ציורי תנ"ך/ הפרה האדומה/ ציירה: אהובה קליין (C) [שמן על בד]
פרשה זו מדברת על
היום השמיני למילואים - הוא ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן- כדברי רש"י.
מתברר, כי עד הקמת
המשכן לא היו בני ישראל מורגלים להיזהר
מהטומאה, אך מהקמת המשכן הטומאה מהווה סכנת נפשות ממש, כפי שהכתוב מציין: "וְהִזַּרְתֶּם
אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם
אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". [ויקרא ט"ו, ל"א]
הקב"ה לימד את
משה ואהרון יחדיו את דיני הטומאה על מנת
שיעמדו שניהם בדייקנות על חומרת הטומאה ויעבירו הלאה לעם - כדי שיהיו זהירים בדבר.
אשר לזמן שה' העביר
זאת למשה ואהרון, יתכן שעוד לפני הקמת המשכן- או שהדברים נאמרו למשה ואהרון באוהל
מועד הארעי - שהקים משה לאחר מעשה העגל במרחק מסוים מן המחנה, ושם דיבר ה' אל משה
פנים אל פנים- כפי שהכתוב מתאר:
"וּמֹשֶׁה
יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה,
וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל
מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ
אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד
עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד
פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים
אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וְשָׁב, אֶל-הַמַּחֲנֶה,
וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" [ויקרא ל"ג, ז- י"א]
באופן זה , היו יכולים משה ואהרון ללמד את העם דיני טומאה
בעוד מועד - על מנת שלא יסתכנו בטומאת המקדש וקודשיו בתום הקמת המקדש. ובכך תישמר
הקדושה במשכן - היות ובני ישראל הצטוו
להקפיד על טהרתם בהיכנסם לתוך המשכן וכך
נזהרו ביראת המקדש ובמיוחד כלפי ה' ששיכן את שמו במקום זה.
התורה מתארת
מצבים שונים של טומאה כשהתכלית לשמור על הטהרה! דוגמת
המעיין: "אַךְ
מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר" [להלן י"א,
ל"ו]
בסוף הפרשה נאמר: "אַל- תְּשַׁקְּצוּ, אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם,
בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם,
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ
אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [ויקרא, מ"ג- מ"ו]
השאלות
הן:
א] אימתי מים מסוגלים
לטהר את הטמא?
ב] מה התכלית של הטהרה?
ג] מהי "שבת
פרה"
תשובות.
כוחם של
מים לטהר את הטמא.
נאמר: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְווֵה -
מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר" ,
רש"י
מסביר: מים שמחוברים לקרקע -
אין הם מקבלים טומאה ועוד לומדים מזה- כי
הטובל במים אלה - הוא טהור. אבל אם הוא טובל – ובאותו זמן
נוגע בנבלה – של שרץ - הוא נטמא!
שלא נאמר : קל וחומר:
אם המים האלה מטהרים את הטמאים מטומאתם- קל וחומר שיצילו את הטהור מלהיטמא -
לכן נאמר בהמשך הפסוק:
"וְנֹגֵעַ
בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא".
דעת מקרא מסביר: מדובר במעיין - מקור של מים הנובעים מן האדמה כפי שנאמר: "מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים.." [שיר השירים ד', ט"ו]
שם מדובר במעיין המוקף
גנים – או מעיין - שמימיו משקים גנים והם מים חיים הנובעים בכוח עצמם - ללא שאיבת
אדם.
בכל אופן, אין הכוונה
למקווה טהרה- אלא הכוונה גם לגומה בקרקע שמוכנסים בהם מים - כפי שכתוב:
" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר
אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם ...וְעַל
כָּל-מִקְוֵוה מֵימֵיהֶם" [שמות. ז, י"ט] מים שמחוברים לקרקע לא מקבלים טומאה.
אונקלוס מתרגם: "מים חיים"
שבתורה- מי מבוע.
רש"ר– [הרב
שמשון רפאל הירש] מסביר:" מים אינם פועלים טהרה, אלא אם כן דומים הם: ל"מעין
בור" הווי אומר: נאספים במקום עמוק שהוא חלק מן הקרקע ולא בכלי- כגון: גיגית,
אמבטיה. המים גם אינם מטהרים אם שאובים והייתה בהם: "תפיסת ידי אדם"
לפני שהגיעו למקום זה בקרקע"
מטרת
הטהרה.
נאמר: "אַל-תְּשַׁקְּצוּ,
אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם,
וְנִטְמֵתֶם בָּם."
חז"ל אומרים: [מסכת יומא ל"ט] "תנא דבי ישמעאל, אל תקרי: "ונטמאתם"
אלא "ונטמטם"- כי העבירה- מטמטמת את לב האדם.
כמו כן מובא
בחז"ל [חולין ה']: "אין הקב"ה מביא תקלה לבהמתן של צדיקים, וכל שכן
לצדיקים עצמן "
נאמר [תוס' [ד"ה
"צדיקים"] שדווקא בדברי אכילה, אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - כי
זה גנאי לצדיק שהוא אוכל דבר איסור.
