פרשת
מצורע -
הנזקים הגשמיים והרוחניים - של המצורע?
מאת: אהובה קליין
הציורים שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ נגע בכותלי הבית/ציירה: אהובה קלייו(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הכהן בודק את הנגע בקירות הבית/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הצרוע יושב בדד מאחורי המחנה/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/הכהן ניגש אל הצרוע מחוץ למחנות/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ הבאת הקורבן אל הכהן /ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
פרשה זו העוסקת במצורע היא המשך של הפרשה שלפניה - [פרשת
תזריע].
כפי שהכתוב מתאר:
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם
טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה;
וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר
שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. [ויקרא י"ד, א'-ה]
השאלות הן:
א] במה
ייחודה של מחלת הצרעת?
ב] מה המיוחד בכהן לאבחן את הנגע?
תשובות
מחלת הצרעת
וייחודה.
כידוע מחלה נוראה זו,
הייתה באה על יהודי שלא נזהר בלשונו שהרי כבר אמר שלמה המלך: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ".[משלי י"ח, כ"א]
והיא נכללת באותה
קטגוריה עם העבירות החמורות ביותר:
עבודה זרה,
גילוי עריות.
שפיכות דמים.
המדבר לשון הרע- מטמא
את פיו וגם אם אומר דברי תורה—הם נטמאים ונופלים לתוך כוחות הטומאה.
דוד המלך מזהיר:
"נְצֹר
לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ,
מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע,
וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם
וְרָדְפֵהוּ". [תהלים ל"ד,- י"ט-ט"ו]
מכאן: שאין ערך
לעשיית מעשים טובים- אם בו בזמן עוסקים בלשון הרע באופן זה, אין הטוב מגיע למקום
המתאים. אך מהרגע שהמצורע חוזר בתשובה ונטהר, רק אז דברי התורה, או המעשים הטובים
שעשה בעבר- באים על תיקונם- נזקפים כעת לזכותו.
"אור החיים" אומר על בעל – לשון הרע: "מה תקנתו? יעסוק בתורה
ויתרפא". המשמעות היא: רק באותה עת-
ביום טהרתו- לימוד התורה שלו יכול לגרום לרפואתו.
ב"חובת הלבבות"
[לרבינו בחיי] כתוב: בזמן שאדם מדבר לשון
הרע על חברו - ניטלות ממנו כל הזכויות שצבר על עשיית המצוות במשך חייו והדבר נזקף
לטובת אותו אדם שהוא מרכל עליו!
בספר החינוך נאמר:
"משרשי המצווה,
לקבוע בנפשותינו –כי השגחת ה' היא פרטית
על כל אחד ואחד מבני האדם וכי עיניו [של הקב"ה] פקוחות על כל דרכיהם, כמו
שכתוב: "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ
וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה". [איוב
ל"ד, כ"א] לכן עלינו לדעת שמחלה זו נגרמה כתוצאה
מהחטא שחטאנו.
מעניין, כי הנגע בעור
,או בשיער מקבל גוון לבן, הרי הלבן בדרך
כלל מסמל טהרה, כמו שכתוב:
"אִם
יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינו - אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיו"ּ.[ישעיהו א', ח']
וביום הכיפורים הכהן
השתמש בלשון של זהורית: שהיא- רצועת
צמר מתמשכת הצבועה בצבע אדום המופק מתולעת .
הכהן היה קושר את לשון
הזהורית על קרני השעיר וכולם היו מצפים ומייחלים ללשון הזאת- שתלבין ואז ישמש להם
הדבר הוכחה שנמחלו החטאים.
אם כן מדוע הנגע
בעור, או בשיער - דווקא לבן?
התשובה לשאלה זו: שגם
אם אדם עושה מעשים טובים ומצוות והוא נחשב
בגדר של לבן- קדוש וטהור- והכל עושה בקדושה למען אלוקים, אבל באותו זמן הוא
פוגע בזולת כגון: שמדבר דברים רעים על חברו- מכיוון שכך, הרי כל הלובן
במעשיו חסרי ערך הם והוא יקרא: טמא!
["באר הפרשה"- מאת: רבי אברהם אלימלך בידרמן שליט"א]
רבי שמעון בן יוחאי
אומר:
"אילו הייתי
עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש לפני ה' שיברא לאדם שני פיות, אחד שיהא עמל בתורה ואחד שיעשה לו
בכל צרכיו, חזר ואמר רשב"י: ומה שיש לאדם פה אחד, אין העולם יכול לעמוד
ממלשינות שלו, אילו היו שניים, על אחת כמה וכמה- שאין העולם יכול לעמוד בכך"
[ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א]
כוחו המיוחד של הכהן.
