פרשת נשא- מדוע נאמרה
פרשת הטמאים- דווקא ביום הקמת המשכן?
מאמר מאת: אהובה קליין.
פרשה זו צמודה בדרך
כלל לחג השבועות – היא ארוכה במיוחד וכוללת
: 176 פסוקים המתארים: נושאים רבים ומגוונים.
ציורים לפרשת נשוא:
ציורי תנ"ך הנזיר/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ חנוכת המשכן-קורבנות הנשיאים ועגלות הצב/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ברכת כוהנים- הכהנים מברכים את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ שילוח הטמאים מחוץ למחנה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הנזיר מביא קורבן לכהן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
אחד הנושאים בפרשה הוא: שילוח הטמאים
אל מחוץ המחנה:
"וידבר ה' אל
משה לאמור: צו את--- בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש: מזכר
עד—נקבה תשלחו אל- מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אנוכי שוכן בתוכם: ויעשו כן בני
ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר
דיבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל":[במדבר ה, א-ה]
השאלות הן:
א] מה הקשר בין שם הפרשה: "נשא"- לבין
שילוח הטמאים?
ב] מה ניתן ללמוד על שילוח הטמאים?
ג] מדוע התורה מדגישה: "ויעשו כן בני ישראל" ובפעם השנייה: "כן
עשו בני ישראל" ?
תשובות.
הקשר בין:
"נשא"- לבין נושא הטומאה.
הפרשה פותחת במילים: "...נשא
את ראש" יש כאן רעיון ומסר נפלא אל האדם: הראש רומז על - המוח ועל כן
האדם צריך ללמוד בחייו כי עליו להשליט את
המוח על הרגש, ואל ילך לפי ראות עיניו ותחושותיו הפיזיות המסוגלות
לבלבלו -כי יש ורגליו עלולות להובילו
לדרכים עקלקלות והתוצאות מרות וקשות. הוא עלול לחטוא חטאים ,לרדת לשפל המדרגה .מדובר
במצב שהרגליים מובילות את הגוף למקומות פסולים.
כגון :אדם נתקל
בקבוצת חברים העוסקים ברכילות ומבלי להרגיש גם הוא משתלב בחטא הרכילות , לבסוף חלה
אצלו הדרדרות רוחנית, התוצאה: נענש בצרעת
מגיע לשפל המדרגה- נעשה טמא –
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וסופו שישלח מחוץ למחנה.
אך מנגד, זקיפות הקומה
אצל האדם זה משהו רוחני, כמו שנאמר: "שאו מרום עינכם וראו מי ברא אלה" [ישעיהו מ, כ"ו] כאשר עם ישראל נושא ראש ומשליט את השכל על הרגש- אזי מובטחת לו התרוממות
ועוצמה.
בתהלים נאמר: "שאו
שערים ראשיכם ,הינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" [תהלים כ"ד, ז]
שילוח הטמאים.
רש"י- ע"פ
חז"ל [פסחים ס"ז, ע"א]
בזמן חניית בני ישראל במדבר היו שלושה מחנות:
מחנה שכינה- לפנים מן
יריעות חצר המשכן.
מחנה הלוויים- מסביב
למשכן.
מחנה ישראל -מסביב
למחנה הלוויים בכל הכיוונים.
אדם שהיה צרוע ונטמא נשלח מחוץ לכל המחנות.
לעומתו- הזב היה מותר
לו לשהות בתוך מחנה ישראל ,אך לא במחנה שכינה ולא במחנה לוויה.
ואילו הטמא לנפש-כולל
מי שנטמא לשרץ- אינו יכול לשהות במחנה
שכינה בלבד אך יכול להיות במחנה לווייה ומחנה
ישראל.
נשאלת השאלה: מדוע נושא
הטמאים הוזכר דווקא ביום הקמת המשכן- לאחר מפקד השבטים - החל באחד באייר וקביעת
אופן חניית שבטי ישראל במדבר?
חז"ל מסבירים: כי רק אחרי שנקבע אופן חנייתם של שבטי ישראל היה מן הראוי לכתוב על
שילוח הטמאים- מהסוגים השונים אל מחוץ למחנה, כי לפני כן לא היה תחום בין מחנה
למשנהו אי לכך -לא היה ניתן לשלח את
הטמאים קודם לכן.
ה"כלי יקר" מביא את דעת בעל המדרש: ומביא
טעם- מדוע עניין הטמאים הוזכר כאן,
לאחר שהמשכן היה מסודר וסביבו כל
המחנות- והקב"ה הישרה את שכינתו
בתוכם בא והזהירם שלא יגרמו ,חלילה לסילוק השכינה- על ידי שלושה ראשי עבירות העשויים לגרום לחורבן והם :
כל צרוע- זו עבודה זרה, כל זב- זה גילוי עריות. וכל טמא לנפש-
זו שפיכות דמים.
