פרשת
בהר- במה תלויה עוצמת הברכות?
מאמר מאת: אהובה קליין.
אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ "ונתנה הארץ פריה .."/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/"כי ימוך אחיך.." /ציירה: אהובה קליין (c{ [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ "בשנת היובל.. תשובו איש אל- אחוזתו"/ ציירה: אהובה קליין(c)
פרשה זו פותחת בפסוקים :
ציורי תנ"ך/ ברכת השלום והשובע/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ שמירת השבת/ ציירה: אהובה קליין (c)
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה,
בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן
לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ,
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן
יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה:
שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:
שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ.
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ
וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר
בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ,
לֶאֱכֹל. וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע
שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע
שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה".[ויקרא כ"ה, א-ט]
עד כאן דיברה התורה על נושא קדושת
המקדש ועל הקדושה שאדם צריך לשאוף אליה ,אך מעכשיו הכתוב עוסק בקדושת ארץ ישראל.
כמו כן, הכתוב בהר סיני בא ללמדנו
שפרשה זו לא נאמרה באוהל מועד, אלא טרם הקמתו - כשמשה עדיין בראש ההר, לפי זה
מסתבר: כי פרשה זו הייתה מתאימה להופיע
בספר שמות בסוף ספר הברית אחר הפסוק: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן
יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ".
[שמות כ"ג, ל"ג]
אחרי פרשתנו נאמרו הברכות
והקללות החסרות בסוף ספר הברית שבספר
שמות. כי לכאורה שם מקומן לפי שנאמר: "וַיִּקַּח
מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר
כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה" [שמות
כ"ד, ח']
מעניין כי מצאנו שגם בברית שנכרתה בערבות מואב – הברכות והקללות
מופיעות אחרי זה. שלימד משה שם את בני ישראל ושם הקטע מתחיל בפסוקים:
"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע
בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל- מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר
אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל,
כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ
כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ..." [דברים כ"ח, א-ב]
ומסתיים בפסוקים:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית
אֲשֶׁר- צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּאֶרֶץ
מוֹאָב: מִלְּבַד הַבְּרִית,
אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" [שם
כ"ח, ס"ט].
הרמב"ן סובר: ב'ספר הברית' - נאמרו דברי שביעית בקצרה - ושאר דיני שמיטה, יובל
וגאולה אז -בתורה שבעל פה ורק כאשר עלה משה
להר סיני –לקבל את הלוחות השניים [בין ראש חודש אלול ליום הכיפורים] שוב נאמר לו על מצוות
שביעית בכל הפרטים והדקדוקים - במטרה של ה'- להחמיר בברית השנייה [אחרי שחטאו
במעשה העגל] [על פי דעת מקרא]
בהמשך הפרשה, התורה מזהירה בעניין איסור אונאה:
"בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת,
תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ.
וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ--אַל-תּוֹנוּ,
אִישׁ אֶת-אָחִיו. בְּמִסְפַּר
שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת,
יִמְכָּר- לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים,
תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ: כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת, הוּא מֹכֵר
לָךְ. וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ
אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:
כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם.
וַעֲשִׂיתֶם, אֶת- חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם
אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח.
וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם
לָבֶטַח, עָלֶיהָ". [ויקרא כ"ה, י"ג-
כ]
השאלות הן:
א] מהו איסור אונאה?
ב] במה יתברכו עם ישראל ?
תשובות.
איסור אונאה.
התורה מצווה לחלק את השדות בקרב בני ישראל - לכל אחד חלק שווה - במטרה
לעבד את הקרקעות למען יוכלו להתפרנס מהיבולים.
אך, לא כל אחד זוכה להצלחה בפרנסה מעמלו בשדהו - יכולים להיות לכך סיבות שונות ומגוונות. כגון:
מחלה של בעל השדה - או פגעי טבע שונים - דוגמת השידפון והירקון הגורמים להפסדים
ואי יכולת להתפרנס בכבוד , במקרים אלה - כאשר בעל השדה יכול להגיע לידי עניות,
התורה מתירה לבעל השדה למכור את התבואות עד שנת היובל - על מנת שיהיה ברשותו ממון
לרכוש מזון לו ולבני ביתו. אך חל איסור למכור את שדהו - כדי לצבור כסף בכיסו או לרכוש תמורת הכסף סחורה שהוא חפץ . אסור
לו למכור את אחוזת כל נחלתו לפי שנאמר:
"ומכר מאחוזתו" ולא כל אחוזתו,
התורה מזהירה הן את הקונה והן
את המוכר שלא יונו ושלא ירמו, איש
את זולתו.
