משה - נבחר אלוקים
מאת: אהובה קליין ©
משה רועה צאן במדבר
בחליל רועים מחלל ושר
רוח שכינה מלטפת בגדיו
מלווה בקדושה כל צעדיו.
משה נושא עיניים
מביט בזוהר השמים
מתבודד בחיק הטבע
מתהלך בחול וגבע.
מסור לצאן מרעיתו
צדק ואמת מנת חלקו
לה' מגדיל הכנעתו
טוהר וענווה סגולתו.
עליונים , אותו
מהללים
אגודת מלאכים מחוללים
זה לזה אותו משבחים
השמחה מרקיעה שחקים.
מעתה נבחר אלוקים
להנהיג ישראל ברחמים
להושיעם מכור הברזל
ביד הבורא יזכה להיעזר.
הערה: השיר בהשראת פרשת
שמות [חומש שמות]
פרשת
ויחי -
מאין כי לעולם חולקים כבוד למלכות?
מאת: אהובה קליין.
ציורי תנ"ך/ יוסף אומר לאחיו: כי הכל מאת אלוקים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/יוסף לעת זקנתו/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ [דיפטיכון] הצלחת יוסף במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
פרשת ויחי - היא
הפרשה האחרונה בחומש בראשית המסיימת את
סיפורי האבות – המתוארים בחומש בעשרה פרקים:
פרשה
זו היא סתומה - לפי שאין בינה לבין הפרשה הקודמת רווח, או הפסק, אלא המשך רצוף בין
שתי הפרשיות.
רש"י מביא שני פירושים מדוע הפרשה סתומה:
פירוש א] רמז לנו: כיוון שיעקב נפטר, נסתמו עיניהם וליבם של עם ישראל מצרת השעבוד. עם
מותו של יעקב - החלו המצרים לשעבדם.
פירוש
ב] ביקש יעקב לגלות את הקץ, אך נסתלקה ממנו
השכינה באותו רגע. [בראשית רבא]
לדעת
שפתי חכמים: עדיין
לא החל השעבוד ממש, אלא החלה צרת השעבוד
כפי שנאמר במסכת סוטה: "בפרך"
כלומר : היה פרעה מדבר עם ישראל שיעבדו לו
בפה רך.
יש
עוד פירוש מעניין שראיתי:[בספרו של הרב אליהו שלזינגר:
["אלה
הדברים על התורה"]
צרת
השעבוד החלה דווקא ברגע שנפטר יעקב אביהם, היות וכל עוד היה בחיים הוא היה, בנוסף
לאביהם, גם מורה הדור ואיתם היו מתייעצים בכל דבר. כפי
שנהוג להגיד: "והיו עינך רואות את מוריך"
ברגע
שהשיב את נשמתו לבורא ,הבלבול היה גדול וכאן החלה צרת השעבוד.
הפרשה מתחילה בתיאור ימיו
האחרונים של יעקב במצרים אשר במהלכן הוא קורא ליוסף בנו להתייצב לפניו ומבקש ממנו:
שישבע לקבור אותו בארץ ישראל:
"וַיְחִי
יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב,
שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת,
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ,
שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא
תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
וְשָׁכַבְתִּי, עִם- אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי
בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ..." [בראשית מ"ז,
כ"ח- ל"א]
בהמשך הוגד ליוסף כי
אביו חולה - לכן הוא ניגש אל אביו עם שני בניו - אפרים ומנשה וזוכה שיעקב אביו יברך את אפרים ומנשה ,אך בטרם ברכה זו, הכתוב מספר:
"וַיַּגֵּד
לְיַעֲקֹב--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק,
יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ
כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי. וַיֹּאמֶר
אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים;
וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ--אֲחֻזַּת עוֹלָם. וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה--לִי-הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן,
יִהְיוּ-לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ
אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ; עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ,
בְּנַחֲלָתָם. וַאֲנִי בְּבֹאִי
מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד
כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא
בֵּית לָחֶם". [שם, מ"ח, ב'-
ח']
השאלות הן:
א] מה
משמעות שם הפרשה: "ויחי" ?
ב] מאין כי לעולם חולקים כבוד למלכות ?
ג] מדוע היה חשוב ליעקב להזכיר ליוסף את הבטחת הארץ לישראל?
תשובות.
משמעות שם
הפרשה: "ויחי"
חכמי ישראל מדייקים באופן פתיחת הפרשה דווקא במילה:
"ויחי" כפי שנאמר :"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.." ואילו כאשר שב יעקב לאחר תקופה ממושכת בניכר נאמר: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי
אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן" [שם ל"ז, א].
