פרשת ויגש - מה ראה יוסף שאחיו לא ראו ?
מאת: אהובה קליין .
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ יהודה ניגש אל יוסף/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
"ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו..וייתן את- קולו בבכי.."
[בראשית מ"ה.א-ב]
ציורי תנ"ך/ פרעה מציע את כל טוב מצרים ליוסף ומשפחתו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יוסף מרגיע את אחיו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יוסף ובנימין נפגשים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יוסף מזהיר את אחיו: אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ"/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ יעקב מברך את פרעה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
פרשה זו ממשיכה את המשך מימוש הבטחת ה' לאברהם על
ירידת ישראל למצרים:
"ידֹעַ
תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." [בראשית ,ט"ו, י"ג]
בסוף פרשת מקץ התגלה
הגביע באמתחת בנימין האחים כתגובה על כך קרעו את בגדיהם ושבו אל מצרים , יהודה
מציע ליוסף שכל האחים - כולל בנימין יהיו
עבדים ליוסף - אך יוסף מסרב להצעה זו ומציע שישאירו את בנימין במצרים ואילו יתר האחים יעלו
חזרה אל אביהם.
בפרשתנו מופיע יהודה לפני יוסף ומציע לו הצעה נדיבה: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ
תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר
אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע,
אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי". להלן,
מ"ד, ל"ג-ל"ד]
יוסף נשבר ברגשותיו
ומגלה את זהותו בפני אחיו:
"וְלֹא-יָכֹל
יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ
מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּיתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ
מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי;
וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא
אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם
אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל- יִיחַר בְּעֵינֵיכֶם,
כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי
לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם...". [להלן, מ"ה, א- ו']
לבסוף שולח את
אחיו אל אביהם שיביאוהו מצרימה ומעניק להם צידה לדרך ובגדים
וגם את אביו אינו מקפח כפי שהכתוב מתאר:
"וּלְאָבִיו
שָׁלַח כְּזֹאת, עֲשָׂרָה חֲמֹורִים, נֹשְׂאִים, מִטּוּב מִצְרָיִם; וְעֶשֶׂר אֲתֹונֹות
נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן, לְאָבִיו--לַדָּרֶךְ. וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר
אֲליֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". [להלן מ"ה, כ"ג—כ"ה]
השאלות
הן:
א] מדוע בעת התוודע יוסף אל אחיו הזכיר לאחיו-את דבר מכירתם
אותו?
ב] מה שלח יוסף
לאביו?
ג] מה משמעות אזהרת יוסף את אחיו: "אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ"?
תשובות.
יוסף מזכיר
לאחיו את דבר מכירתו .
הכתוב מציין: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו
גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם
אֹתִי, מִצְרָיְמָה".
רש"י מסביר: ראה יוסף בזמן שהתוודע בפניהם -
כי הם נסוגים לאחור ומתקשים לעמוד לפניו לכן אמר בלבו: "עכשיו אחיי
נכלמים" לכן פנה אליהם בלשון רכה ותחנונים: "גְּשׁוּ-נָא אֵלַי" בלשון בקשה ובאופן נעים. את מכירתו הזכיר: כדי להדגיש - כי
הכול מאת ה' והוא שלח אותו למצרים- במטרה למלא שליחות שיוכל לשמש להם פרנס ויתאפשר
לו לדאוג למחייתם ומזונם.
"נתיבות
שלום" שואל מדוע כבר לא יכול יוסף להתאפק? ומדוע אומר
להם: "אֲנִי
יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה" וכי לא היה די להגיד: "אני יוסף"?
בעבר יוסף עשה הרבה
צרות לאחיו - אם כן מה רצה יוסף להשיג
בהערת מכירתו? אלא כאשר יוסף התוודע אל אחיו היה מצב מיוחד: ייחוד עליון
שלו עם אחיו ולכן דרש: הוֹצִיאוּ
כָל-אִישׁ מֵעָלָי"; בעת
איחוד יוסף עם אחיו - לא עמד זר וזה על דרך מה נאמר בכניסת הכהן הגדול לקדש הקודשים
- שהרי נאמר שם:
"וְכָל
אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹואוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ.." [ויקרא ט"ז, י"ז] מכאן אנו למדים: כי יש מדרגות
קדושה שלא כל אחד יכול להיכנס בהן –כמו
עזרת נשים, עזרת ישראל ,היכל וקודש הקודשים , הרי בשעה שנכנס הכוהן הגדול לקודש
הקודשים הייתה הבחינה של ייחוד עליון - לכן בשעה זו לא יכול להיות שם כל אדם - באוהל
מועד ובמצב זה היה שרוי יוסף כאשר התוודע
אל אחיו היה ייחוד עליון כאשר ציווה להוציא כל איש מעליו ומכאן אנו
לומדים: כך צריך להיות בזמן שיהודי מתאחד עם
הקב"ה. גם כאשר מתפלל היהודי תפילת
שמונה עשרה - בבחינת התייחדות עם אלוקים.