רמאות זו יכולה להתרחש בזמן
המכירה, וגם בזמן גאולת השדה. בזמן המכירה חובה לחשב את שנות התבואה מכאן ועד שנות היובל
הקרובה. ואין כל השדות שוות בערכן - לפי שיש שדות
פוריות במיוחד ונותנות יבול רב ולעומתם ישנם שדות דלות שהתבואה בהם היא
מועטת. מי שמכיר את טיב השדה - הוא בעל השדה בלבד.
אך ישנו חשש: אם מצבו של בעל השדה דחוק, הוא עלול לגנוב את דעת הקונה
ולבקש מחיר מופרז עבור היבולים. אך מנגד גם קיים חשש שהקונה ינסה לנצל את מצוקת
בעל השדה וינסה להוריד את המחיר הריאלי של התבואה ובשעה שירצה בעל השדה בעצמו או
קרובו לגאול את השדה מידי הקונה - עלול הקונה להפריז במספר שנות השידפון שהיו בשדה
- שבעדן לא היה חייב לשלם לכתחילה על מנת שישיבו לו - בעת גאולת השדה את מה ששילם
עבור השנים הללו בזמן הקנייה.
מכאן ניתן להבין - שבקניין שדה האחוזה ובגאולתה - קיים חשש להונאה.
מטעם זה התורה מזהירה על חששות אלה.
שהרי רמאות אסורה גם בעסקי מסחר אחרים ,לכן התורה פותחת בפרשתנו בכלל
של איסור אונאה. שכוחו חשוב בכל סוגי המסחר ולא רק במכירת שדות אחוזה.
אסור להונות לא רק בענייני
ממון, אלא קיים איסור להונות גם
בדברים ובמילים.
לדוגמא: אל ישאל אדם כמה עולה חפץ מסוים בזמן שכלל אינו מעוניין בחפץ הזה!
אם מכיר בעל תשובה - אל יזכיר לו את עברו. אם האיש הוא בן גרים - אל
יאמר לו: זכור את מעשי אבותיך. [מ'.ב"מ, ד,י ] ושנינו: "אמר ר' יוחנן
משום ר' שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון - שזה נאמר בו: ויראת
מאלוקיך. וזה לא נאמר בו: ויראת מאלוקיך:
רבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו:
רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון [במסכת בבא מציעא נח, ע"ב]
חז"ל סמכו על חזרה על עניין האונאה [להלן: כ"ה, י"ד, י"ז] גם
כלפי הונאת דברים: "וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר
לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ--אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו". הונאת
דברים- הכוונה ,לדעת
הרמב"ם: כאשר אנו אומרים לזולת דבר שעלול לצער
אותו להעליב אותו. כגון שנזכיר לו את עברו השלילי בזמן שכעת הוא כבר
הולך בדרך הטובה.
כוחן של הברכות.
נאמר: וַעֲשִׂיתֶם, אֶת- חֻוקֹּתַי,
וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ,
לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם
לָבֶטַח, עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ,
מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית:
הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנו"? [ויקרא
כ"ה, י"ח- כ"א]:
רש"י מסביר: "ונתנה הארץ פריה.. וישבתם לבטח עליה" עם ישראל
המקיים את מצוות ה' אל ידאג משנת בצורת והאכילה תהיה לשובע – אפילו בתוך המעיים תהא בו
ברכה.
"כלי יקר" מסביר: בשנה השישית האדמה תוציא יבול באופן רגיל כמו מידי שנה בשנה
ולא תהיה ביבול כמות חריגה מידיי, אלא
ההבטחה שהתבואה תספיק לשלוש שנים - פירושה: שיאכלו מעט, אך המאכל יתברך במעיהם,
כמו שנאמר: ו "ַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע" [ויקרא כ"ו, ה]
מכאן שעם ישראל נדרש להתחזק במידת הביטחון בה' שכמות התבואה המספיקה לשנה אחת
תספיק לשלוש שנים.
