פרשת
אמור: "לֹא
בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת."
מאמר מאת: אהובה קליין
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ קציר ואיסוף התבואה החדשה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ עם ישראל מביאים עומר למקדש/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הגשת העומר לכהן במקדש/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ ספירת העומר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הנפת העומר במקדש/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מועדי ישראל ושבת/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מועדי ישראל ושבת/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ תקיעת שופר בראש השנה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ תענית ביום הכיפורים/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ חג האסיף[חג הסוכות] ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד.
ציורי תנ"ך/ אכילת מצות טרם יצאה ממצרים/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ חג השבועות-המנהג לקשט את בתי הכנסיות בירק/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מנהג מאכלי חלב בחג השבועות/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ חג הקציר/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הבאת הקורבן לפני הכוהן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ השבת/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ שמירת שבת/ אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ היום השביעי/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ נרות שבת ברקע ירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "ושמרו בני ישראל את השבת..." / ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ ערב שבת- תפילת אשת החיל/ ציירה: אהובה קליין (c)
"אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, יְהוָה".
ציורי תנ"ך/ השבת בבית ובשדה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הדאגה לעני/ ציירה: אהובה קליין [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ המקלל מובא לפני משה/ ציירה: אהובה קליין (c)
בפרשה זו הגדושה בענייני מצוות , לומדים אנו גם על מצוות הבאת העומר, וספירת העומר ככתוב: "וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל ־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי ־תָבֹ֣אוּ אֶל ־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת ־קְצִירָ֑הּ וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם אֶל ־הַכֹּהֵֽן׃ וְהֵנִ֧יף אֶת ־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן..
וּסְפַרְתֶּם
לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת
תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת
הַשְּׁבִיעִית, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה,
לַיהוָה. ".[ויקרא כ"ג, י'- י"ז]
השאלות
הן:
א] מהי הבאת העומר
ומטרתה ובמה שונה משתי הלחם?
ב] מהי ספירת העומר?
ג] משמעות הבאת העומר
וספירת העומר בימינו?
תשובות.
הבאת
העומר ומטרתה:
התורה
מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן - ממחרת יום ראשון של חג
הפסח , לפני כן אסור לנו לאכול מהתבואה החדשה.
ספר
החינוך מבאר:
"נצטווינו להקריב ביום שני של פסח, נוסף על המוסף של ימי הפסח, עומר אחד של
שעורים, הנקרא: "עומר התנופה", כפי שנאמר: "והניף את העומר לפני ה'.
[הכוונה
לקורבן ציבור המובא בשם כל עם ישראל].
משורשי
המצווה: כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול, שעושה הקב"ה עם בריותיו, לחדש להם
שנה- שנה תבואה למחייה. לכן ראוי שנקריב
לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה"
במילים
אחרות : יש כאן הבעת תודה לקב"ה על כך שדואג לנו לתבואה חדשה מידי שנה
בשנה למען מחייתנו.
על פי המדרש: "על ידי מצוות העומר זכה אברהם לרשת את ארץ כנען שנאמר: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ
אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם
לֵאלֹהִים" [בראשית
י"ז, ח'] ועוד נאמר:
"
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה
וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם".[בראשית י"ז, ט']
נאמר: כִּֽי ־תָבֹ֣אוּ אֶל ־הָאָ֗רֶץ
אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־ קְצִירָ֑הּ וַֽהֲבֵאתֶ֥ם
אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם אֶל ־הַכֹּהֵֽן"׃
חז"ל
קבעו
בגמרא[מנחות ס"ח , ב. פ"ד ,א]
שהקרבת העומר הייתה משעורים ולא מחיטים.
הרמב"ם
סובר: "עומר
זה מן השעורים היה בא, ודבר זה הלכה ממשה
רבנו" [תמידין ומוספים פ"ז, הי"א]
היה
הבדל בין הקרבת העומר ביום שני של פסח
לבין הקרבת שתי הלחם בחג השבועות - שתי הלחם היה בא מהחיטים לעומת העומר- שהוא
משעורים.
נשאלת
השאלה על שום מה ההבדל?
התשובה לכך: העומר של
שעורים מאכל בהמה כמו שאמרו: במנחת סוטה
שהיא לחם שעורים: "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קורבנה מאכל בהמה" [משנה
סוטה: פ"ב]מכאן שקורבן משעורים מסמל: מאכל בהמה- האדם מבחינה גופנית הוא
כבהמה ולא קיים הבדל בין בהמה אוכלת תבן לבין האדם האוכל מאכלים
מעודנים יותר. בענייני האכילה אין האדם
שונה מבעלי חיים אחרים.
וכבר התלונן האדם
הראשון ואמר: "אני והבהמה נאכל מאבוס אחד?" [ מסכת פסחים קי"ח. א.]
אלא, שמותר האדם מן הבהמה, אם הוא מרומם ומעלה את המאכל הבהמה לדרגה גבוהה יותר על
ידי שמזכך אותו ומשפר אותו- בין בשלילה ובין בחיוב, בשלילה – כיצד?
בין אדם לחברו: עליו
להיזהר משמץ של גזל ורמאות וכיוצא בכך.