ומה שנאמר: שאין ה'
מביא תקלה לצדיקים - הוא רק כאשר מדובר במאכל איסור- אך כאשר המאכל עצמו - מאכל
היתר והוא נאכל רק בזמן איסור -בזה לא חל
הכלל: 'אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים"
מעשה שקרה: אחד מהאמוראים טעה בעיבור השנה ואכל בטעות ביום הכיפורים [מסכת ראש
השנה כ"א]
מעשה נוסף: אחד מאמוראים טעה ואכל במוצאי שבת לפני ההבדלה [מסכת פסחים ק"ו]
בשני המקרים - היה מאכל של היתר, אלא שנאכל בזמן אסור לאכילה.
במצב זה לא נאמר שאין ה' מביא תקלה לצדיקים , אלא רק בזמן שהמאכל עצמו אסור!
נשאלת השאלה, הרי בשני המצבים הצדיק עבר עבירה והדבר גנאי לצדיק? ומדוע השגחת ה'
עליו משתנה?
התשובה לכך: כאשר הצדיק חטא ואכל אוכל טמא - יש בכך טמטום הלב- וזה גנאי
לצדיק שהוא יכול להגיע לטמטום הלב , מה שאין כן במקרה שאכל מאכל כשר, אלא בזמן
אסור.[על פי הספר "אור שלום"/ הרב שלום ברגר]
רבי ישראל מראדין –
בעל "חפץ חיים" מסביר:
כי התורה פונה באזהרה גדולה לבני ישראל: אל תנסו לטמא עצמכם באכילת נבלות וטרפות
ושאר מאכלות אסורים ! כי בדרך כלל אדם נמנע לאכול אותם כל עוד לא נכשל בהם בחיים, מנגד
אם אדם טועם דבר איסור –פעם פעמיים -
בסופו של דבר הוא מתרגל לזה והאיסור נעשה לו היתר וכתוצאה מכך- הוא שוקע בים
הטומאה ומתקיים בו: "וְנִטְמֵתֶם
בָּם."
משל לבעל חנות של בשמים - שירד מנכסיו ונאלץ לפתוח חנות של עורות -
המפיצים ריח לא נעים.
בתחילה - הוא לקח זאת
ממש קשה, בעבור הריח הרע של העורות - אך ככל שחלפו הימים - הוא התרגל לכך. עד
שהדבר כלל לא הטריד אותו.
הנמשל: בדומה למצב זה - קורה למי שאינו נזהר כראוי במאכלות אסורים, אפילו
בשעת הדחק ליבו ונפשו מיטמטמים והולכים עד שאינו חש כלל בריח הרע של הנבלות
והטרפות הנכנסים לתוך פיו....
חז"ל אומרים [מסכת אבות]: "עבירה גוררת עבירה" יש לכוון את דבריהם
לדברי דוד המלך [תהלים קכ"א] "יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ".
ההסבר: הקב"ה
מתלווה אל האדם כמו צל - מתראה לו ומשקף את התנהגותו- אם האדם הולך בדרך ישרה
ומחובר לתורה הקדושה - כך ה' מסייע לו
ללכת בדרך הטובה, אך חלילה במצב שאדם סוטה
מהדרך - ה' גומל לו כפי מעשיו. [על
פי תורה תמימה]
"שבת
פרה"
משמעות "שבת
פרה" -בשבת זו קוראים
בשני ספרי תורה בבתי הכנסיות:
א] פרשת השבוע "שמיני"
ב] פרשת "חוקת" [במדבר י"ט, א- כ"ב).
המתחילה בפסוקים:
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר- צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ
אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה
עָלֶיהָ, עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ,
אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ
לְפָנָיו".[במדבר י"ט, א-ג]
ה"נתיבות
שלום" מבאר: יש אומרים: כי
חובת קריאתה בתורה - היא מדאורייתא ויש
רמז בפסוק " וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר":
פעמיים
נאמר: לֵאמֹר. הסיבה לכפילות המילה: שגם בזמן שאין אפשרות לקיים את המצווה הזו בפועל - יש לקיימה באמצעות
קריאה בתורה. עוד יש לשים לב למילה בעלת המשמעות החשובה: "חֻקַּת
[הַתּוֹרָה]" חוקת
הפרה היא דומה ומזכירה לנו את " חוקת הפסח" לכן המשמעות: שהיא חוקה לכל
התורה .
מדוע
פרה אדומה מתייחסת למשה?
תשובה: לפי שהיא מכפרת על מעשה העגל. המטרה כאן לטהר מן הטומאה:
הכהן צריך לקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת -
ארז הוא הגבוה מכל העצים ואזוב נמוך מכולם
- זה מסמל: הגבוה שהתגאה וחטא - כעת ישפיל עצמו כאזוב ותולעת - וכתוצאה מכך- יכופר לו.
לסיכום, לאור האמור לעיל: התורה מצווה עלינו להיות
עם קדוש וטהור ולהתרחק מהטומאה הגורמת נזקים ופגמים בנפש היהודי ועלינו – כעם
הנבחר שקיבל את התורה בהר סיני –כאיש אחד בלב אחד- להתחבר לבורא עולם :
כִּי
אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹות לָכֶם, לֵאלֹהִים;
וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי"
