פרשת ויגש- כיצד הגיב יעקב לבשורה- כי יוסף חי?

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויגש - כיצד הגיב  יעקב לבשורה - כי יוסף חי?

מאת: אהובה קליין.

היצירות שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ יהודה ניגש אל יוסף/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


 ציורי תנ"ך/ יוסף בוכה במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ יוסף מרגיע את  אחיו/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ פרעה מציע את כל טוב מצרים ליוסף/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורימ תנ"ך/ אחי יוסף מבשרים ליעקב: עוד יוסף חי/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ יעקב ופמלייתו יורדים מצרימה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יעקב מברך את פרעה במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)

 ציורי תנ"ך/ יעקב זוכה לפגוש את יוסף במצרים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי  תנ"ך/ יוסף ובנימין נפגשים/ ציירה: אהובה קליין (c)

בפרשה זו   יוסף שולח את אחיו לבשר לאביו כי הוא חי במצרים:  "וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.  וַיַּעֲלוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.  וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם.  וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.  וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת".  [בראשית מ"ה, כ"ו- כ"ח]

השאלות הן:

א] יוסף מזהיר את אחיו, מדוע?

ב] כיצד הגיב יעקב לבשורה המשמחת?

תשובות.

יוסף מזהיר את אחיו: "אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". 

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". 

על פי  ספר הישר: יוסף אומר לאחיו לא לריב בדרך- למען ידעו שמה' הייתה כל ההתרחשות - למען החיות עם רב במצרים - כי  יהיו עוד חמש שנות רעב, יוסף מדגיש לאחיו: שלא  יבואו אל אביהם באופן פתאומי - אלא ינהגו בחכמה.

רש"י סבור: יוסף הזהיר את אחיו שלא יריבו בדרך -על דבר  מכירתו לפי שהיו נכלמים במעשיהם וחשש שיתחילו מאשימים, זה את זה.

רבינו בחיי מסביר: "אַל-תִּרְגְּזוּ"- אל תפחדו מלשון -"ולב רגז"- כמו שנאמר:    "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז" 

"הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל ־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־ הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ"׃   [דברים ב', כ"ה]

לפי שבנוהג של עולם, נושאי הבר ולחם ומזון היו מתייראים בדרך ולא ממהרים, לכן אמר להם יוסף שילכו בזריזות וימהרו לבוא אל אביהם ולא יפחדו בדרך כלל, היות ויוסף שולט על כל מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו וממוראו יראו, ולכן אחי יוסף ילכו ויגיעו לשלום. [זה לשון הרמב"ן כפי שמביא רבינו בחיי ]

דרשו חכמים: "אַל-תִּרְגְּזוּ"- אל תהיו עסוקים בדברי הלכה מפני טורח הדרך, אך לא מנע מהם לגמרי שלא ילמדו כלל. שהרי אמרו רז"ל-  [במסכת סוטה מ"ט ]

"אמר ר' אילעא בר ברכיה שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף באש שנאמר "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם".[מלכים-ב- ב'. י"א]

"כלי יקר" מביא כמה הסברים, אחד מהם:

יוסף התכוון  שאחיו יתעסקו בדברי תורה - כי התורה נקראת: "דרך" לפי שכתוב: "אַשְרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה". [תהלים  קי"ט, א]

ההליכה הזו היא - ממקום למקום וזה  גם מצוי בעיון חכמת התורה, לפי שהמעיין בה עובר ממדרגה למדרגה- מחכמה לבינה ומבינה לדעה.

רבי אליעזר  טוען: יוסף הזהיר את אחיו שיעסקו בדברי תורה פשוטים ולא בדברי הלכה הדורשים עיון עמוק ומטורח הדרך- יהיה להם לב רגז ובלתי מיושב, במצב כזה -  עלולים לטעות ,חלילה, בהבנה.

וכך גם רש"י התכוון.