ההבדל הוא: "וַיֵּשֶׁב" משמעותו : ישיבת קבע ורק בארץ ישראל. לעומת זאת כאשר יהודי שוהה בגלות - זו אינה מציאות קבועה ,אלא
זמנית במטרה להחיות את נפשו עד יעבור זעם,
מטעם זה נאמר על שהיית יעקב בחוץ לארץ [מצרים]
"וַיְחִי
יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" - שהייה זמנית שאינה קבועה.
רבינו בחיי אומר : כי המילה: "וַיְחִי" שווה בגימטרייא = שלושים וארבע- מספר זה - בא לרמז לנו על
שנותיו הטובות והמאושרות של יעקב שעליהם
ראוי להגיד "וַיְחִי
יַעֲקֹב" וזאת, למרות
שיעקב אומר לפרעה עם הגעתו למצרים:
"...מְעַ֣ט
וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת יְמֵי֙ שְׁנֵי֙
חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם"׃ [בראשית מ"ז, ט] אך
ניתן להסיק שהשנים שבהן חי יעקב במחיצת בנו יוסף - "בן הזקונים" והאהוב-
היו עבורו שנים טובות ושמחות. תקופה זו כוללת: שתי תקופות שוות של שבע - עשרה
שנים:
א] שבע עשרה שנים
ראשונות בחיי יוסף עד למכירתו למצרים.
ב] שבע עשרה השנים
האחרונות בחיי יעקב שבהן נוצרה אחדות משפחתית מחדש בתוך משפחת יעקב השסועה.
על פי
ה"זוהר" הקדוש: יעקב זכה לחיות
במצרים : במשך שבע עשרה שנה- כגמול ראוי על צער הפרידה מיוסף בנו האהוב. שנפרד ממנו
באופן כה אכזרי בשיתוף האחים. בגיל שבע עשרה. [שם ל"ז, ב]
ישנם פרשנים הסבורים: כי המשפט: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ
מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" מזכיר לנו את תחילת העלילה עם יוסף
ואחיו:
"אֵ֣לֶּה ׀
תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה
אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן.."
[ שם, ל"ז, ב]
מהפסוק הזה ניתן
ללמוד: שיוסף היה כה צעיר רק בן שבע עשרה כשהופרד בכוח הזרוע מיעקב אביו ונמכר
למצרים, במשך שבע עשרה שנה יעקב לימד את יוסף תורה ודרך ארץ כלפי אחיו. ולכן בא הכתוב להדגיש
בפנינו שאין הקב"ה מקפח שכר מצוות ומעשים טובים של כל אדם, וכך זכה יעקב לשכר
הולם מצד יוסף ובניו שקיימו בסוף תקופת
חייו מצוות כיבוד אב במשך שבע עשרה שנים תמימות - מידה כנגד מידה!
מעולם
חולקים כבוד למלכות:
בפרשתנו מתואר : ַ"ויּגֵּד לְיַעֲקֹב--וַיֹּאמֶר,
הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל,
וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה:
על כך אומר רש"י: כך אמר יעקב ,על אף שיוסף הוא בני והוא חייב בכבודי, מכל מקום- הוא
מלך ולכן אני אחלק לו כבוד, לכן התחזק
,למרות חולשתו והתיישב וקיבל את יוסף בישיבה. משום כבוד. ומכאן יש ללמוד: שלעולם
חולקים כבוד למלכות ואפילו כאשר המלך מבחינתו ,לא ראוי לכך.
דוגמאות נוספות לכך
בתנ"ך: משה חלק כבוד למלכות, כפי
שאמר לפרעה:
"וְיָרְדוּ
כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר .." [ שמות י"א, ח]
משה התכוון- שפרעה
בעצמו ירד אליו, ורמז לו זאת בלשון: "עבדיך"- מפני כבוד המלכות.
דוגמא נוספת: מצאנו
אצל אליהו הנביא- שחלק כבוד לאחאב – מלך ישראל למרות שהיה רשע שנאמר:
"וְיַד
יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד
בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" [מלכים- א, י"ח, מ"ו]
כלומר,
אליהו הנביא חגר את עצמו ורץ לפניו
בזריזות כראוי כפי שנוהגים לבוא - בפני מלך.
חז"ל דרשו את הפסוק "וַיְדַבֵּר ה'
אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ
מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ו, י"ג),
שהקב"ה "צוום לחלוק כבוד למלכות", והפליגו שם חז"ל במעלת כבוד
המלכות ואמרו: "וכן מצינו ביעקב, יוסף, אליהו, דניאל, חנניה משאל
ועזריה, שחלקו כבוד למלכות"
יעקב מזכיר
ליוסף את הבטחת הארץ.
".,,,וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי
נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ
וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ
אַחֲרֶיךָ--אֲחֻזַּת עוֹלָם".
האגדה מספרת : "ויקרבו ימי יעקב למות ויבואו האנשים אשר הפקידם יוסף לשרת את
אביו ולהיות שומרים לראשו ואמרו לו: אביך חולה ויצווני לאמור: לכו אל יוסף בני
ואמרתם לו: בואה אל אביך כי דבר לו אליך: ויהי כשמוע את דבריהם ויצר לו מאד. וימהר
וייקח את שני בניו עמו- את מנשה ואת אפרים
ויבוא אל יעקב אביו, ויאמר יעקב: הנה נא ידעתי בני, כי יבואו ימים והיו המתים בדבר
ה': אפס כי בראשונה יקיצו- כל אלה הקבורים בארץ ישראל והקבורים בארץ אחרת –
יתגלגלו במחילות ובמערות עד בואם ארצה- ישראל והמר[יהיה מר וקשה] להם הדבר הזה
מאד, ואף גם זאת - בהיקברי בארץ מצרים ובאו אנשי המקום והשתחוו לקברי –כאשר
ישתחווה איש לאלוקיו- כי קדוש אני בעיניהם... והיה ביום ההוא היות כל עפר ארץ
מצרים לכינים ועלו ובאו בגופתי. על כן אנוכי שואל בני את השאלה הזאת לאמור: במותי
ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורת אבותיי במערת המכפלה! ועתה בני אם תיתן לי את שאלתי ושמחתני שמחה גדולה, ואם אין
ויצאה נפשי ברגע ומתי! ויאמר יוסף: שלום לך אבי! אנוכי אעשה לך ככל אשר דיברת
אלי". על רקע בקשתו של יעקב להיקבר
לאחר מותו במערת המכפלה- ניתן להבין מדוע הזכיר ליוסף את הבטחת הארץ לאחוזת
עולם.
חכמים: מתפעלים מהקשר החזק שחשים אבותינו- אברהם יצחק ויעקב, לארץ המובטחת:
אברהם לא יצא מן הארץ
,אלא רק בתקופת הרעב וכאשר שלח את אליעזר עבדו להביא שידוך ליצחק הוא מזהירו
בשבועה:"
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה." [שם כ"ד, ו]
יצחק אבינו לא
יצא מעולם מחוץ לגבולות ארץ ישראל-
שהובטחה לבניו, ואילו יעקב שהוכרח לרדת מן הארץ לפרקי זמן ארוכים, אינו שוכח בסוף
ימיו לצוות את יוסף לקברו בארץ ישראל בלבד!
רבינו בחיי מדגיש: כי יעקב קרא ליוסף דווקא ולא לאף אחד מאחיו - לפי שסמך רק
עליו וביקש ממנו שלא יקברהו במצרים ,אלא יקברהו בארץ ישראל - לפי שהאבות מחבבים את
קברות ארץ ישראל - היא ארץ קדושה ומכפרת עוונות ושם נמצא שער השמים !
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן
להסיק, כי יעקב אבינו שהיה דבק בהבטחת ארץ
ישראל לאבותיו ולדורות הבאים - הקדים בדבריו אל יוסף את הבטחת ה' אליו - במטרה
לבקש מיוסף להיקבר במערת המכפלה ולמרות שנחלש לעת זקנתו התחזק והתיישב במיטתו – כי
כיבד את יוסף בנו - כמשנה למלך במצרים- אשר על פיו יישק דבר.
ומכאן: שלעולם חולקים כבוד למלכות.
יעקב
קורא ליוסף במצרים
מאת: אהובה קליין ©
השמועה, עשתה לה
כנפיים
יעקב קורא ליוסף
במצרים
עַל ערש דווי במיטתו
נשמתו חונקת זעקתו.
כעופר איילים קל רגליים
יגיחו יוסף מנשה ואפרים
התרגשותם מרקיעה
שחקים
לעיניהם יעקב שבע הימים.
יעקב נתמך בכריות
שפתיו - שפתי רננות
הבטחת ארץ נחלת אבות
אחוזת עולם לדורות!
מקום בו שער שמים
קדושה שורה כפליים
בגינוני מלכות משביע
להיקבר בארץ תובע.
הערה: השיר בהשראת: פרשת
ויחי –[חומש בראשית].