רבי
ישראל מאיר מראדין בעל "החפץ
חיים"
טוען: כי תמוה הדבר שמצורע אינו ניגש לרופא שיבחין את סוג הנגע. אלא טהרתו תלויה בכהן !
מתברר
כי טהרתו של המצורע תלויה במוצא פיו של
הכהן, כפי שכתוב במסכת נגעים[ג, א]:" הוא [הכהן] אומר: "טמא" והוא אומר:
"טהור" ומה הטעם לכך? על כך אומרים
חז"ל : כי הנגעים באים על
האדם בעבור שחטא בלשונו ברכילות- מסיבה זו גם הריפוי של הצרעת בא מכוח דיבורו של
הכהן- וכל זה מהטעם: של מידה כנגד מידה.
נאמר [ערכין ט"ו] כי הצרעת אינה באה על
האדם במקרה, אלא על פי רוב-בעבור עבירת
לשון הרע. לכן ישנו צורך לבוא אל הכהן
שהוא העומד לכפרת החוטאים וברגע שהמצורע יתבונן במכפר -היינו בכהן- עשוי להגיע
להרהורי תשובה ואף יפשפש במעשיו, אך יש וייסגר פעמים מחוץ למחנה- שמא הרהר בתשובה, אלא שזו לא הייתה מטרה של
עשיית תשובה שלמה לגמרי.
על דרך משל, ניתן
להסביר שאדם חשב להשיב מחצית מכסף שגזל מרעהו ואז אלוקים יחדש לו כמה סימנים ועקב
כך - יוסגר בשנית למען ישלים את תשובתו
ויהיה טהור לגמרי.
מסופר על מנהג מעניין
של בית הלוי:
היה ברשותו קופסת טבק
ובכל עת היה מתבונן על קופסא זו, משנשאל לפשר העניין? הראה לשואלים- שחקוקות
אותיות על המכסה: "שמו ,שמנ" , ר"ת הכוונה
למילים: "שומר פיו ולשונו- שומר מצרות נפשו" ,הוא כתב את הסימן
הזה- על מנת שיזכור בכל רגע ורגע לנצור את
לשונו.
החפץ חיים כתב [שער הזכירה פ"ו]: שאומנם בימינו כבר לא קיימת מחלת הצרעת- אך
במקומה קיימת עניות נוראה.
על פי "אהל
יעקב": המצורע הנבדק אצל
הכהן, נוכח לדעת כמה משקל יש למילים- שהרי מילה אחת בפי הכהן עשויה להכריע את גורלו, כי כל עוד הכהן אינו אומר את המילה: "טמא"-
הוא איננו טמא ולמרות שהנגע בולט לעין, כל עוד הכהן אינו אומר את המילה: "טהור"
הוא לא נחשב לטהור וזאת שלמראית עין - נרפא
הנגע. מעוצמת מילותיו של הכהן ילמד בעל לשון הרע- כמה כוח יש לדיבור והדבר ישפיע
עליו לא להגיד מילים שאינן טובות.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי החיים והמוות בידי הלשון ובחכמה
ינהג האדם אם יחשוב היטב- טרם יוציא מילה מפיו.
שבת הגדול.
השבת נקראת: שבת הגדול- מכמה טעמים:
בשבת זו הרב נושא דרשה על הנס הגדול במצרים- בני ישראל לקחו את קורבן הפסח ללא הפרעה מצד המצרים, למרות שהמצרים החשיבו את הצאן לאליל שלהם.
בשבת זו מפטירים בספר תרי עשר- מלאכי: נאמר:
ציורי תנ"ך/ אליהו הנביא/ ציירה: אהובה קליין (c)
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם...."
[מלאכי ג,- כ"ג- כ"ד]
ועוד סיבה: הקרבת קורבן הפסח, הייתה הראשונה שנצטוו הם נהפכו-ל "גדול" לעם המוחויב לקיים מצוות.השבת מציינת את יום גדילתם של ישראל.
וישנה עוד הבטחה בהפטרה זו:
"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי". [מלאכי, ג, י]
ציורי תנ"ך/ אכילת קורבן הפסח והמצות בחיפזון- טרם היציאה ממצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)
יש שם הבטחה:
"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי.."
