ציור להפטרה [ירמיהו א] ירמיהו ומקל השקד/ ציירה: אהובה קליין (c)
אחד הנושאים בפרשה
מסועפת זו : הציווי למשה לנקום את נקמת עם ישראל נגד המדיינים, כפי שהתורה מתארת:
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם,
נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָינִים; אַחַר, תֵּאָסֵף
אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה
אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ,
עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן".[במדבר ל"א, א-ד]
בהפטרה אנו קוראים
בספר ירמיהו [פרק א-ב, עד פסוק ד]
"דִּבְרֵי
יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן -הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ
בִּנְיָמִן אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן
מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ וַיְהִי, בִּימֵי
יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה
שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה--עַד-גְּלוֹת
יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי.
וַיְהִי
דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. בְּטֶרֶם
אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם
הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי
יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר
אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר. אַל-תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם:
כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם-יְהוָה וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יָדוֹ,
וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ רְאֵה
הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל -הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ
וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. {
וַיְהִי
דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד
אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד
אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית
לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי
צָפוֹנָה. וַיֹּאמֶר
יְהוָה, אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי
הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה--נְאֻם-יְהוָה; וּבָאוּ
וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ
סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה. וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם--אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי,
וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם." [ירמיהו א,
א - ט"ז]
עוד פסוק מאד
משמעותי:
"כֹּה
אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת
כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית
תְּבוּאָתֹה; כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ,
רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה".- [שם, ב', ב-ג']
השאלות
הן:
א] מדוע הציווי
להתנקם במדיינים ?
ב] מהו החוט המקשר
בין הפרשה לדברי ירמיהו בהפטרה ?
תשובות.
הציווי
לנקום במדיינים.
נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה
לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָינִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ"
דעת מקרא מסביר: הסיבה לנקום במדיינים כבר
מופיעה בפרשת פנחס: "צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְייָנִים;
וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם
לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר
כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹותָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה,
עַל-דְּבַר-פְּעוֹר" [במדבר כ"ה, י"ח].
המדיינים גרמו לעם ישראל להיצמד לבעל פעור - בעצת בלעם ומהסיבה הזו מתו במגפה: "וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים
בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף".[שם כ"ה, ט']
למרות שבנות מואב
התחילו בפעולה ,אבל הכוונה הזדונית הייתה אצל בנות מדיין בלבד.
מהטעם, הזה היה הציווי
האלוקי למשה לנקום במדיינים - שהם היו פלג אחד מתוך שבטים הקרויים בשם זה,
שקבעו את מושבם בחבלי ארץ שונים ונרחבים באזור הדרום - במדבר באזור שמצפון לאילת ועד המדבר בשטח הסורי.
באותו זמן , פלג זה
ישב קרוב מאד למואב, ושלטו באזור זה חמישה
מלכים לפי מה שכתוב ביהושע [י"ב, כ"א]
"וְכֹל,
עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ
בְּחֶשְׁבּוֹן: אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה
אֹתוֹ וְאֶת-נְשִׂיאֵי מִדְיָן, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר
וְאֶת-רֶבַע, נְסִיכֵי סִיחוֹן, יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". [יהושע י"ג, כ"א]
מן ההיגיון הוא: שהם
לא השתייכו למשפחת יתרו - כהן מדיין - חותן משה ,אלא המלחמה היא: כנגד נוודים -
מטעם זה: התורה אינה מפרטת את שמות המקומות שהתרחשו שם הקרבות אלא מציינת באופן
כללי:
"וְאֵת
כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ". [במדבר ל"א, י.]
"נתיבות שלום " מסביר –ע"פ רש"י ועל פי מדרש רבה: בשתי מלחמות היו צריכים לבחור אנשים
צדיקים - במלחמת עמלק ובמלחמת מדיין.
בנוסף לכך - בשתי
מלחמות אלה - סדר המלחמה היה על ידי
תפילה.
דרשו חז"ל: כי
במלחמת עמלק כתוב: "וְהָיָה
כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ
וְגָבַר עֲמָלֵק". [שמות י"ז, י"א] פירשו חז"ל- [ר"ה כ"ט] בעניין זה - שזו
הייתה משמעות של תפילה ובדומה לכך גם
במלחמת מדיין דרשו חז"ל על הפסוק:
"אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה -לְכֹל
מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא".[במדבר ל"א, ד]
כתוב פעמיים- תפילה בדומה לכך גם במלחמת
מדיין דרשו חז"ל על הפסוק:
"אֶלֶף, לַמַּטֶּה" שמופיע פעמיים! לפי שמכל שבט
לקחו ב' אלפים ,מתוכם- אלף שיצאו
להילחם פיסית נגד המדיינים והאלף הנוספים - אנשים שנועדו להתפלל.
שנים עשר אלף מבני
ישראל היו מתפללים וצריך להבין מדוע בשני המלחמות– מלחמת מדיין ומלחמת עמלק - היו זקוקים ליותר תפילות בהשוואה למלחמות
אחרות נגד האויבים?
התשובה לכך: שאר
המלחמות נגד עם ישראל היו מלחמות גופניות כנגד
גופם של עם ישראל - אך מלחמת עמלק לא הייתה מלחמה גופנית - אלא רוחנית כי בזמן
שבני ישראל התחילו מתכוננים לקראת מעמד הר סיני לקבל את התורה הופיע עמלק - שנחשב לראש הקליפות
ורצה לנתק את החיבור בין עם ישראל לקב"ה.
