פרשת
פקודי-כיצד
ברכת משה עשויה להשפיע עלינו כיום ?
מאמר
מאת: אהובה קליין.
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ משה מברך את ישראל בסיום מלאכת המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מקדש את המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בצלאל ואהליאב אומני המשכן/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ בצלאל ואהליאב אומני המשכן/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ אומני המשכן מקימים את המשכן / ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מלביש את הכוהנים בבגדי כהונה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה חובש את הציץ לראשו של אהרון/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בצלאל יוצר את כלי המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ ארון העדות והכרובים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ שולחן לחם הפנים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (Cׁ)
ציורי תנ"ך/ מנורת הזהב במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מזבח הזהב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מזבח הנחושת/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול ומעילו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ ציירה: אהובה קליין (c)
הפרשה פותחת בפסוקים:
"אֵלֶּה
פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר,
בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל
בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה
אֶת-מֹשֶׁה. וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן--חָרָשׁ
וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי,
וּבַשֵּׁשׁ" [שמות ל"ח, כ"א- כ"ד]
לקראת סוף הפרשה
נאמר:
"וַיַּרְא
מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה,
כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה.[להלן, ל"ט, מ"ג]
השאלות הן:
א] מה ההבדל בין
המשכן למקדש?
ב] במה בירך משה את
עם ישראל כאשר ראה את מלאכת המשכן שנעשתה כציווי ה'?
תשובות.
ההבדל בין המקדש למשכן.
בעוד ששני בתי המקדש-
הן הראשון והן השני נחרבו ונשרפו בידי
האויב- הרי המשכן –לעולם לא נחרב. הוא התלווה לעם ישראל בכל מקום בזמן שהיו נודדים במדבר בין בהליכתם ובין בחנייתם. ושהיו ממשיכים בהליכתם במדבר- היו מפרקים את חלקי
המשכן והיו נושאים איתם את כל חלקיו.
הגמרא [מסכת זבחים:
ס"א, ע"ב] מתארת: איך
המשכן שנקרא גם בשם : "אוהל מועד" -היה מתלווה אל עם ישראל בכל מקום
במדבר, לפי שנאמר: "ונסע אוהל מועד"- "אף על פי שנסע אוהל
מועד הוא"
ההבדל הבולט בין
המקדש למשכן: - על מנת לזכות בהשראת השכינה במקדש- היו צריכים לעלות למקדש ולהראות
במקום. ובניגוד לכך- לגבי המשכן- המצב הוא הפוך. השראת השכינה נמצאת עם -עם ישראל
בכל מקום היכן שאנחנו נוכחים.
כפי שהתורה מתארת: "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ
וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם"
[שמות כ"ה, ח']
ומעניין כי המשכן
נקרא בשם: "הַמִּשְׁכָּן
מִשְׁכַּן הָעֵדֻת"
"החיזקוני"
מסביר: התורה מדייקת כדי שלא נטעה
במשכן אחר- כגון משכן קורח- אלא הכתוב מדגיש כי מדובר במשכן העדות- לפי שהלוחות שוכנות בו.
ובצלאל בן אורי –אומן המשכן- עשה אף דברים שלא
אמר לו משה- דוגמת ציפוי ראשי העמודים.
ספורנו מבאר: כי בעוד שהמקדש שבנה שלמה
המלך- נחרב- הרי המשכן היו בו כמה יסודות –שבעבורם לא נפל בידי האויבים.
א] המשכן היה : משכן
העדות- לפי שהיו בו לוחות העדות.
ב] "אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה"-על
פי הציוויים שהעביר להם משה.:
ג]שהייתה
עבודת הלוויים בידי איתמר –משמרת
כל חלקי המשכן ביד איתמר הייתה.[הוא היה מפקח עליהם]
ד] וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר,
לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר- צִיוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה".