במצוות שבין אדם
למקום - שיתרחק ממאכלות אסורות מחשש של טרפה וכדומה מהאיסורים. ובחיוב - כיצד?
"הֲלוֹא
פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם
וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם"[ישעיהו נ"ח, ז']
במצוות בין אדם
למקום:
"וְאָכַלְתָּ,
וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר
נָתַן - לָךְ" [דברים ח', י']
יש להקפיד ברכה
בתחילה וברכה בסוף באופן שיתקיים: "...זֶה
הַשֻּׁולְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'
"[יחזקאל מ"א,, כ"ב]
בזמן שבני ישראל נדדו
במדבר אכלו לחם רוחני- את "המן" ללא עמל. אבל כשנכנסו לארץ ישראל עסקו בעבודת
האדמה והיה צורך לרומם את הלחם הזה לדרגת לחם מן השמים- על ידי זיכוך בין האדם
לחברו ובין האדם למקום ,לכן ניתן לחם על ידי מצוות העומר: "עומר התנופה"
ולכן על ידי מצוות העומר זכה אברהם לרשת ולהוריש לבניו את ארץ ישראל.
הזוהר
הקדוש טוען :
במצרים היה הדיבור בגלות- מסיבה זו לא היה יכול משה לדבר דברים ברורים לעם ישראל,
כמו שנאמר:" וידבר משה לפני ה' לאמור, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני
פרעה ואני ערל שפתיים".[שמות ו,
י"ב] והרי ידוע שמותר האדם מן הבהמה - בכך שיש לו כוח הדיבור כדי לבטא את
מחשבותיו.
כאשר
אין האדם מנצל את כוח הדיבור לתורה, יוצא שמבזבז את מתנת הדיבור מה" ורעיון
זה ניתן לראות בפרשת בלק כשהלך בלעם הרשע לקלל את עם ישראל, פתחה האתון את
פיה ודיברה , כאן רצה הקב"ה ללמדנו
שאם האדם מנצל את כוח הדיבור- כדי להזיק
לאחרים - כדוגמת בלעם - באופן זה
אין עניין מותר האדם על הבהמה,
לכן
רצה הקב"ה להוכיח שעם דיבור כזה - עדיף לתת כוח הדיבור לאתון! כוח הדיבור
ניתן לאדם במטרה שיעסוק בדברי תורה - תורה שבעל פה וכאשר אינו לומד עדיף שיעשה
עצמו אילם.[דבר זה מבואר בגמרא [גיטין ט, ב]
במצרים
עם ישראל היו משועבדים לפרעה והמצרים ,התנגדו
לתורה שבעל פה שעיקרה דיבור, וללא
תורה שבעל פה אין משמעות לכוח הדיבור
ועיקר התנגדות מצרים הייתה לחכמי ישראל,
כמו שנאמר:
"הבא נתחכמה לו" להתחכם למושיעם של ישראל.
כשיצאו
עם ישראל ממצרים טרם קבלו את התורה – הצטוו
להביא עומר השעורים - מאכל בהמה הוא, כי ללא לימוד תורה עדיף שהאדם לא ישתמש בכוח הדיבור שלו, אלא יגזור עליו שתיקה, אבל לאחר קבלת התורה בחג השבועות -הצטוו להביא את שתי
הלחם מחיטים- שהם מזון לבני אדם, מאז יש לאדם זכות וחובה גם להשתמש בכוח הדיבור במטרה ללימוד תורה , אך
בהעדר לימוד תורה עדיף שישמור על שתיקה, כמו שנאמר: "סייג לחוכמה
שתיקה".[אבות ג, ט"ז]
ספירת
העומר:
נאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת
הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".
רש"ר
מסביר: כשם
שספירתם של ימי השבוע נקבעת על ידי השבת
באופן זה מתגלגלים ימי הספירה לחופש
הלאומי בנתיב העולה עד הר סיני – בגלל
הקשר המהותי בין מצוות ספירת העומר למתן תורה.
הרבי מליובאוויטש
סובר: בשמיטה ויובל-
הספירה מוטלת על בית הדין ואילו בספירת העומר- שמטרתה להביע את הקשר לתורה- היא חובה על כל יחיד ויחיד.
משמעות
מצוות הבאת העומר:
משמעות מצוות הבאת
העומר בזמן המקדש – הייתה לתת את המודעות לאיכר -כי כל התבואה החדשה בה זכה- היא אינה
רק בזכות עבודתו בשדה- אלא מעל הכול- היא
ברכת אלוקים ולכן עליו להודות לה' על כך.
כך גם ספירת העומר היא
נועדה: להגיע למטרה הנכספת - חג מתן תורה!
לסיכום: בימי מלחמה אלה - יקבלו על עצמם - ראשי המדינה ודוברי הצבא: כי יש להדגיש בכל
נאום לפני הציבור : כי כל הצלחתנו - היא בע"ה, וידגישו תמיד את גדולת ה' – אשר מלווה אותנו לאורך כל הדרך. כמו
שנאמר: "לֹא בְחַיִל וְלֹא
בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת". [זכריה
ד', ו']
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
