שירת הלווים \ מאת אהובה קליין (c).
זוהי אגדה ישנה נושנה,שהתגלתה על קלף עתיק,
מתקופת שלמה מלכנו,בנו של דוד המלך הצדיק.
בימיו התנהלו קשרי מסחר בין מלכים שונים,
כדוגמת מלך צור, ששלח לירושלים ארזים וברושים-
לעיני כל. בית המקדש קרם עור וגידים.
בית המלוכה נבנה בשלבים.
הארץ באותה תקופה שקטה יותר מארבעים שנה.
היהודים הסתובבו בשלוה ובחופשיות אנה ואנה.
לא הרחק מירושלים הקדושה שכולה אורה,
גרה לה משפחה משבט לוי שהתגעגעה לבית הבחירה.
היה ברשותם מעט בקר וכבשים,
שניתנו להם במתנה על – ידי אחיהם האוהבים.
הנשים היו נוהגות באותם ימים,
לרדת למעיינות ולרחוץ את הבגדים-
כשילדיהן מתלווים אליהן בהליכתן
ומשתעשעים להם בדרך להנאתם.
כזה היה גם אסף – הבן הבכור
שהצטרף אל אמו והרבה לעזור-
על אחיו הקטן נהג לשמור,
על – מנת שאמו את עבודתה תגמור.
ויהי היום והאם הייתה עסוקה וטובלת את בגדיה במים הצלולים
והתינוק, הקטן, שוכב להנאתו – על שטיח מכוסה עלים.
אסף הנעים את זמנו ,בן העצים מסביב
והתפעל מן היופי של הנוף החביב.
בכישרונו היצירתי יצר לו כלי משחק,
כמו חץ וקשת- שהגיע לכל מרחק.
מזג האוויר בחוץ, היה מעט חמים
והראות הייתה טובה למרחקים.
שום דבר מיוחד לא בישר על הבאות,
לא הרוחות ולא נדידת העופות.
הכול נראה רגיל, האוויר היה צלול,
פרט לענן שהופיע מעל הר תלול.
לפתע , החלו לרדת גשמים עזים
והאם אימצה אליה את תינוקה ואספה את הבגדים,
פתאום הבחינה בהיעלמותו של בנה הגדול,
ליבה החסיר פעימה והחלה לצעוק עד כמה שכוחה יכול:
"אסף, אסף,היכן אתה עכשיו?
הגשם יורד חזק והנך תוך שנייה נרטב!"
אך, אין קול ואין עונה.
הדקות נוקפות והאם תופסת מחסה.
אט, אט, באופן הדרגתי גשם הזלעפות-
נרגע מעט והפך בשניות לטיפות
והנה אוזניה הקשובות קולטות,
רעש של שעטת סוסים וצעקות.
את עיניה נושאת היא למרומים –
ומתחננת בבכי מר אל אלוקים:
"הושיעה נא, עזור נא לי,
אנא השב נא לי את בני,
אזי אודה לך בכל נפשי
ואשוב בשמחה – אל ביתי."
כשסיימה את תפילתה,מחתה את דמעותיה
ואת בנה הפעוט הצמידה אל פניה.
בעודה מטפלת בו, הבחינה בשיירה ענקית של פרשים,
הגוררים בעגלותיהם עצים וגזעים
ואחד מהם צועק:"רד מהכרכרה תכף ומייד,
אם לא,אטפל בך באופן מיוחד!"
תשובת הילד לא איחרה לבוא:"אינני יכול, אינני יכול-
כי חפץ אני לראות את הכול,
ממשפחת הלווים אנוכי
ורוצה אני לשיר בכל כוחי,
לעמוד על מעלות המקדש
ולהנעים בקולי שיר חדש!"
שפשפה האם את עיניה הדומעות
והתינוק הוסיף כמה בכיות.
קראה האם:"אסף חזור נא מייד, פן יהיה מאוחר
ולא נשוב אל ביתנו,אלא רק מחר!"
בלב כואב נפרד, אסף מעבדי מלך צור.
רץ לקראת אמו שעמדה ליד סלע שחור.
האם העיפה מבט פייסני לעברו,
אמרה בתקיפות:"כל דבר בזמנו ובעיתו."
ואכן הזמן חלף במהירות ,
הנה כאשר סוף ,סוף בית המקדש עמד על תילו,
זכה אסף לעמוד על המעלות ולהנעים בקולו,
יחד עם אביו וחבריו הלווים,
נגנו ושרו- לעיני כל הנלהבים.
האם המאושרת לא שכחה להודות לאלוקים.
על כל החסדים והדברים הנפלאים.
