פרשת קורח - מה היה
המניע למחלוקת קורח?
מאת: אהובה קליין.
הציורים שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ קורח לוקח את עצמו וחבריו לצד המחלוקת-כנגד משה ואהרון/ציירה:
אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ מחלוקת קורח ואנשיו- כנגד משה ואהרון/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ קורח ואנשיו מקטירים קטורת ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ מטה אהרון פורח מוצג בפני עם ישראל/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך, משה. דתן ואבירם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ טקס פדיון הבן הבכור /ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ שמואל מציג את שאול המלך/ לפני עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין(c)
[ציור מתוך ההפטרה: שמואל- א, י"א]
פרשה זו פותחת בתיאור
המחלוקת של קורח ואנשיו- כפי שהכתוב מתאר: "וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר
בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן
בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי[ רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ
לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם,
נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה
וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם
קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו" [במדבר, ט"ז,
א-ה]
השאלות הן:
א] מי היה קורח - ומי
היו שותפיו?
ב] מה היה המניע למחלוקת קורח?
תשובות.
קורח ושותפיו.
"קֹרַח,
בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי "במילים אלה הפסוק מתאר מיהו קורח.
רש"י שואל: מדוע הכתוב לא הזכיר את יעקב
אבינו? הרי לוי היה אחד מבניו של יעקב?
התשובה היא: יעקב
שראה ברוח הקודש את המחלוקות בעתיד בתוך העם, ביקש ששמו לא יוזכר על מחלוקתם, את דבריו אלו, מבסס רש"י על
סמך דברי תנחומא: שמצטט את דברי יעקב:
"בְּסֹדָם
אַל- תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל- תֵּחַד כְּבֹדִי" [בראשית מ"ט, ו]
פירוש:"
בְּסֹדָם אַל -תָּבֹא נַפְשִׁי"-
אלו הם המרגלים. בִּקְהָלָם
אַל- תֵּחַד כְּבֹדִי"- זה
קורח ומחלוקתו. ביקש יעקב אבינו
מהקב"ה: ריבונו של עולם לא במרגלים ולא במחלוקתו של קורח ייזכר שמי יחד עם
אותם רשעים- שעתידים להכעיס, אך כן יצטרף
שמי אליהם כשהם מתיחסין ועומדים על הדוכן, כנאמר :"בֶּן-יִצְהָר, בֶּן-קְהָת,
בֶּן-לֵוִי, בֶּן-יִשְׂרָאֵל". [דברי
הימים-א, ו, כ"ג]
רש"י מסביר לגבי דתן ואבירם,: הם
היו שייכים לשבט ראובן ושבט זה שכן בצד דרום סמוך לקהת ובניו – הם השתתפו עם קורח
ומחלוקתו מכאן לומדים: "אוי לרשע ,אוי
לשכנו ! וכתוב בהמשך-"בְּנֵי רְאוּבֵן"- הכוונה- השותפים המוזכרים היו משבט ראובן.
בהמשך
הצטרפו עוד מאתים וחמישים איש - אנשים מכובדים , כפי שהכתוב מכנה אותם: "נְשִׂיאֵי עֵדָה. קְרִאֵי מוֹעֵד,
אַנְשֵׁי-שֵׁם"
רש"ר מבהיר:
קורח היה היוזם והמסית למרד, לפיכך לקח אתו את דתן, אבירם ואון בן פלת שהצטרפו
אליו כמסיתים נוספים , ארבעה אלה קמו לפני משה -לאחר שרכשו את ליבם של מאתיים וחמישים
איש נוספים אשר תמכו בהם כאספסוף מרדני-
כפי שכתוב: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה
וְעַל-אַהֲרֹן"
אופן
המחלוקת וצמיחתה.
