פרשת
וישב -
יוסף מושלך לבור-האחים סועדים-הכיצד?
מאת: אהובה קליין
היצירות שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ יוסף נזרק לבור ואחיו סועדים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יעקב יושב בארץ מגורי אביו/ ציירה: אהובה קליין (c)
רי תנ"ך/ יוסף רועה צאן/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ יעקב שולח את יוסף אל אחיו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יוסף מחפש את אחיו/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ אחי יוסף מבחינים בו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יוסף נמכר לישמעאלים/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ חלומו של שר האופים/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ יוסף איש מצליח במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
פרשה זו , מתארת את שאיפת יעקב – להגיע למנוחה ושלווה - כדברי רש"י: "ביקש
יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף.."
הכול החל מאהבתו של
יעקב את יוסף כפי שהכתוב מתאר: "וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף
מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת
פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ
אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ
לְשָׁלֹם". [בראשית ל"ז, ג-
ה]
יוסף מספר את
חלומותיו והדבר מגביר את שנאת האחים אליו - הנובעת בעיקרה מקנאה : הם חוששים שהוא
ימלוך עליהם:
"וַיֹּאמְרוּ
לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ;
וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.." [שם ל"ז, ח]\
השנאה מתגברת ומתעצמת:
"וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר
אֶת-הַדָּבָר". [שם
ל"ז, י"א]
למרות הכול, יעקב
שולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו:
"וַיֹּאמֶר
יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם--לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ
אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן,
וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה." [שם ל"ז, י"ד]
ברגע שאחיו מבחינים בהגעתו אליהם הם
עוברים ממילים למעשים:
"וְעַתָּה
לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה
רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם;
וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן,
אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם--הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר,
וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ: לְמַעַן,
הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו;
וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר
עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ,
הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.
וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה
אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת
וּצְרִי וָלֹט--הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".[שם ל"ז, י"ט- כ"ו]
השאלות
הן:
א] מדוע שלח יעקב את
יוסף אל אחיו ביודעו את שנאתם אליהם?
ב] כיצד פרשו אחי
יוסף את הגעתו אליהם?
ג] "וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם"
האם האחים היו אדישים לאחיהם יוסף?
תשובות
יעקב שולח
את יוסף אל אחיו.
רש"י מסביר- כי התשובה לשליחת יוסף
אל אחיו - טמונה במילים: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק
חֶבְרוֹן",
הרי חברון הוזכרה
כאשר המרגלים עלו לרגל את הארץ כפי שנאמר:
"וַיַּעֲלוּ
בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן"
[במדבר י"ג, כ"ב] מעלה גדולה יש לאותו צדיק הקבור בחברון- לקיים מה
שנאמר לאברהם בברית בין הביתרים:
"יָדֹעַ
תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ
אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה". כלומר – המטרה של שליחת יוסף אל אחיו - כדי שתתקיים ההבטחה לאברהם
שעתידים בני ישראל לרדת לגלות מצרים.
פרשנים רבים טוענים:
הכל מתנהל על ידי
תכנית אלוקית. יש כאן יסוד מוצק שהוא נכון לכל מהלך חיי האדם והוא:
"רַבּוֹת
מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם". [משלי י"ט, כ"א]
על כן ניתן להבין את יחסו של יעקב- המפלה לטובה
את יוסף לעומת יתר האחים ואת שליחתו אל אחיו- לדרוש בשלומם וכל הפרטים בהמשך גורמים לגלות
מצרים.
אברבנאל מבהיר: כי בכל מה שמסופר בתורה,-לא קיימת האשמה כלפי שום גורם הממלא ,רק
,תפקיד מוכתב באירועים ,הכל בשליטת ההשגחה העליונה אשר מניעה את גלגל ההיסטוריה
במקראות התורה מרוממת ומשבחת את יוסף -
בהיותו נער זריז ונבון התורה אף מפארת אותו בצדקותו, שהביא דיבה על אחיו לאביו,
כדי להרחיקם מכל חטא. גם אין אשמה בשבטים לפי שחשבו כי יוסף ויעקב רוצים לדחותם-
כמו אברהם שדחה את ישמעאל ויצחק את עשיו.
