פרשת
אמור – מדוע יש להביא מראשית
הקציר למקדש?
מאת: אהובה קליין
היצירות שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ נרות שבת ונרות ציון/ ציירה: אהובה קליין(c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הדלקת נרות שבת/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) ]שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הבאת הקורבן לפני הכוהן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ספירת העומר/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ראשית הקציר בארץ ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)
" כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ.."[ויקרא כ"ג, י,]
ציורי תנ"ך/ עם ישראל מביאים עומר למקדש/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הגשת העומר לכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ חג סוכות במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ חג הסוכות/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ חג האסיף[חג הסוכות] ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד[.
ציורי תנ"ך/ אכילת מצות טרם יצאה ממצרים/ ציירה: אהובה קליין(c)
פרשה זו כוללת נושאים
שמחים ונושאים שמחים פחות , אחד הנושאים ראשית הקציר נאמר :
"דַּבֵּר
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי- תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר
אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית
קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם;
מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן..." [ויקרא כ"ג, י'- י"ב]
השאלות הן:
א] כיצד נערך הטקס
החגיגי של ראשית הקציר בתקופת המקדש?
ב] מה תכלית הבאת
העומר אל הכהן?
תשובות.
טקס ראשית הקציר:
בחג הפסח הנקרא גם חג
האביב- הבשילה ראשית התבואה בשדות ובתקופת המקדש היו עורכים טקס במוצאי יום טוב
ראשון של פסח - זה היה טקס חגיגי של קציר השיבולים מן היבול החדש,
בלילה היו קולעים את גרעיני השעורה וטוחנים אותם ואת הקמח היו מנפים בשלוש עשרה
נפות ולמחרת היום [בתאריך ט"ז בניסן ] הקריבו כוהני המשמר סולת- עשירית
האיפה:
תחילה היו מערבבים את
הסולת עם שמן ולבונה [לבונה סוג של בשמים
שהיו מקטירים בבית המקדש].אחרי זה הניפו את העומר.
לפי הסבר רש"י: כל תנופה פירושה-הנפת העומר
מוליך ומביא ,מעלה ומוריד מוליך ומביא כדי -
לעצור רוחות רעות הבאות מארבע רוחות השמים.
הנפת התערובת היו
מקטירים על המזבח קומץ מן הסולת הבלולה ואילו שאר המנחה הייתה נאכלת על ידי הכוהנים-
זו המשמעות של "הקרבת העומר" אשר אחריה הותר לאכול מן התבואה
החדשה.[מסכת מנחות י', ג'- ה']
רש"ר מסביר:
"לא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ" [מסכת מנחות פ"ד,]
הכוונה: שמצוות הבאת העומר חלה על עם ישראל רק לאחר זכייתם לחירות ועצמאות לאומית כאשר סוף, סוף זכו
לשבת באדמתם ויבול הארץ הוא משלהם אז יביאו את העומר – הכמות תספיק לאדם ליום אחד
ויעבירו את העומר לידי הכהן המייצג אותם במקדש. הדבר מוכיח שיבול הארץ שהבשיל בעזרת השמש הוא אינו של עם ישראל, הוא
צמח למען התורה של מקדש ה' ויש להשתמש בו על מנת לקיים את מטרות התורה. ועומר הזה
הוא: "ראשית קצירכם" המילים:
"קצירה" ו"קצירכם" מתייחסים לגידולי קרקע הנחשבים לקצירה
העיקרי של הארץ ושל האומה. והם מחמישה מיני דגן שמיועדים להכנת לחם: חיטה, שעורה,
כוסמת, שיבולת שועל, שיפון. סוגי דגן אלה מייצגים את מושג הלחם וגם במצוות מצה
וחלה [מסכת מנחות ע-:]
חל איסור לקצור את
חמישה מיני דגן אלה - טרם העומר, אך זאת רק אם צמחו בשדות הראויים לגידול מוצלח של יבולים מסוג זה. לפי
שכל התקוות לקציר תלויות בשדות אלה, אלא שאיסור הקציר טרם העומר, אינו נהוג בשדות
הזקוקים להשקאה שבעמקים, לכן גם את העומר אין מביאים משדות אלה.
"ממקום שאתה מביא- אי אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא- אתה קוצר"
[שם ע"א]
תכלית הבאת
העומר.
התורה
מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ממחרת היום ראשון של חג
הפסח, ולפני כן אסור לנו לאכול מהתבואה החדשה.
ספר
החינוך מבאר: "נצטווינו
להקריב ביום שני של פסח, נוסף על המוסף של ימי הפסח, עומר אחד של שעורים, הנקרא:
"עומר התנופה", כפי שנאמר: "והניף את העומר לפני ה'
[הכוונה
לקורבן ציבור המובא בשם כל עם ישראל].