בזמן שהכהן הגדול
ניגש אל הקודש – רוח הקודש הייתה שולטת עליו והיו פניו בוערות כלפידים, היינו -
כאשר נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים – היה
מתעלה לדרגת מלאך ושרף – לא היה נחשב בגדר אדם- לפי שהיה מבטל את עצמו לגמרי ועל
דרך זה ניתן להסביר: כי בזמן שיוסף היה נמצא ביחידות עם אחיו היה מבטל עצמו לגמרי
ובזמן ייחודי זה - הוא יחוד י"ב צירופי שם הוי"ה
רצה יוסף לשבור את
אחיו עד שיהיו בבחינת אין ואפס ,שיהיו מסוגלים להגיע לדרגת ייחוד עליון. כתוצאה מזה, יהודה היה מוכן לשבת במצרים
במקום בנימין - לפי שיהודה מלך ישראל, היה
מוכן להיות עבד, עד כדי כך היה מוכן להשפיל עצמו - כי עבדות היא תכלית השפלות,
כאשר ראה יוסף כמה היה מוכן יהודה לבטל
עצמו - כבר לא יכול היה יוסף להמשיך
להתאפק ובכה.
לכן הזכיר את מכירתו -
כדי להוכיח להם שכמו שבזמן מכירתו הגיע לשיא השפלות כך גם עתה היה מבטל עצמו וכך
הביא גם את אחיו שביטלו את ישותם - כדי להגיע לדרגת ייחוד עליון.
הצדיק רבי מנחם מנדיל
מקוצק שואל: וכי זה דרך
פיוס שיוסף מזכיר לאחיו את מכירתם?
אלא התשובה:
יוסף משמיע דברי ריצוי ופיוס: אל תחשבו
שבכך שירדתי למצרים הדבר גרם לקלקל לי את המידות ואל תחשבו שהלכתי בדרכים הרעות של
המצרים, אני יוסף - אשר מכרתם אותי מצרימה אני אותו יוסף הנער שהכרתם - מאז לא שיניתי את אורחות
החיים ולכן אל תיעצבו בכלל – בגלל מעשה
המכירה - כי בכלל לא גרמתם לי כל רע באופן
מעשיכם...
האר"י הקדוש סובר: יוסף אמר לאחיו: "אַל-תֵּעָצְבוּ", תתרחקו מתחושת העצבות ואם
תנהגו כך, אז תשיגו את כוונת ה' כי ה' שלח
אותי למצרים כדי: לפרנסכם:
"כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם...".
כידוע אחד העקרונות
של החסידות: לעבוד את ה' מתוך שמחה ולהתרחק מהעצבות. ולפי תורת הבעש"ט –
מטשטשת העצבות את הכרת האדם בה' וכך לא ניתן להבין את דרכי הנהגת ה' בעולם.
יוסף שולח
לאביו מתנות.
נאמר: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת,
עֲשָׂרָה חֲמֹורִים, נֹשְׂאִים, מִטּוּב מִצְרָיִם; וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת
בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן, לְאָבִיו—לַדָּרֶךְ"
רש"י
מסביר: המילה: "כְּזֹאת"- באה להורות: שלא שלח
יוסף לאביו את החמורים והאתונות עצמם, אלא שלח לו מאכל בחשבון - כשיעור הזה ומהו
החשבון ששלח יוסף לאביו? התשובה: שיעור כזה
אשר לפי כובד המשא היה צריך עשרה חמורים ועשר אתונות לשאת את המזון בכמויות.
מצאנו בגמרא [מסכת
מגילה ט"ז, ע"ב] ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו.
על כך אמר רבי אפרים
זלמן מרגליות [מחכמי קהילת ברודי
בסוף המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט] בדרך כלל, הזקנים נמצאים במצב ירוד
כאשר יושבים בחברת צעירים אשר משדרים כוח ועוצמה, אך כאשר מגישים יין ישן שסגולתו
המיוחדת היא: שככול שהוא ישן יותר כך משובח יותר- הזקן הלוגם ממנו רואה עצמו משול ליין טוב – ההולך ומשתבח משנה לשנה.
מטעם זה, אמרו חכמנו ז"ל: שיחודו של יין ישן הוא בכך: שדעת זקנים נוחה
הימנו..
ה"קהלת יצחק" שואל שאלה מעניינת: למה נחשב יין ישן כ"טוב מצרים"? לא
מצאנו בשום מקום שהשתבחה מצרים ביינה, אלא
דווקא ארץ ישראל השתבחה בכך.
הוא מתרץ: ידוע שארץ
מצרים נקראת "רהב" כדברי הנביא : "וּמִצְרַיִם, הֶבֶל וָרִיק
יַעְזֹרוּ; לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת, רַהַב הֵם שָׁבֶת". [ישעיהו ל, ז] משמעות המילה: "רהב"- "גאווה"- כי
המצרים היו שקועים בתאוותם ועושרם ומתוך כך נעשו בעלי גאווה.