הרב דרסלר בספרו" מכתב מאליהו"
מסביר: יוסף היה מאד צדיק ומהדין לא היה צריך להיכשל בדרכו, אך מהשמים
סילקו את השמירה ממנו, כדי שהדברים יתגלגלו כפי שהתגלגלו.
לפיכך ספרי
קבלה מסבירים: את המשפט: "והוא
נער" במובן של חשיבות, ככרוב בכיסא הכבוד, ואילו בפשט, גרמה נערותו- למריבות
ולסבל.
לכן שתי הבחינות הן
אמת- האחת היא הבחינה האמיתית לפי נפשיותו והשנייה: היא הבחינה ההכרחית לפי עצת
ה'-אשר רק היא תקום!
רש"ר מסביר את הציווי של יעקב ליוסף ללכת אל אחיו
- לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן, היות והרגיש בפירוד שנוצר בין יוסף לאחיו. ולא היה חפץ שהפירוד הזה
ילך ויעמיק. יחד עם זה, יעקב מוכן להעמיד
במבחן את רגשותיו של יוסף ביחס אל אחיו., לפיכך אינו מטיל עליו תפקיד מיוחד,
האופן בו אחי יוסף מפרשים את הגעתו אליהם.
בתחילת הפרשה כאשר
יוסף מספר לאחים את חלומותיו הם עונים לו:
"....
הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד
שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל- חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.." [שם ל"ז, ח]
רש"ר [הרב שמשון
רפאל הירש] מסביר: האחים חשו צודקים בדבריהם- כאילו יוסף חפץ למלוך עליהם באחד הימים, או מעוניין
לשלוט עליהם כבר עתה, ממש. אין מקום
לרעיונות מסוג זה אפילו בחלום. וכך שינאתם גברה אליו, לא רק בשל נושא החלום- אלא
גם מחמת עזות המצח שבדבריו- לספר להם את תוכן חלומותיו.
הם ראו בו איום
עליהם- כאילו רוצה למלוך עליהם!
"וַיִּרְאוּ
אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ"[שם ל"ז,
י"ח]
"וְעַתָּה
לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה
רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". [שם ל"ז, כ]
רש"י מסביר: "אמר רבי יצחק מקרא זה אומר
דרשני" כלומר: האחים אומרים:
"וְעַתָּה
לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ,.." אבל רוח הקודש אומרת: "וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ
חֲלֹמֹתָיו".
נראה דברי מי יתקיימו, או שלכם .או שלי!
.הגר"א מסביר: כי כוונת האחים הייתה: "כי
המלוכה צריכה להיות ברצוננו, וזה ודאי אינו. כי אנחנו שונאים אותך, ואיך נסכים עליך ברצוננו למנותך מלך עלינו בשלמא
על אחרים יוכל להיות שתמלוך עליהם, אבל לא עלינו. "אם משול"
,רוצה לומר, אילו
ראית בחלום שתהיה מושל בנו, זה יוכל להיות אשר תמשול אפילו בנו לאחר זמן, לנקום
ממנו, אבל מלך אי אפשר, ומאחר שזאת ראית שתהיה מלך, הוא שקר, כן מה שראית שתהיה
מושל, גם זאת הוא שקר.."!
- הכוונה: שאין זה
רצונם של האחים- כי יוסף ימשול עליהם וכל
שאיפתו למלוך עליהם- היא דבר שאינן יכול להתרחש במציאות הקרובה!
רש"ר מסביר: כאשר אחי יוסף הבחינו בו- קרב אליהם, הם ראו בו סכנה- כאדם המסכן את
התנהלות ענייניהם החשובים ביותר- עד כי חייבים לפתור את הבעיה – חייבים "להמיתו",
הם היו סבורים כי יש להם את הזכות להורגו- במטרה להגן על עצמם.
ולגבי חלומותיו הם חשבו: כי בדרך ש"בעל
כנפיים" כנפיו העומדות לרשותו- הם למטרת תנועה ובעל מזימות, כדברי שלמה המלך"
"כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת-הַקּוֹל, "וּבַעַל
הכנפים "(כְּנָפַיִם) יַגֵּיד דָּבָר."[קהלת,י,כ]
כך יוסף הוא אחד שיש לו תכניות - כדי להוציא לפועל
את מטרותיו- וכך הוא "בעל חלומות"- חלומותיו משמשים כלי לכוונותיו- הוא
הבעלים של חלומותיו!
"וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם"
האגדה מספרת: ראובן ראה כי כעסם של האחים כה גדול, לכן הציע להם להשליכו לאחד
הבורות ,הם שמעו לעצתו ועברו ליד בור שמלא בחציו גזרי עצים, אך לא השליכו אותו
לתוכו, ובהמשך עברו ליד בור של עקרבים ונחשים ולשם השליכוהו, יוסף מאד פחד והיה
צועק בקול רם, לכן ה' הסתיר את הנחשים והעקרבים בפינות הבור, באופן שלא היו עוד
גלויים לעין.
כעת האחים התיישבו
לסעוד ולאוזניהם הגיע שוועת יוסף:"חנוני אחיי והוציאוני מן הבור הזה אשר שמתם אותי בו! הלוא
בני יעקב אתם ואני עצמכם ובשרכם ואיך לא תחוסו עליי? ואם חטאתי לכם, הלוא בני
אברהם, יצחק, ויעקב אתם אשר לימדוכם לרחם על יתום ולהאכיל את הרעב ולהשקות את הצמא
ולהלביש את הערום! ואם לא למעני תעשו, ועשיתם עמדי חסד בעבור יעקב אבינו! וימררו
תחנוני יוסף אותם וילכו וירחיקו מן הבור, לבלתי שמוע את קול תחנוניו: ויהי כאשר
הרחיקו מן המקום ההוא ולא נשמע עוד קול צעקתו, ויאמרו איש אל רעהו: כאשר נכלה
לאכול והלכנו אליו והרגנוהו! ויאכלו וישתו ויאמרו לברך את ה...."
על פי תיאור דברי האגדה- האחים מצטיירים לא רק
אדישים לתחנוני יוסף- אלא גם אכזרים מאד!
רש"ר סבור: כי
למרות שהאחים ישבו וערכו סעודה בזמן שיוסף בתוך הבור- הם הרגישו חוסר מנוחה ואף
נקיפת מצפון במילים:"וישאו עיניהם..." ביטוי זה מרמז על חיפוש מכוון ולא
על ראייה מקרית. הם היו חסרי מנוח וכל הזמן העיפו מבט אל הבור. ואז לפתע גילו את
אורחת הישמעאלים מתקרבת. וזה השקיט את מצפונם. הם ראו אף בכך אות משמים - כי עצת יהודה הייתה
טובה, ורצו מאד למכור את יוסף לישמעאלים.
אברבנאל סובר: כי כאן התורה מדגישה את אכזריות אחי יוסף שיושבים בשעה כזו במנוחה
ואוכלים לחם- אחר ההתנקשות בנפש אחיהם-
יוסף.
ספורנו מבאר: כי עצם ישיבתם זו וסעודתם בזמן
שיוסף בבור: מוכיח: כי האחים היו משוכנעים בצידקת מעשיהם- עד כי לא נמנעו מלסעוד
באותו זמן., לא כן, סיפור מעשה פילגש
בגבעה- אחרי שהרגו ישראל אחיהם משבט בנימין חשו לפחות ייסורי מצפון על מעשיהם ולא
אכלו כמו שנאמר:
"וַיָּבֹא
הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ
קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל"[ שופטים כ"א, ב] אך השבטים לא חשו נקיפות מצפון- אחרי מעשיהם
ודנו את יוסף כרודף שכל אשר יהרגהו- יזכה.
לסיכום, לאור הנאמר לעיל: ניתן להסיק כי כל רצף
האירועים המתארים בפרטי פרטים כיצד יוסף הושלך לבור על ידי אחיו-הוא מהלך אלוקי
שמטרתו להגשים את הבטחת ה' לאברהם- כי בני ישראל עתידים לרדת לגלות מצרים.
אך מנגד
לא-ניתן להתעלם מאכזריותם של אחי יוסף כלפיו- הנובעת מתור קנאה.
ועליהם ראוי לאמור: " הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין
אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם"
[מסכת אבות ד, כ"א]
ציור לחנוכה/ חנוכיית חנה ושבעת בניה/ ציירה: אהובה קליין (c)