לכן זו מלחמה לה'-
נגד עמלק מדור לדור - מלחמה רוחנית!
כך גם המלחמה נגד
מדיין - היא מלחמה רוחנית לכן כתוב: "לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן".[במדבר ל"א, ג] - גם כאן
עיקר המטרה נקמת ה' במדיין.
מלחמה זו התרחשה בזמן
שבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל- שזו הייתה המטרה של יציאתם ממצרים.
דווקא אז התנהלה מלחמה זו - שהייתה התגברות הסט"א של קליפת בלעם ובלק -
במטרה לנתק את החיבור של עם ישראל מאביהם
שבשמים.
החוט המקשר
בין הפרשה להפטרה בספר ירמיהו.
להלן כמה הסברים: הקשר
להפטרה בספר ירמיהו:
1] בהתאם למנהג
האשכנזים קוראים את ההפטרה הזו בתקופת בין המצרים- וזאת מבחינת החורבן המתרחש.
על ידי הפרשנות האלוקית והדרישה מעם ישראל, מצד אחד מבחינים
אנו באישיות הנביא המקשיב לדברי ה' ,אך
מנגד אנו רואים את האטימות בעם. מתוך תוכן
ההפטרה- ניתן ללמוד את הסיבות הגורמות, חלילה, בסופו של דבר לחורבן.
2] בפרשה אנו קוראים על הציווי של ה' למשה לנקום במדיינים ,
נקמה זו מטרתה: להעניש את מדיין - היות
והמדיינים החטיאו את עם ישראל ושאיפתם הייתה לנתק את החיבור הנצחי בין עם
ישראל לקב"ה - זה היה מאבק רוחני
איתן .
הרצון של האויבים להרחיק את עם הנצח מהתורה הקדושה - עובר
מדור לדור גם בימינו עדים אנו לרוחות
רעות המנסות בכל דרך לפגוע , חלילה, בדת והרוח היהודית שלנו.
לפי זה, בהפטרה: לומדים אנו: שהעם זקוק למנהיג משכמו
ומעלה - או לנביא דוגמת ירמיהו. אשר ה' הקדיש אותו לנבואה ,עוד בטרם נולד בזמן
שהותו בבטן אמו.
לדברי המלבי"ם - לא הייתה השליחות הזאת לצורך עצמו
ולא לצורך שליחות מסוימת אלא: "נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ - . "לכל האומות!
ה' אומר לו שלא תהיה לו סיבה להגיד: שהוא נער חסר ניסיון - יש בכך שלושה חסרונות:
א] הנער אינו מעז לדבר בפני גדולים.
ב] אינו יודע לסדר את דבריו כראוי - במליצה ולשון חדה.
ג] העם לא יישא
פנים אליו ואם ינבא נבואות קשות - הם מסוגלים לקום נגדו ולהורגו, חלילה.
על פי רש"י: הרי הוא –חסר ניסיון ואינו ראוי
להוכיחם - בהשוואה למשה שהיו לו קבלות - בהרבה
נסים, כגון: יציאת מצרים, מתן תורה, ירידת המן..
הקב"ה מדגיש ומוכיח לירמיהו הנביא: שהוא מיועד להיות נביא וה' הושיט לו יד על פיו
ומעכשיו הוא מקבל את כוח הנבואה - לפעול בכל מציאות העולם.
לכן ה' מראה לנביא
את שתי המראות:
א] עץ השקד- מקל של
עץ שקד - הממהר לתת פריחה ופירות לפני כל האילנות וכך ה' גם שוקד על דבריו.
מדרש אגדה: השקד משעת חניטתו עד שמסיים להבשיל - עשרים
ואחד יום- כמניין הימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר- לתשעה באב שבו נשרף
בית המקדש!
ב] מראה סיר נפוח - רותח ומעלה בועות ופניו לכיוון צפון , המשמעות:
שמצפון- שזוהי ארץ בבל - תפתח הרעה על
יושבי הארץ.
הקב"ה מבטיח
שהוא קורא לכל ממלכות צפון - מזמין
אותם לשפוט בינו ובין עמו ,כדי שיבואו כולם לירושלים ואז ה' ינהל את טענותיו ומשפטיו
בפניהם -על כך שעם ישראל הושפע מעבודה זרה ונמנע מלקבל עול מלכות שמים.
3] נאמר בהפטרה: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית
תְּבוּאָתֹה; כָּל- אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה".
המשמעות: עם ישראל נחשב כתרומה לה' - שהיא קדושה והיא ראשית
התבואה - וכשם שהתרומה אסורה באכילה לזרים והעונש על כך- מיתה בידי שמים ,כך גם
האויבים המכים את ישראל ופוגעים ומצערים -בסופם ללקות גם בגופם וגם בנפשם על ידי ה'.
לאור האמור לעיל, המסר - הן בפרשה והן בהפטרה: המנהיג, או
הנביא - שליח ה'- חייבים להנהיג את העם הנבחר ביד רמה ברוח התורה והאמת והעם
חייב להמשיך להיות מחובר למקור מים החיים
ולא לסטות, חלילה מרצון ה' ואילו האויבים
מנגד ידעו - כי עתידים להיענש על מעשיהם .הנביא
- או המנהיג של עם ישראל יהיה:
"לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל
וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת--עַל-כָּל-הָאָרֶץ"