משורשי
המצווה: כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול, שעושה הקב"ה עם בריותיו, לחדש להם
שנה- שנה תבואה למחייה. לכן ראוי שנקריב
לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה"
במילים
אחרות : יש כאן הבעת תודה לקב"ה על כך שדואג לנו לתבואה חדשה מידי שנה בשנה
למען מחייתנו.
ר'
משה אלשיך
מסביר: כי השפע הכלכלי עלול לגרום לאדם שיחטא , שמא יזקוף את כל הצלחתו בעניין
היבול לזכותו הבלעדית – כמו שנאמר:
"וישמן ישורון ויבעט" [דברים ל"ב, ט"ו]- ויחשוב כי רק
בזכות חריצותו ועבודתו בשדה הגיע להצלחה-כפי שהתורה
מזהירה:"השמר לך פן תשכח את ה'...ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך
מארץ מצרים מבית עבדים"[דברים ח,
י"א- י"ד] לכן התורה ציוותה
אותנו להביא, את העומר הראשון לה'. במטרה
לחנך את העם כי הכול מאת ה' !
הנפת
העומר על ידי הכהן לכל ארבע רוחות השמים ,למעלה ולמטה- מסמלת לנו: כי הקב"ה שולט על כל העולם.
בזוהר הקדוש נאמר: [בשלח ס"ב] על האדם מוטל להתפלל לה', יום, יום לפרנסתו
וגם מי שיש לו מזון, יתפלל לה' ,בכך הוא גורם שה' ישפיע עליו שפע רב בכל העולמות וגם על עצמו.
במסכת סוטה [מ"ה] נאמר: "רבי אליעזר
הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר? אינו אלא מקטני
אמונה"
בפשטות הביאור: נחשב
מקטני האמונה הואיל והוא דואג "דאגת מחר "וביותר עומק יש להגיד: שעצם
חשיבתו שיש לו פת בסלו. בתוך הרגשה שיש דבר מה
בידו, זה מוכיח כי אמונתו קטנה היא, כי אם אמונתו הייתה איתנה ונכונה. היה
מבין שאין לו משלו מאומה ואף במה שיש לו בידו, אינו אלא ברכת ה' אשר נתן לו -
ברצותו ישאירנו בידו וברצותו.. [ר' אברהם אלימלך בידרמן]במילים אחרות, אדם צריך
לדעת שכל פרנסתו מאת ה', והוא צריך לעשות את ההשתדלות שלו, אך לא לדאוג יתר על
המידה- מה יהיה בעתידו? כי במקרה זה הדבר מוכיח שהוא קטן באמונה בה'.
המהר"ל מפראג [אור חדש על מגילת אסתר ,ו, י"א] טוען:
שהבאת העומר מראשית
הקציר בא להזכיר לאדם על הנהגתו של
הקב"ה, לפי שמיד אחרי הגשמים, בתום החורף - הפירות והצמחים – באים לידי גמר, האסמים
מתמלאים ביבול- כתוצאה מברכת ה' וישנו חשש שהאדם יטען שכל מה שיש ברשותו בא לו ב"טבע העולם"- על ידי המטר,
לכן הציווי להביא מראשית הקציר לבית המקדש –במטרה להשריש ולחזק את האמונה שה' הוא
שולט על הטבע ואין התבואה גדלה מהגשם בלבד - אלא הדבר נתון בשלטון ה' לפי שהוא משיב הרוח
ומוריד הגשם והא מצווה על האדמה להצמיח מתוכה את כל היבול.
ה"משך
חכמה"
מסביר: כי המטרה בהבאת העומר – להדגיש לעם
ישראל כי אין עניין הגשמיות העיקר בחיים, מסיבה זו בתחילת הקציר יש להביא אלומה ראשונה לה', ובאמצע עונת הקציר:
"ולקט קצירך לא תלקט" ובתום
הקציר: יש לדאוג גם לעניים ולגר: "לא תכלה פאת שדך...לעני ולגר תעזוב
אותם, אני ה' אלוקיכם". התורה מחנכת אותנו לחשוב גם על הזולת
ולדאוג לו.
לסיכום, לאור האמור לעיל. מצווה היהודי להביא מהתבואה החדשה לבית המקדש –
כדי להכיר טובה לה' על כל החסדים שעושה עמו וידע- שאין הוא יכול לזקוף את הצלחת
הגידולים על עצמו בלבד בבחינת- "וישמן ישורון ויבעט"- אלא יבטח בה' שרק הוא המסייע בידו – להשיג פרנסתו.
מזונו של
היהודי נועד לחזק אותו- כדי שיהיה בכוחו לעבוד את ה'.
יפים הם דברי דוד
המלך: "וְהַבּוֹטֵחַ
בַּיהוָה--חֶסֶד, יְסוֹבְבֶנּוּ". [תהלים ל"ב, י]
השבת מפטירים:
בספר יחזקאל מ"ד.
"וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי...."