במסכת בבא בתרא אומרים חז"ל: שאדם שמתייהר- [כלומר: מתגאה]- יינו מחמיץ- [כלומר: היין של בעל גאווה
מתחמץ] לכן אין למצרים יין טוב וגם אם
ישנו שם יין ישן. לכן שלח יוסף לאביו - יין ישן, להוכיח לו שלא למד מדרכי המצרים
והוא נשאר צדיק כמו שהיה בעבר- הראיה לכך שיינו לא מחמיץ- כי לא הושפע מגאוותם של
המצרים!
רבינו בחיי מסביר: יוסף שלח לאביו - עשרה חמורים ועשר אתונות שיהיו נושאים את המשא שלו.
הוא שלח זכרים ונקבות כמו המנחה ששלח אביו –יעקב לעשיו,
כפי שנאמר: "עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָישִׁים
עֶשְׂרִים", [בראשית ל"ב,
ט"ו]
בר ולחם ומזון, בר -
זו תבואה הכולל חמשת מיני דגן, ולחם—אלו מיני קטניות, כגון: פול ועדשים שמהם עושים
לחם, ומזון - אלו מיני פירות שהם מזון
לאדם, כגון: תאנים וצימוקים ותמרים וכיוצא בכך. "ודע - כי כל בר עושים ממנו
לחם,אבל לא כל לחם מן הבר וכן - כל לחם הוא מזון אבל כל מזון אינו לחם".
"אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ"
רש"י מסביר את כוונת יוסף באזהרתו את
אחיו: "אַל-תִּרְגְּזוּ
בַּדָּרֶךְ" באמצעות שלושה
פירושים:
א] אמר להם: תדעו
לכם, אם תהיו טרודים ביותר בדברי תורה בדרך, אתם עלולים להסיח דעתכם ולתעות מן
הדרך הנכונה וזה לשון מליצה- כאילו הדרך "רוגזת" עליהם ואינה
מאפשרת להם ללכת דרכה.
ב] פירוש נוסף: יוסף
מזהיר את אחיו: שלא יחפזו בדרכם - יתר על המידה- הליכה בחיפזון ובמהירות - קרויה:
הליכה "רוגזת" ,היינו, חסרת מנוחה!
וכך הזהיר אותם: אל תפסעו פסיעה
גסה - כלומר: פסיעות גדולות, אלא לכו בנחת על ידי פסיעות קטנות וכאשר תצטרכו לפנות
למקום ישוב בלילה – תפנו לעיר כשעדיין
החמה זורחת ואל תמשיכו ללכת לדרככם אחרי
שקיעת החמה.
ג] לפי פשוטו של מקרא
- יש לומר- שחששו של יוסף היה: שאחיו יהיו נרגזים וזועפים בדרך. מהסיבה: שהיו
נכלמים ובושים מפני יוסף על שמכרוהו לעבד וכן חשש יוסף - שמא יריבו ביניהם בדרך על
דבר מכירתו - ועלולים להתווכח זה עם זה ולהאשים זה את זה ולומר איש אל אחיו "על
ידך נמכר" והאשמה תלויה בך, או -"אתה
סיפרת לשון הרע עליו ועל ידי זה גרמת לנו לשנוא אותו ולכן האשמה תלויה בך"!
רבינו בחיי מסביר באמצעות שני פירושים:
א] הזהיר יוסף את
אחיו שלא יפחדו בדרך., מלשון- "לב רגז" כפי שנאמר: "וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב
רַגָּז" [דברים כ"ח, ס"ה]
מדוע הזהיר אותם בכך?
לפי שנוהג בעולם בתקופת בצורת הם מתפחדים- לכן אמר שילכו בזריזות ולא יפחדו - כי שמו של יוסף ידוע לכל
הארצות כמושל על כל ארץ מצרים וכולם מתייראים ממנו ולכן ילכו ויגיעו בשלום ,זה לשון הרמב"ן.
ב] הזהיר שלא יתעסקו
בדבר הלכה מפני טורח הדרך- אבל לא מנע מהם שלא ילמדו כלל.
שהרי אמרו רז"ל:
"שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דבר תורה ראויים לשרף שנאמר:
"וַיְהִי,
הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ,
וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם"; [מלכים ב, י"א] הכוונה: שאליהו הנביא נפרד
מאלישע, לפי שהיו מדברים דברי תורה נפרדו
זה מזה. ואם לא היו מדברים דברי תורה- היו נשרפים.
לסיכום. לאורך כל הפרשה - יוסף אינו כועס על אחיו ואף מעניק להם מתנות בשפע ,
הוא מבין: כי עצם גלגוליו בירידתו מצרימה -
זה רצון ה' מה שאין כן חשיבת אחיו - הם חשים אשמה בכך שמכרוהו ובסופו של דבר חשים
אי נוחות.
ויפים דברי שלמה
המלך:
"רַבּוֹת
מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם."
[משלי י"ט, כ"א]
ההפטרה:
יחזקאל ל"ז, ט"ו- כ"ז
ציורי תנ"ך/ חזון אחדות עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
