פרשת אמור. מה גנוז בציווי הבאת העומר לכהן?
מאת: אהובה קליין.
ציורים שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ הבאת הקורבן לפני הכוהן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הבאת העומר לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ עם ישראל מביאים עומר למקדש/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ספירת העומר/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ תקיעת שופר בראש השנה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ חג האסיף[חג הסוכות] ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד.
ציורי תנ"ך/ חג הסוכות/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
הפרשה עוסקת באבל ושמחה,
אולם אנו נעסוק כאן בהבאת העומר - לכהן.
כך מתארת התורה מצווה
זו: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כִּי- תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם,
וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם,
אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת- הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם;
מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם
הֲנִיפְכֶם אֶת- הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה.
וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה
לַיהוָה--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין. וְלֶחֶם
וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם,
אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". [ויקרא כ"ג ,י'-
ט"ו]
השאלות הן:
א] מהי מהות מצוות
הבאת העומר לכהן?
ב] מה גנוז בהבאת
העומר למקדש?
תשובות.
הבאת העומר לכהן.
רש"י מסביר: שהתבואה
הזו תהיה ראשונה לקציר.[על פי מסכת מנחות ע"א] עומר-הוא עשירית האיפה.
הרב שמשון רפאל הירש מבהיר: נאמר: "לא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ"
[מסכת מנחות פ"ד] מכאן ניתן ללמוד, כי כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל ונהנה
מעצמאות לאומית ומחירות ,כאשר קוצרים את היבול, כנאמר: "וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ"—היבול נעשה שייך לעם ישראל ואז הם מצווים להביא עומר מהקציר הראשון ,הכמות חייבת להיות במינון המספיק
לאדם ביום אחד. כמות זאת יש להביא לכהן המייצג את עם ישראל במקדש.
האיכר צריך להבין כי מה שהצמיחה הארץ והשמש
הבשילה אינו של עם ישראל, "אלא
הוא גדל למען התורה של
מקדש ה' ויש להשתמש בו כדי לקיים את מטרות התורה" ועומר זה חייב להיות:" רֵאשִׁית קְצִירְכֶם".
הקציר מתייחס רק
לאותם גידולי קרקע שנחשבים לקציר העיקרי של הארץ והאומה, הכוונה לחמשת מיני דגן
שמכינים מהם לחם: חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל, ושיפון. במשנה מתואר מעמד הקציר לפי ההלכה בזמן
בית המקדש השני:
"שלוחי
בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח
לקצור.
כל
העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.
כיון
שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין.
מגל
זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין.
בשבת
אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין.
אקצור?
והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור!
שלוש
פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין.
כל
כך למה? מפני הבייתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב". [משנה
מנחות י ג]
הטעם הגנוז בהקרבת
העומר?
דעת הרמב"ם , למרות
שהוא מביא הסברים רבים על הקורבנות הוא טוען:
"וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן
" - כלומר
ישנן מצוות שאין אנו יכולים
בוודאות לדעת מה מטרתן ומצוות אלה נחשבות
לחוקים- ואכן הקרבת העומר מהקציר הראשון בארץ ישראל- הייתה נהוגה רק מזמן הכניסה לארץ .
לפי
ספר החינוך – הבאת העומר מיועדת להביע תודה לקב"ה על כך שמידי שנה
בשנה נותן בחסדו תבואה – למחיה.
הדבר
נעשה דווקא ביום השני של חג הפסח כדי שלא נערבב שמחה בשמחה, כי היום הראשון נועד
לזכר יציאת מצרים-הנס הגדול- יציאה מעבדות לחירות.
דעתו
של רבי משה אלשיך [חי
בצרפת במאה ה-16] :
מטרת
המצווה-למנוע גאווה אצל האדם- כי בעת שהוא מצוי בשפע כלכלי ,ישנו חשש-שמא יבוא
לידי מחשבה- כי הכול בזכות עצמו ,כמו שנאמר: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל
הזה"
לכן
יש להחדיר לתודעה: כי לה' הארץ ומלואה, לפיכך בעת הבאת העומר אל הכהן, הוא מניף את
העומר לפני ה' למעלה ולמטה, ולכל ארבעת רוחות השמים- כדי לסמל שהכול מעת ה' השולט
על כל העולם.
ה"משך
חוכמה"
אומר: כי מצווה זו מטרתה לחנך את העם למען לא ישימו את הדגש רק על החיים הגשמיים ורדיפה
אחר ממון ועושר, אלא גם על החיים הרוחניים-היינו האמונה בקב"ה וקיום המצוות.
על פי דברי
חז"ל- בתקופה בה בני ישראל היו
נודדים במדבר -אלוקים סיפק להם מזון- מן השמים, כפי שהכתוב מתאר: "וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל,
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא--כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה,
אֲלֵיהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לִקְטוּ
מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר
לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם--אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ,
תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;
וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.
וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר--וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא
הֶחְסִיר: אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ".
[שמות ט"ז, ט"ז]
על פי מקור זה: מתברר כי היו מבני ישראל שלקטו יתר על המידה את המן
והיו שלקטו מעט, אך כאשר הגיעו לביתם ומדדו בעומר, איש, איש מה שלקטו- התגלה שזה
שהרבה ללקוט ,לא היה לו יותר מהמידה של עומר לגולגולת אשר באוהלו ואילו זה שלקט
מעט מידי- לא החסיר דבר מעומר לגולגולת וזה היה נס גלוי.
לזכר אותו מזון בכמות
של "עומר לגולגולת"- כאשר עם ישראל הגיעו לארץ נצטוו להביא עומר שעורים-
כקורבן הודיה לה' על השגחתו עליהם במדבר ,בכך העם הביע בתפילתו - את המשך השגחת הבורא בהווה ובעתיד.
לעניות דעתי, מצווה
זו נועדה: בנוסף להביע תודה לקב"ה על כך שמסייע לכל יהודי - בהצלחת היבול ,
דואג למזונו היום - יומי ומספק לו גם פרנסה.
הבעת שמחה על כך שבתום ימי עמל ועבודת האדמה - סוף, סוף ישנו תוצר מבורך ואין הדבר מובן מאליו.
כמו שאומר דוד המלך:
"הַזֹּרְעִים
בְּדִמְעָה-- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
הָלוֹךְ
יֵלֵךְ, וּבָכֹה -- נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע:
בֹּא-יָבֹא
בְרִנָּה -- נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו". [ תהלים קכ"ו, ה- ו]
ועוד נאמר:
"אַשְׁרֵי,
כָּל-יְרֵא יְהוָה -- הַהֹלֵךְ, בִּדְרָכָיו.
יְגִיעַ
כַּפֶּיךָ, כִּי תֹאכֵל;
אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ. [תהלים קכ"ח]
כל קיום מצווה גורם לשמחה, כמו שאומר שלמה המלך: "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן
עָצֶם" [משלי ט"ו, ל]
לסיכום, לאור האמור
לעיל, ניתן להסיק כי: מצוות הבאת
העומר מראשית הקציר בזמן שעם ישראל נמצא
בארצו - מהווה הבעת תודה לקב"ה על כל מה שסיפק לעמו במדבר וגם בקשה להמשך
ההשגחה בהווה ובעתיד- לסיפוק צרכי העם בארצו, מעבר לכך יש להיזהר ממידת הגאווה
הגורמת לשכחת חסדי ה' בזמן שהיבול- גורם
לאדם שמחה ונחת מעמל כפיו.
יהי רצון שנקיים את
ציווי ה' לעד: "וְזָכַרְתָּ,
אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:
לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. [דברים
ח, י"ח]