 בראשית רבה, מסביר: יוסף בא להזהיר את אחיו שיעסקו בדברי תורה –נושאים- פשוטים- וזאת על מנת שלא יטעו בדרך ,כי התורה  שעוסקים בה בדרך-  תנחה אותם אל מחוז חפצם  לשלום. כמו שכתוב: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ". [משלי ו', כ"ב]

כמו כן, אם תתעסקו בתורה- לא תפחדו מן הליסטים ולא  תטעו בדרך, היות והתורה תציל אתכם מכל פחד וטעות- לפי שהתורה "מגנא ומצלא"- מגינה ומצילה את האדם מפורענויות.  [מסכת  סוטה כ"א, ע"א]

תגובת יעקב לבשורה- כי יוסף חי.

האגדה מספרת: כאשר האחים התקרבו לביתו של יעקב- לבושים בבגדי מלכות ועבדים רצים לפניהם ויתמה מאד, ויבואו בניו הביתה והיו מחבקים ומנשקים את אביהם ואז הודיעו לו : כי יוסף הבן חי והוא מושל בכל מצרים ולא האמין להם יעקב, אלא רק כאשר הזכירו לו את הדברים שלמד עם יוסף ביום שנפרד ממנו לאחרונה.

יעקב ראה את העגלות שיוסף שלח ואת כל החפצים היקרים, התמלא בשמחה והודה לה' על כל החסדים.

האחים סיפרו לאביהם  את כל גדולת יוסף במצרים, אך יעקב  אמר : כי כל ההישגים הגשמיים שהשיג יוסף – לא ישמחו אותו, אלא חשוב  במיוחד  לשמוע מהי רמתו הרוחנית -צדקתו ,חסדיו ויראתו את ה'?

ענו לו האחים: כי יוסף עושה  חסדים ונותן  צדקה לאלפים, עושה משפט  לעשוקים. לשמע דברים אלו, קם יעקב על רגליו והודה לאלוקים על כל החסדים ובכך שהעניק ליוסף לעמוד בכל הניסיונות, אחר כך לבש את הבגדים היפים שיוסף שלח לו, השמועה המשמחת הגיעה  לתושבי כנען והם באו אל יעקב לברכו ושמחו בישועות ה' והיו מהללים את ה' ,הוא  סיפר לאנשי המקום על ימי היעדרותו הקשים של יוסף  ועתה על גדולתו במצרים, ומכאן חייבים לזכור: כי צדיק ה' בכל דרכיו!

לפי דברי רש"י: תגובתו הראשונית  של יעקב הייתה:"ויפג ליבו"-הכוונה כי נחלף ליבו של יעקב, כלומר - רגשותיו השתנו וליבו הפסיק להאמין  לידיעה שאמרו לו  בניו- וזאת מפני גודל הפלא, קשה היה לו להאמין שהדברים נכונים -שאכן יוסף חי במצרים בריא ושלם.

בהמשך רש"י אומר: כי כדי שיעקב יאמין לדברי בניו בדבר קיומו של יוסף, יוסף מסר לאחיו סימן שימסרו לאביו -והוא בדבר נושא הלימוד שאביו לימד אותו בטרם ניתק הקשר ביניהם: עניין פרשת עגלה ערופה ורק כאשר יעקב קיבל סימן זה שהיה ידוע לו וליוסף בלבד -יעקב חזר להאמין לבניו כי אכן יוסף חי וקיים.

רש"י לומד זאת מהמילים: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף.."

רבינו בחיי מסביר את תגובת יעקב לידיעת קיומו של יוסף במצרים:"ויפג ליבו"-הכוונה לא הייתה הפוגה בדמעות ופסקה תנועת ליבו של יעקב והיה כאדם מת. וכך גם באופן טבעי כאשר אדם מקבל ידיעה  משמחת בפתאומיות, הוא עלול להתעלף ולהיות כמת, והסיבה היא: כי מתרחש במצב זה תהליך מיוחד בלב: הלב נפתח ומתרחב בפתאומיות והחום הטבעי הנמצא בתוך הלב יוצא  ומתפשט בגוף כלפי חוץ ואילו פנימה  הלב עצמו מתקרר והדבר גורם לעילפון.