"נתיבות שלום" שואל: מדוע היה צורך להזכיר את השאלה:
"מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית.."?
לאחר ההבטחה של הברכות?
אלא שיהודי המאמין ובוטח בה' מקבל שפע ברכה ופרנסה ואינו זקוק
לציווי מיוחד של ברכה - מפני שיש לו אמונה
חזקה בה' והאמונה והביטחון - הם מהווים את השפע שעל ידו מושפעת תמיד הברכה לישראל. וכתוצאה מכך יורד על
המאמין - שפע של ברכות ללא כל עיכובים, ואלה אנשים המאמינים בשלמות בה' והאמונה הברורה
אצלם - והביטחון מהווים צינור לשפע הברכה והפרנסה.
אך קיימת גם קבוצה שאינם איתנים כל כך באמונה וישאלו מה נאכל..? אז התוצאה: נעשה כביכול פגם
בשפע וכאילו האדם מטריח כלפי שמים לצוות את הברכה
מחדש.
לכן תכלית השמיטה: שהיהודי יאמין שהקב"ה הוא ורק הוא מפרנסו ואין
הדבר תלוי בשום גורמים אחרים!
הרב מרוז'ין מביא משל מעניין: מעשה במכניס אורחים שהיה מפרנס ומאכיל
כך מי שבא במחיצתו. עני אחד שמע על מכניס אורחים הנדיב הידוע והיה רעב מאד לפיכך
הלך אליו. אך תעה בדרך ונכנס בטעות אל
ביתו של איש רע מעללים – שהיה שכנו של האיש הטוב, וביקש ממנו שייתן לו את מזונו,
אך איש זה אמר לו: עליך לעבוד אצלי- כדי שאוכל לתת לך אוכל וכך היה מעבידו בכל מהלך
היום בפרך תמורת אוכל ,אך בסוף היום כשהיה האיש רעב ותבע את מנתו היומית שלח אותו האיש הרע אל האיש
הטוב המאכיל לכולם בחינם.
הנמשל: פרנסתו של אדם בעולם הזה אינה תלויה בכל מיני גורמים - בן אם הוא עובד למענה ,או אינו עובד. תמיד הפרנסה ניתנת לו מה' ואילו כל הטרחה היא
מחמת הגזרה - של חטא האדם הראשון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה
כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". [בראשית
ג, י"ט]
זה הרעיון של מצוות השמיטה
צריך אדם
שיאמין באמונה - כי הפרנסה היא: מן השמים
ואינה תלויה אם יתאמץ יותר ,או פחות. מכוח
האמונה - היהודי מפקיר נוטש את שדהו בשנה
השביעית בציווי ה'.
אך אלה
המעלים ספק ושואלים מה יאכלו בשנה השביעית?- התוצאה תהיה: לא עוד ברכה באיכות, אלא
בכמות - למרות שיהיה די מזון -אך הטרחה של האדם תהיה מרובה יותר במהלך הקצירה -באיסוף
התבואה ובאחסון ,הדבר יגרום גם לביטול
תורה ומתברר שהנהגת שמים זו אינה דווקא רק במהלך שנת השמיטה, אלא בכל יום ובכל אדם.
באותה
מידה שאדם בוטח בה'- כך - הקב"ה
מתנהג עמו .
לסיכום, לאור
האמור לעיל, מצוות השמיטה מהווה ביטחון ליהודי - כי אין הוא צריך לסמוך על כוחו ועוצם
ידו - אלא לבטוח בה' שיספק לו את כל צורכו למחייתו - וכגודל האמונה והביטחון בה'
כך מידת השפע והברכה - כדברי דוד המלך:
"יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ". [תהלים
קכ"א, ה]
חז"ל מסבירים: מה הצל
הזה - כשאתה מראה לו אצבע - הוא מראה לך אצבע כנגדך, שתי אצבעות- אף הוא מראה לך שתי אצבעות וכן הלאה...
יפים גם
דברי המשנה [–מסכת סוטה] "בַּמִּידָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה