פרשת
בראשית-
מדוע התפצל הנהר בגן עדן - דווקא- לארבעה
ראשים?
מאת: אהובה קליין.
ציורים לפרשה:
ציורי תנ"ך/ בריאת האור/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ה' מבדיל בין מים למים ביום השני/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ה' מבדיל בין המים העליונים לתחתונים/
ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ארבעת נהרות גן עדן/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ גן עדן והכרובים בפתח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ האדם קורא שמות לבעלי החיים/ ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הכרובים והחרב המתהפכת בפתח גן עדן/
ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ עונשו של האדם/"בזיעת אפיך תאכל לחם"/
ציירה: אהובה קליין (c)
פרשה זו פותחת את החומש הראשון בתורה בתיאור הבריאה לפרטיה ומספרת גם
על גן עדן- מקום משכנם הראשון של אדם וחוה – שבעקבות חטאם גורשו, התיאור של גן עדן
מעניין ואף ציורי :
"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם;
וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.
וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב
לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן;
וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ
הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. וּזְהַב
הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי,
גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי,
הוּא פְרָת" .
השאלות הן:
א] מה המשמעות לכך שה' נטע את הגן בעדן?
ב] מדוע נחלק הנהר דווקא לארבעה ראשים ומה טיבם?
ג] מדוע ה' מנע את עץ הדעת מהאדם?
תשובות.
נטיעת גן עדן ביד אלוקים.
רש"י מתייחס למיקום של הגן - הכוונה שאלוקים נטע את הגן בצדו המזרחי של
עדן .
רבינו בחיי מסביר:
על פי הפשט: הקב"ה בכבודו ובעצמו נטע את הגן ואין הכוונה שהוא
הביא את האילנות ממקום אחר ונטע שם, אלא היו מטעיו- מעשה ידיו להתפאר וההוכחה לך בדברי דוד המלך באומרו: "ישבעו
עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע" [תהלים ק"ד, ט"ו]
ורז"ל מסבירים:" ישבעו חייהם, ישבעו מימיהם ישבעו
מטעתן"- עצים אלו לא היו זקוקים לא להשקאה, לא לזמירה ולא לעבודה -לפי שמיום
שהאדם גורש מגן עדן הגן נשמר היטב ולא היה
זקוק לטיפולו של האדם. כפי שנאמר ביחזקאל: [מ"ז, י"ב]:"לא יבול
עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו
מן- המקדש המה יוצאים" ומוסיף רבינו בחיי: המיקום של הגן היה בצד המזרחי, כפי שכתוב בחומש דברים [
ל"ג]:" וממגד תבואות שמש" ועל כך אומרים רז"ל: כי הצד המזרחי
מה שמאפיין אותו: מיישב את הדעת ,מעצים את הכוח ומחזק את הלב- מהטעם שמזג האוויר
בכוון זה משובח ביותר ולכן ה' הניח - שם את האדם- פרי יצירתו.
הרמב"ן מסביר: כי
הכתוב מדגיש שהמטע היה בידי ה', היות וטרם
שה' גזר על הארץ: "תוצא הארץ דשא" ה' גזר שבמקום ההוא יהיה גן ואמר:
"בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני" בערוגת המטעים.
וזה בניגוד לשאר המקומות בארץ
ששם אמר: "תדשא הארץ דשא ועץ פרי" באופן כללי.
הנהר הנחלק לארבעה ראשים:
לפי הסבר רש"י: יש משמעות לכל שם של נהר עם הייחודיות שלו:
פישון: פירוש א': הוא נהר מצרים בשם הנילוס והוא נקרא כך- משום
שמימיו מתברכים ועולים ומשקים את הארץ- לכן נקרא: פישון הוא לשון ריבוי, כדוגמת הפסוק: "ופשו
פרשיו"- הכוונה ירבו רוכבי סוסיו. [חבקוק א, ח.]
פירוש ב': על שם שהוא משקה
ומגדל שדות פשתן במצרים- לפי שתושבי מצרים
ידועים כמגדלי פשתן. ההוכחה להסבר זה- שנאמר:" ובושו עובדי הפשתים"
[ישעיהו י"ט, ט] וזאת במסגרת נבואת תוכחה: שיבש נהר הנילוס ויבושו זורעי
הפשתן התלויים בנהר.
גיחון - מלשון "נגיחה" שהיה זורם ברעש גדול עד שנראה כמנגח
במימיו הגועשים.
חידקל- לפי שמימיו חדים וקלים- כלומר זכים וצלולים לשתייה וקלים- לפי שאינם
מכבידים על הגוף.
נהר פרת: על שם שמימיו פרים ורבים בעצמם ללא
צורך בירידת גשמים ויש להם סגולה לרפאות את האדם הרוחץ בהם.
המילה:"הוא" אינה מופיעה אצל כל הנהרות, אלא רק לגבי נהר
פרת : מלשון חשיבות לפי שהיה נהר מוכר ומבין ארבעת הנהרות הוא החשוב מכולם כי הוא נזכר על
שם ארץ ישראל, כמו שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"
חלוקת הנהר לארבעה ראשים ומשמעות שמותן?
רבינו בחיי אומר על דרך המדרש: ארבעה נהרות הם - כנגד ארבעת המלכויות.
האחד פישון- זהו מלך בבל לפי שכתוב:
"ופשו פרשיו"- הוא הסובב את כל ארץ החווילה - שעלה והקיף את כל ארץ
ישראל, כפי שנאמר: "הוחילי לאלוקים כי עוד אודנו " [תהלים מ"ב, ו']
שם יש זהב- והם מסמלים את התורה, לפי שנאמר: "הנחמדים מזהב ומפז רב" [תהלים י"ט, י"א], וזהב הארץ ההיא הוא טוב – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה
כחכמת ארץ ישראל. כי שם נמצא את הבדולח,
ואבן השוהם, שם יש מקרא והתלמוד ומשנה,
הלכות תוספתות והגדות.
גיחון: הכוונה לממלכת מדי,
חידקל- זוהי
ממלכת יון שהייתה חדה וקלה בגזרותיה.
נהר פרת- הוא
הנהר הרביעי- הכוונה למלכות אדום- פרת לפי
שהפרה והצרה לפניו....." ופרת גם על
שם סופה: "פורה דרכתי לבדי"[ ישעיהו ס"ג, ג]
וכאן יש לציין את דברי בלעם שהפליאו דבריו על נהרות אלו, כפי שאמר:
"כנחלים נִטָּיוּ, כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר
כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי
מָיִם.
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעו בְּמַיִם
רַבִּים
וְיָרם מֵאֲגַג מַלְכּו וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתו".
(במדבר כ"ד, ה-ז)
עץ הדעת ואיסור אכילת פריו.
הכלי יקר שואל: מדוע הקב"ה לא הזהיר את האדם בבת אחת מאיסור האכילה של עץ הדעת ועץ החיים? התשובה
לכך, שכל האוכל מעץ החיים חי לעולם היות ולא היה לו כלל פרי וטעם העץ היה כטעם של פרי.
לעומת זאת, עץ הדעת היה לו פרי נחמד למראה וכל מי שאוכל מהפרי היה מבחין בין טוב לרע יותר מהצורך. לכן
לפני שהאדם אכל מעץ הדעת לא היה צורך להזהירו שלא יאכל מעץ החיים היות והוא לא משך
אותו ,כי לא היה נחמד למראה ולאדם לא
הייתה עדיין דעת בתועלת אכילת העץ ההוא,
היה סתם עץ ואפילו סתם בהמה איננה אוכלת איזה עץ ,אלא דבר נחמד למראה שיש לו פרי, אבל
לאחר שהאדם אכל מעץ הדעת היה חשש שיבחין באמצעות שכלו בתועלת עץ החיים ויאכל ממנו
כדי שיחיה לנצח, מסיבה זו גורש האדם מגן עדן.
לסיכום, לאור האמור לעיל, גן עדן היה מקום פורח היונק את מימיו מהנהר
שהתפצל לארבעה ראשים והחשוב מביניהם- היה נהר פרת- לפי שאת חשיבותו קיבל מעצם אזכרתו
בגבולה הצפוני של ארץ ישראל: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר הגדול נהר
פרת" [ בראשית ט"ו, י"ח]
יהי רצון שלעתיד לבוא יתקיימו דברי הנביאים דוגמת יחזקאל ,ישעיהו וירמיהו
: שארץ ישראל – תהיה גן עדן לעם ישראל.
"וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרום צִיּון
וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירש וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צאן וּבָקָר
והייתה נַפְשם כְּגַן רווה וְלא יוסִיפוּ לְדַאֲבָה עוד. (ירמיהו ל"א, יא)
"כִּי נִחַם ה' צִיּון נִחַם כָּל
חרבותיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂון וְשִׂמְחָה
יִמָּצֵא בָהּ תּודָה וְקול זִמְרָה. (ישעיהו נ"א, ג) אמן
ואמן.