הדבר נפוץ אצל אנשים זקנים, או כאלה שהם חלשים ובריאותם רופפת.

רבינו בחיי מסתמך בעניין זה על דברי רז"ל שדרשו על נושא זה במסכת כתובות.

 רש"ר מפרש: [ הרב שמשון רפאל הירש] "וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם"."לבו עמד מלכת"  לשון עילפון מתוך שמחה גדולה כמובן ויש לכך סימוכין למה שנאמר בהמשך: "וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" ופרוש הדבר שיעקב חזר לעצמו. והרי זה דבר טבעי ששמחה מעין זו- היא למעלה מכוחו ,אך הכתוב מדגיש: "כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם".  לכן לא יתכן שהתעלף מתוך שמחה, אלא  דעתו הייתה מבולבלת וליבו קפא מתוך ספק מתוך שלא האמין לדבריהם ולא היה מסוגל בבת אחת להתאים את עצמו לבשורות טובות שהגיעו אליו.  אך כאשר סיפרו לו בפרטי פרטים על התנהגותו של יוסף וראה גם את העגלות אז באותו רגע נאמר : "וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"- הוא קם מתוך מצב של אבלות שארך תקופה של עשרים שנה- כעת שוב שרתה עליו השכינה [על פי אונקלוס] ולכן מיד נקרא שוב בשם: "ישראל"

ממשיך ואומר רש"ר: מהרגע שיוסף נפרד מיעקב- הכתוב קורא לו "יעקב" והיוצא מן הכלל היחיד הוא: בזמן של התרוממות ותקיפות הדעת- זמן של תחייה רוחנית ולו רק לרגע, נקרא "ישראל"  באופן דומה התרחש בזמן פטירת רחל ויעקב  היה באבלות עליה ,הכתוב מציין:

ו"ַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל-קְבֻרָתָהּ--הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם". [ בראשית , ל"ה, כ]

לעומת זאת לאחר שיעקב התיישב בדעתו הכתוב מציין: "וַיִּסַּע, יִשְׂרָאֵל; וַיֵּט אָהֳלֹה, מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר". [ לעיל ל"ה, כ"א] לכן כאן שהאחים מבשרים ליעקב : כי יוסף חי- הדבר מרומם אותו ובדבריו הוא אומר להם:" וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי"  די בכך שיוסף חי! המעמד המכובד שאליו הגיע יוסף הם מעל ומעבר לצפייה!

בהמשך נאמר: "וַיִּסַּע, יִשְׂרָאֵל; וַיֵּט אָהֳלֹה, מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר. וַיְהִי, בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא,

יעקב נוסע מתוך רוח שמחה השורה עליו. הוא נוסע לפסגת חייו אשר הייתה מלווה במאבקים קשים, ייסורים וניסיונות. לכן כעת נוסע יחד עם כל אשר לו- כ"ישראל".

לסיכום, לאור האמור לעיל, יעקב אשר לא ראה את יוסף תקופה כה  ארוכה  והיה בסבל ואבלות ,כעת כאשר התבשר כי יוסף חי , הוא היה המום ברגע הראשון והתעלף, רק לאחר שהשתכנע על פי דברי האחים והסימנים שראה-  במו עיניו - התיישבה דעתו וחש רוממות רוח, ובאותו רגע נקרא בכתובים בשם: "ישראל" כנאמר:

ַ"ותְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.  וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל"....


ההפטרה:


 יחזקאל ל"ז,ט"ו- כ"ז


ציורי תנ"ך/ חזון אחדות עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)

חזון אחדות עם ישראל.



" וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.   וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו.   וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ.  וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר:  הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ.  דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי.   וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם, בְּיָדְךָ--לְעֵינֵיהֶם.   וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם.  וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.   וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד, בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, וּבְכֹל, פִּשְׁעֵיהֶם; וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.   וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם; וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם.   וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.   וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.  וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ-לִי לְעָם.  וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל--בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם".  {פ}

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)