עבירות אלו גרמו להרס
וחורבן ורז"ל אמרו [במדבר רבה ז, ד] שכאשר חלו בצרעת על עבירה זו- נחרב בית
ראשון ושני למרות שלא עבדו בפועל- עבודה זרה בתקופת בית שני, הרי חטאו בשנאת חינם
ולשון הרע שהוא כנגד עבודה זרה, בהקשר לכך רז"ל מזכירים את הפסוק: "ללשוננו
נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" [תהלים י"ב, ה] לפי שהעוסק בלשון הרע
נחשב לכופר בעיקר, ולכן המצורע
נשלח מחוץ לשלושת המחנות כדי להרחיק שמץ של עבודה זרה משלושתם. והטעם השני הוא:
היות והמצורע גרם להפריד בין איש לרעהו על ידי שעסק ברכילות- הוכרח להרחיקו מחוץ
לשלושת המחנות- על מנת שיחוש את בדידותו.
אדם זב- מזוהה עם חוטא בעריות ,הוא משולח ממחנה שכינה ולויה – כי כל מקום
קדוש אינו סובל דבר ערווה ,לעומת מחנה ישראל שאין בה הרבה קדושה. וכל טמא לנפש
- חייב להישלח מחוץ למחנה השכינה כדי שלא יפגום בכבוד השכינה.
היות ושלושת הגורמים
הללו: גרמו לסילוק השכינה ולחורבן המקדש על כן התורה ציוותה להרחיקם מן המחנה למען
לא יטמאו את מחניהם- כי המקום שהם שוהים בו
- הקב"ה מסלק את השכינה משם.
ועוד סיבה להרחקת
הטמאים:
דוד המלך קרא ליצר
הרע: טמא [מסכת סוכה נ"ב, ע"א] לפי שהכשילו בשלושת העבירות
הנ"ל: גילוי עריות בבת שבע, שפיכות דמים- באוריה החיתי, עבודה זרה, כמו שלמדו [מסכת סנהדרין ק"ז, ע"א] – מן
הפסוק:" ויהי דוד בא עד הראש"
[שמואל-ב, ט"ו, ל"ב] - ביקש לעבוד עבודה זרה.. וגם בעבודה זרה ישנה
טומאה.
לכן היה צורך להרחיק
את שלושת סוגי הטמאים-שהם שלושה ראשי עבירות - הגורמים לסילוק השכינה.
"ויעשו כן בני
ישראל" מצוין פעמיים.
חז"ל אומרים: כי הטעם לכך שהכתוב מדגיש פעמים: "ויעשו כן בני ישראל" ללמד
שאף הטמאים עצמם לא עיכבו.
בעל ה"תורה
תמימה"[רבי ברוך אפשטיין ]מסביר: שני ציוויים ניתנו כאן, האחד לבית- דין על
מנת שישלחו את הטמאים - אל מחוץ למחנה וציווי שני לטמאים עצמם שיסכימו לציית
לציווי ולא יסרבו , לכן הכתוב רוצה להדגיש כי הטמאים כיבדו את הציווי של היציאה
מחוץ למחנות ועשו זאת ללא כפייה.
ה"חיזקוני" אומר רעיון דומה: המילים: "ויעשו כן בני ישראל" מתייחס אל
המשלחים. שלא ריחמו על קרוביהם ושילחו אותם מחוץ למחנה. ולגבי הציון בשנית שבני
ישראל עשו את הציווי, הכוונה שאף הטמאים עצמם שיתפו פעולה וקיבלו עליהם את הדין -"כאשר
דיבר ה' אל משה"
ה"כתב
סופר" מסביר: ששילוח הטמאים- לא נבע מתוך שיקולי דעת של טובת הכלל, היינו ,מתוך אמצעי זהירות של טובת הכלל- שהרי
רצוי להרחיק את החולים המסכנים את שלום העם, אלא הדבר נעשה – על מנת לקיים את
מצוות אלוקים.
לסיכום, ניתן ללמוד:
כי כל נושא הטמאים נאמר ביום הקמת המשכן לפי שברגע שהוקם המשכן וכל השבטים על
דגליהם שכנו במקום המיועד להם, אז שרתה השכינה במשכן, אך היה צורך לסלק את כל
הטמאים - היות והשכינה אינה סובלת טומאה ועבירות מהטעם שהדבר מסוגל להבריח את
השכינה מהמשכן.
יהי רצון ועם ישראל יתרחק מכל העבירות וידבק
במצוות – ובא לציון גואל.
