הרג באמצעות רומח – שהיא: חנית קטנה - את החוטאים- הישראלי והמדיינית.

במעשה זה-  הוכיח את גבורתו ועוז רוחו כדי לתקן את הפגיעה המבישה בקודשי ישראל.

פנחס הוכיח גבורה נפשית ולא חשש לפגוע בחוטאים אלה בגלל ייחוסם.

רש"י מסביר: על פי  מסכת סוטה [מ"ג, ע"א:] היות והשבטים היו נוהגים לבזות את פנחס ואומרים: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי - אמו [יתרו] עגלים לעבודת אלילים, הרג נשיא שבט מישראל" ! לכן התורה מייחסת אותו לאהרון הכהן.

אברבנאל מפרש: התורה מדגישה את ייחוסו של פנחס לאהרון כדי להודיע - שפנחס לא עסק מעולם בכלי מלחמה ולא למד אף פעם להשתמש בחרב וחנית, אך כשראה את החטא הנורא, פעל ללא היסוס שלא כפי הרגלו.

"שפת אמת" מבאר: על ידי זה שפנחס קינא את קנאת ה' והרג את זמרי-החדיר ללב כל עם ישראל- "בתוכם"- את מידת הקנאות שאין ביכולתו לסבול - עוברי עבירה , למרות שהוא היה בעל עזות וחריפות - הרי הוא קנא את קנאת ה'.

בעבור גבורתו זו - פנחס קיבל שכר כפי שהכתוב מתאר:  "לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם"

בגמרא מתואר: מעשה בכהן גדול שאמר לשני התנאים - שמעיה ואבטליון - שהם בני גרים.

השיבו לו: אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום ואותו כהן לא היה כך.[מסכת יומא ע"א]

מכאן אנו למדים כי זה העושה מעשה כאהרון - הוא ראוי לשלום - שהיא ברכתו של  אהרון הכהן - כפי שנאמר:

"בְּרִיתִי הָיְיתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" [ מלאכי ב', א]

אליהו הנביא  והקשר לפנחס.

אליהו הנביא נלחם כנגד נביאי השקר - שהם קרואים נביאי הבעל:

"וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם"

לאליהו הנביא קורים נסים - האש יורדת מהשמיים ואוכלת את קורבנו של אליהו  זהו נס גלוי!

אליהו הנביא צועק:

"וַתִּפֹּל אֵשׁ  ־יהוה, וַתֹּאכַל אֶת ־הָעֹלָה וְאֶת ־הָעֵצִים, וְאֶת ־הָאֲבָנִים וְאֶת ־הֶעָפָר; וְאֶת ־הַמַּיִם אֲשֶׁר ־בַּתְּעָלָה לִחֵכָה׃  וַיַּרְא כָּל־הָעָם, וַיִּפְּלוּ עַל ־פְּנֵיהֶם;

וַיֹּאמְרוּ, יהוה הוּא הָאֱלֹהִים, יהוה הוּא הָאֱלֹהִים"׃

ואילו נביאי הבעל אינם זוכים לנס - אלא סופם שנשחטים על ידי אליהו הנביא!

הרי מעשיו של אליהו הנביא מוכיחים את גדולת ה' ומנגד את כישלונם של נביאי הבעל.

אליהו הנביא בורח למדבר - ברצונו למות, מדוע? הרי היה צריך לשמוח על ההוכחה : שנביאי הבעל חטאו ואילו הוא הוכיח לכולם את מציאות ה'.

אומנם איזבל מנסה לרדוף אחריו - המאבק הזה בינו לאיזבל אינו חדש.

איזבל דאגה לכלכל את  נביאי הבעל - מנגד שאפה להשמיד את נביאי ה' ואילו כעת היא מבקשת נקמה כפי שנאמר:

"וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם".

אך, מתברר שאליהו הנביא אינו בורח מפניה - אלא הוא בורח מעצמו - בורח מייעודו. לכן הוא משאיר את נערו בבאר שבע והולך לבדו למדבר.

בהפטרה אנו קוראים על ייאושו של אליהו וכתוצאה מכך הוא נמלט מתפקידו.

עתה משהוא נס מפני החרב  השלופה של איזבל- לפתע הוא חושב שכל הישגיו היו מדומים!  ומבקש רק דבר אחד - למות במדבר.