רש"י מתייחס למילים הראשונות בתחילת הפרשה: "וַיִּקַּח קֹרַח"-הכוונה שקורח לקח את עצמו לצד אחד לחלוק בפני משה ואהרון לעורר
על הכהונה, את דבריו אלה מבסס רש"י על פירושו של תנחומא: קורח משך אחריו את כל גדולי ישראל והסנדראות - "וייקח"-
זוהי לשון פליגה. הסבר זה בא בעקבות שקשה היה לרש"י: מה לקח קורח? הרי הכתוב
אינו מציין זאת, ועל כן הפירוש: קורח נלקח על ידי ליבו לצד השני כדי לחלוק בפני משה ואהרון.
רש"י מביא פירוש ב']: הכוונה שקורח לקח למחלוקת את מאתיים וחמישים איש.
אבן עזרא סובר: שפרשת מחלוקת קורח - נכתבה לא במקומה ,אבל אין מוקדם ומאוחר
בתורה, סערת הרוחות התפרצה בזמן החלפת הבכורים בלוויים.
הם באו בדרישה להשיב
להם את כבודם שהיה טרם חטא העגל, הם חשדו במשה שהוא עשה את הכול על דעת עצמו - למען הענקת גדולה לאחיו-
אהרון למשפחת קהת ולכל בני השבט. היות
וקורח היה בכור וגם נשיאי העדה שהצטרפו אליו- וכאשר אמרו למשה ואהרון:
"כָל-הָעֵדָה
כֻּלָּם קְדֹשִׁים"? כוונתם
הייתה לצו: "קדש לי כל בכור" אך
בסוף התקבלה התשובה האלוקית :כי זו הייתה בחירה
שלו בלבד! ה' בחר באהרון והלוויים- וגם ציווה שהם יקריבו ולא הבכורים.
למחלוקת זו
הצטרפו- דתן ואבירם ואון בן פלת -מבני
ראובן היות וגם להם הפריע חילולה של
הבכורה - העברת הבכורה מאביהם- ראובן שהיה
הבכור- אל יוסף- נראה להם גם כן ,כי משה פעל מתוך רצונו ודעתו - כדי להעדיף את
יהושע שהיה מזרעו של יוסף.
לכן משה אמר להם: "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים
האלה"- כלומר להעמיד את הלוויים במקום הבכורים ולהעביר בעקבות כך- את
הבכורה מראובן [הבכור] ליוסף.
הרמב"ן מסכים , כי בין המתקוממים נגד משה ואהרון – היו אלה שחשו שקיפחו את
זכויותיהם, אך הרמב"ן מתמקד בגורם העיקרי שלדעתו הצמיח
את עניין המחלוקת וזה- העונש הקשה על
חטא המרגלים. דור המדבר- נענש בכיליון
ואיבד את זכות כניסתו לארץ ישראל והנשיאים נענשו במגפה- מתוך כך פרצה החוצה
המרירות שהצטברה בתוך ליבם - שהיו
מאוכזבים מהציפיות ועד כה לא העזו לצאת כנגד משה ,אך כעת כאשר המצב היה כל כך נואש
בעיניהם- הם ניצלו את הרגע- לבוא בתרעומות כנגד משה ואהרון וזה ,למרות שכל אחד היה
לו את הכעס הספציפי האישי שלו.
קורח היה מאוכזב בגלל
נשיאותו של אליצפן וקינא בכהונת אהרון,
דתן ואבירם התרעמו על
עצם היציאה ממצרים במטרה להמיתם במדבר. הבכורים - כעסו על עצם הרחקתם מעבודת
האלוקים.
כול הקבוצה הזו התלכדה- מתוך אכזבה וייאוש כאיש אחד נגד
משה ואהרון.
חז"ל אומרים: "איזו מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו" ולא
כתוב: "קרח ומשה" מהטעם שקורח ועדתו היו מפולגים בינם ובין עצמם- אך
מאוחדים בדעותיהם כנגד משה.
ספורנו מסביר את חוצפתם של דתן ואבירם באומרם: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו"- הם התכוונו כי
משה נתן להם ארץ ישראל של מעלה ולא ארץ
ישראל של מטה- כלומר נתן להם רק מצוות בהליכות של שדה וכרם הכול רק מבחינה רוחנית
,הבטחות של דמיון, אך לא הבטחות מתגשמות באופן מוחשי.