מכאן שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו - מיוחסים וצדיקים שבדור, ולכן שרתה השכינה במעשה
ידיהם ולכן לא נפל בידי האויבים. אבל מקדש שלמה שהעובדים היו מצור- כלומר- מאנשי אומות
העולם, למרות ששרתה בו השכינה נחלשו חלקיו והיה צורך לחזק את בדק הבית. ובסוף
נפל בכל זאת בידי האויבים. .ואילו בית שני שלא היה בו אפילו אחד מהתנאים שהיה במשכן- לא שרתה בו
השכינה וסופו שנפל בידי האויבים, בית שני לא היה "משכן העדות" שלא היו
בו לוחות העדות ולא פוקד- אלא על ידי כורש ולא היו שם בני לוי כפי שהעיד על כך
עזרא:
"וָאָבִינָה
בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא-מָצָאתִי שָׁם".[עזרא, ח', ט"ו]
ומי שעסקו בבניינו
היו צידונים וצורים :
"וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף--לַחֹצְבִים,
וְלֶחָרָשִׁים; וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן, לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים,
לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֶל-יָם יָפוֹא, כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ
מֶלֶךְ-פָּרַס עֲלֵיהֶם".[עזרא: ג',ז']
ספורנו טוען: כי בהשוואה למשכן שהיה בו
מעט זהב, כסף ונחושת.
הרי היה יותר
עושר גשמי- בשני בתי המקדש אך
מנגד- יותר שרתה השכינה כל הזמן במשכן של
משה ממה ששרתה בבית ראשון ולא נראה כלל
במקדש שני ומכאן לומדים: כי לא סיבת העושר וגודל הבניין היוו סיבה להשראת השכינה
בישראל ,אלא הדגש הוא על רצון ה': הרוצה
לשכון בתוך עם ישראל היראים את ה' ותמיד לשכון בתוכם!
משה מברך את בני ישראל בסיום מלאכת המשכן.
נאמר:
"וַיַּרְא
מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה,
כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה.[להלן, ל"ט, מ"ג]
רש"י מבאר את ברכת משה לעם ישראל:
"אמר להם: יהי
רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם:
"וִיהִי,
נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ-- עָלֵינוּ:
וּמַעֲשֵׂה
יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ;
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ". [תהלים צ', י"ז]
רש"ר מסביר: משה מאציל את ברכתו הנעלה ביותר –על עם ישראל בה מביע את משאלתו
מעומק ליבו שהקשבה זו של עם ישראל -בקול
ה'- תאפיין אותם תמיד-היינו ההתמדה בחיי המצוות של היהודים.
"וּמַעֲשֵׂה
יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ"- זו החירות .
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ,
כּוֹנְנֵהוּ"- זו השמיעה בקול ה' תמיד.
רק שני יסודות אלה
מתוך אחדות של קירבה מבטיחות לנו את
ה"נועם"
רק כך ניתן להגיע לאושר העילאי שה' מכין לנו- אם
נקדיש את עצמנו כאדוננו.
רק לאחר שמשה ראה את כל המלאכה שעשו חכמי הלב
וזה כלל כמובן את כל התרומות שתרמו עם ישראל עבור מלאכת המשכן -מתוך המקור הזה
נבעו היסודות בתפילת משה.
ספורנו מדגיש: כי בכל העשייה של אומני המשכן הייתה להם –מתוך כוונה- לעשות את רצון
ה' שציווה על כך למשה.
ובנוסף כל ישראל היו
שותפים לכך-כי קצתם התנדבו להביא ממון וקצתם עשו את המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון הקב"ה.
מעניינים דבריו של
רבי חיים שמולאביץ: בספרו: "מוח
ולב":
כדי להיות כלל, צריך
להיות במצב של איש אחד בלב אחד" ואולם כאשר יש כלל [שכולם מאוחדים] זוכה- גם
היחיד. ואם חלילה אותו יחיד מתרחק –מתחייב הוא בעוונו.
לסיכום, ניתן להסיק: כאשר עם ישראל מחובר לתורה
ומקיים את ציוויי ה' באהבה ויראת שמים-
באחדות מלאה עם כל העם - אזי ברכת משה שורה על כולנו כאחד- גם בזמננו- והשכינה שורה בתוך כל
יהודי ויהודי בתוך כלל ישראל.
וזכיתי לראות זאת במו עיניי כאשר לוונו
השבוע בן משפחה לבסיס כדי להתגייס
לנחל! חיילים מכל גווני הקשת התאספו עם משפחתם- באהבה ובהתרגשות רבה- למען השירות
בצה"ל וברכת משה שרתה ושורה עליהם -מתוך שמחה ורוממות רוח.
ויפים וחשובים דברי דוד המלך:
"הִנֵּה מַה-טּוֹב,
וּמַה-נָּעִים-- שֶׁבֶת אַחִים
גַּם-יָחַד".
[תהלים קל"ג, א']