אליהו הבורח "אל- נפשו" מנסה לשכוח את כישלון מאבקו בעבודת הבעל – בדומה ליונה הנביא - המנסה להתעלם מקולות הסערה – המרמזים לו לשוב לשליחותו בים ונרדם בבטן  האוניה  - כך אליהו נשכב מתחת לעץ הרותם במדבר.

גם לאחר שאליהו הנביא ניצל  ומקבל עוגת רצפים - בסופו של דבר מגיע להר האלוקים וגם שם מסתתר בתוך המערה - אך אלוקים קורא לו לצאת למשימת המשך שליחותו.

אליהו הנביא, למרות כל הנסים שקרו לו והוכיחו לכל - כי יש אלוקים. חש: כי העם לא שב עדיין מדרכו הרעה והוא עדיין פוסח על שני הסעיפים.

אליהו הנביא רואה את כל המכשולים סביבו: הוא סובל מנחת זרועה של איזבל ובנוסף מאה נביאים מוחבאים על ידי עובדיה הנביא.

בסופו של דבר הוא נשבר : "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹותֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

נאמר בילקוט: כי ה' התרעם על אליהו הנביא על כך שאינו מלמד זכות על עם ישראל והוא מתמיד ברוח הקנאה ולכן ציווה ה' את אליהו למשוח את אלישע לנביא תחתיו.

מנגד, אנו רואים שרוח הקנאה שהייתה לפנחס – התורה שיבחה אותו ואף זכה לשכר גדול - כהונת עולם.

אם כן מדוע ה' מתרעם  על אליהו?

המגיד מדובנה מסביר זאת על ידי  משל: מעשה באב שהביא את בנו החולה לרופא - וכדי להצילו - הרופא כרת לו אבר ואז ניצל.

לימים - שוב חלה הילד ואביו הביאו לרופא - הפעם הרופא נתן לנו סמים קשים שיש בכולם ,חלילה להמית.

מיד כעס האב על הרופא וצעק: מדוע הנך חפץ להמית את הבן? הבאתיו כדי שתרפאו, עכשיו אני מבין שגם בפעם הקודמת רצית בכוונתך הרעה להופכו לבעל מום!

הנמשל גם כאן. אליהו הנביא הוא פנחס - כעת מאשים את עם ישראל - בעבור חטאם הראויים לכיליון.

כאן רמז ה' שחייב מנהיג ישראל - לבקש רחמים על עם ישראל – גם בזמן שהם חוטאים ולסנגר עליהם.

אומר לו ה' : כאן מתברר  כי כל הכוונה שלך : גם בשיטים הייתה קנאותך – כדי לעורר קטגוריה על עם ישראל ומכאן  שניתן לחשוב שאפילו אותה קנאות בשיטים אשר  קיבלת עליה [כפנחס]  שכר- אותה קנאות היא לא הייתה  לטובת עם ישראל - אלא לרעתם – לעורר קטרוג על חטאיהם בשמים!

מכאן -שבזמן שפונים אל החוטאים יש להוכחתם על חטאם - אך כאשר פונים אל ה' יש ללמד עליהם זכות. ולבקש עליהם רחמים!

החוט המקשר בין אליהו הנביא ופנחס:

"נתיבות שלום"  מסביר כי בתרגום יונתן בן עוזיאל נאמר: הרי פנחס זכה לברית שלום - ומכך למלאך קיים-ועניין זה מופיע  בספר " תורת אבות"- שעניין מלאך- הכוונה: שהחומריות והגשמיות שלו  נהפכו לרוחניות - כולו רוחני ולכך זכה פנחס -  שהוא: אליהו הנביא זכור לטוב.

לסיכום ,לאור האמור לעיל: ניתן ללמוד: פנחס נלחם את קנאת ה' למען ישראל ומעשיו נהפכו לרוחניים וכך התגלגל לנשמת אליהו הנביא - אך גם כאשר מנהיג נלחם במסירות נפש למען  הצלת העם- עליו להיזהר לא לקטרג עליהם - אלא לדון אותם לכף זכות  ורק בפניהם - מוטל עליו להוכיחם!

 כמו שנאמר"וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" [ מסכת אבות פרק א', ו]


*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הרב אבינר