האדמו"ר
מליובאוויטש טוען: כי טעותם של
המרגלים הייתה במחשבתם : שאם עולים לארץ ישראל ,הרי שם כל החוקים משתנים, אין יותר לחם מן השמים אלא-
הם כביכול- יורדים ממדרגתם השמימית- אל עולם המעש.
משה שכנע אותם כי
הדרך הנכונה היא: לרדת לעולם המעשה ולקדש את העבודה על ידי תורה ומצוות.
ראיתי רעיון יפה
בספר: "באר משה על התורה"- הוא ממשיך את הרעיון של קדושת עולם המעשה בחיי היום
יום של היהודי ולהמחשת הרעיון מביא
את סמל מנורת הזהב במשכן ומאוחר יותר
במקדש , למרות שהייתה עשויה מקשה אחת של זהב- היה צורך להשתמש בה עם הקורנס- כדי
ליצור את צורתה והדבר מרמז על: היגיעה הרבה של כל עם ישראל כולל אנשי המעלה
שהרי הנשמה קרויה :"נר" - כמו שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" [משלי כ', כ"ו] על כן גם
אנשים רמי מעלה -בדומה למנורת הזהב זקוקים
לעמל רב כדי לנסוק לשלמות.
לסיכום, לאור האמור לעיל: מחלוקת
קורח צמחה מתוך שורש של כעס, תסכול, קנאה
ותאווה בעקבות עונשם של המרגלים -ולא הייתה לשם שמים!
בס"ד
השבמחקקורח היה
קוֹרַח הָיָה יְהוּדִי מְכוּבָּד
הָיוּ לוֹ אִישָה וִילָדִים,
בַּעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ הוּא עָבַד
וְחַיָּיו הָיוּ טוֹבִים.
עַד שֶׁמֻּנָּה אֱלִיצָפָן לְנָשִׂיא
(בֵּן דּוֹדוֹ הַצָּעִיר בְּיוֹתֵר),
מִבְּחִינָתוֹ זֶה הָיָה הַשִּׂיא
וְעַל כָּךְ לֹא רָצָה לְוַתֵּר.
הוּא שִׁנֵּס אֶת מָתְנָיו
וְכִתֵּת אֶת רַגְלָיו
מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט עָבַר
וְאָמַר לָהֶם אוֹתוֹ דָּבָר:
"מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְקַבְּלִים מַתָּנוֹת
כְּשֶׁהֵם אֶת הָעָם מַנְהִיגִים.
הַאִם נְאַפְשֵׁר לָהֶם לְהַמְשִׁיךְ לֵיהנוֹת
כְּשֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים מִסְכֵּנִים" ?!
בְּפָאתוֹס הוּא דִּבֵּר
וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים סִפֵּר
סָחַף לְצִדּוֹ אֲנָשִׁים
שֶׁלֹּא לְגַמְרֵי הֵבִינוּ
אֶת הַשְׁלָכוֹת הַמַּעֲשִׂים.
הֵם כַּנִּרְאֶה הָיוּ בְּטוּחִים בְּצִדְקָתָם,
כִּי הִסְכִּימוּ לַמִּבְחָן שֶׁהֵבִיא לְמוֹתָם
יָדוּעַ ש – ה' יִבְחַר רַק קָדוֹשׁ אֶחָד
וְלָכֵן כֹּל אָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת נִפְחָד.
אוּלַי הַקִּנְאָה עִוְּרָה אֶת עֵינֵיהֶם
וְגַם שִׁבְּשָׁה אֶת מַחְשַׁבְתָּם.
הֵם לֹא הָיוּ מְאֻחָדִים בֵּינֵיהֶם
הָיְיתָה לָהֶם שִׂנְאַת חִנָּם.
כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת חֶטְאָם
נַרְבֶּה אַהֲבַת חִנָּם,
נְחַפֵּשׂ אֶת הַטּוֹב שֶׁבָּאָדָם
וּנְכַפֵּר בַּעֲדָם.
(c) עדנה ויג
יפה שוררת, עדנה היקרה. יישר כוח!
מחק