שבת הגדול- מה הקשר בין
דברי מלאכי לפרשת צו ?
מאת: אהובה קליין.
ציורים שלי לפרשה ולהפטרה:
ציורי תנ"ך/ הכוהן הגדול/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ אהרון ובניו סועדים בפתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ אש תוקד על המזבח/ ציירה: אהובה קליין
(c)
ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ ויסמכו אהרון ובניו את ידיהם על ראש האיל/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ סעודת קורבן שלמים בירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה חוגר את האבנט לכוהנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ משה מביא את שמן המשחה לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)
"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי".[שם, ז- י"א]
ציור מתוך ההפטרה לשבת הגדול/ הברכה על פי הנביא מלאכי/ ציירה: אהובה קליין (c)
שבת הקרובה- פרשת צו :"שבת
הגדול" מפטירים בספר מלאכי [פר' ג', ד-כ"ד]
להלן כמה פסוקים
נבחרים מדברי הנביא: "וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת
יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת". [מלאכי ג, ד]
"לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם
מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה
צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב. הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי
אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ: הַמַּעֲשֵׂר,
וְהַתְּרוּמָה. בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם
קֹבְעִים--הַגּוֹי, כֻּלּוֹ. הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית
הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה
צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי
לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי".[שם, ז-י"א]
"זִכְרוּ,
תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל,
חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה
הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב
לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל- אֲבוֹתָם -..." [שם ג, כ"ב-כ"ג]
פרשת צו מתארת סוגים שונים של קורבנות שהוזכרו בפרשת ויקרא,
כגון: קורבן עולה, מנחה, חטאת, אשם ,שלמים ובסוף הפרשה הכתוב מתאר באופן מפורט: את
הטקס החשוב של הקדשת אהרון ובניו לעבודת הקודש במשכן שהושלמה הקמתו ומהווה מרכז רוחני לעם ,פרטי הטקס החגיגי הזה
כבר הוזכרו [בחומש שמות כ"ט]
פרשת צו פותחת
במילים:
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת
תּוֹרַת הָעֹלָה.."
[ויקרא ו, א-ב]
בהמשך התורה מדגישה
את איסור אכילת החלב, ודם הבהמה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: כָּל-חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב, וָעֵז--לֹא
תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה, יֵעָשֶׂה לְכָל-מְלָאכָה;
וְאָכֹל, לֹא תֹאכְלֻהוּ. כִּי, כָּל-אֹכֵל חֵלֶב, מִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר
יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת, מֵעַמֶּיהָ.
וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף, וְלַבְּהֵמָה.
כָּל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ".
השאלות הן:
א] מה המשמעות
והתכלית של המילה:" צַו"
?
ב] מדוע אסור לאכול
את החלב והדם של הבהמה?
ג] מה הקשר בין דברי
הנביא מלאכי - לפרשה?
תשובות:
"צַו
אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו"
רש"י מסביר את משמעות המילה:
"צו"- כביטוי ללשון זירוז , מיד ולדורות ועל כך אומר רבי
שמעון: כי יש לזרז במקום שקיים חסרון כיס.
לפי תורת כוהנים - עליו מבסס רש"י את דבריו, הרי המילה:
"צו" כוונתה- לזרז את הכוהנים בקיום המצווה [קורבן עולה] הן מפני שהיא
מצווה לדורות, או אם משום שיש במצווה - עניין של חסרון כיס.
שהרי הכוהנים מקבלים
רק את העור של קורבן זה.
ואם נפסלה העולה, אין
לכוהנים את העור- על פי [מסכת זבחים פי"ב, מ"ב] ויש הסוברים: כי חסרון הכיס הוא במצווה: "אש תמיד תוקד על המזבח"
בעל "חת"ם
סופר" מבהיר: כי בסוף מסכת
מנחות [ק"י ע"א] למד ריש לקיש מן הפסוק: "זאת תורת העולה למנחה
ולחטאת ולאשם"[ויקרא ז, ל"ז] "כל
העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם"
והרי הכוהנים היו
מרוויחים משהו מהקורבנות ואפילו מקורבן עולה- שהיה נשרף כליל- הם היו זוכים בעור הקורבן בלבד .
לכן היה חשש שאהרון ובניו ימנעו מלפרסם,
שאפשר לקיים מצוות הבאת קורבנות על ידי לימוד תורה. מטעם זה נאמר: "צו..." כי חובה קדושה
חלה על אהרון ובניו להסביר לעם ישראל: שכל העוסק בתורת הקורבנות מחשיבים לו: כאילו הקריב קורבן ,למרות שלכוהנים
הדבר עשוי לגרום לחיסרון כיס.
בעל "חידושי
הרי"ם" מביא הסבר מעניין
במיוחד: ידוע כי קורבן עולה מכפר על חטאים שאדם חוטא במחשבה. מעניין להתבונן
באיבריו של האדם העשויים לגרום לחטאים. אז
נגיע למסקנה: כי לכל איבר ואיבר בגוף האדם קיים "כיס" העשוי לכסותו
ומונעו מן העבירה, האדם מסוגל לאטום את אוזניו כדי להימנע משמיעת לשון הרע,
האדם יכול לחסום את פיו כדי להימנע מדיבור שלילי, כגון: קללה, או לשון הרע וכך ביתר איברי גוף האדם, אך קיימת
בעיה לעצור ולהציב מחסום למוח, שהרי אין אפשרות לגמרי לשלוט על מחשבות שהן עשויות
לגרור את האדם לעבירה. לכך מוצאים אנו רמז
למילותיו של רבי שמעון במדרש תורת כוהנים:
"ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון- כיס"
והמשמעות היא: התורה
צריכה לזרז את האדם, להזהירו ולהרתיעו- במקום שאין "כיס" מיוחד – מעצור
לאדם להימנע מהחטא. ועל כן דרוש זירוז מיוחד ושמירה רבה על המחשבה במוח- כדי שתהיה נקייה וכאשר יצליח להתגבר על המחשבות
השליליות ממילא יוכל , ביתר קלות ,להגיע למחשבות החיוביות ומהן לעבור למעשים
הטובים בפועל.
איסור חלב ודם.
רבי יצחק ברויאר
זצ"ל מביא הסבר בספרו "נחליאל" לאיסור חלב ודם:
"הדם הוא הקרן
האקטיבית של גוף הבהמה. פעולתה מקיימת תמיד את חייו, החלב הוא הקרן השמורה של
הגוף, אשר הוא ניזון ממנו בשעת הדחק. שניהם מסמלים את החיים הבהמיים"
האנשים הדוגלים
בחומריות- במטריאליזם - טוענים : כי אין הבדל בין סוגי החיים של האדם ושל הבהמה.
אך אין בכך אמת מושלמת, מפני שחוץ מהעולם החומרי קיים באדם גם העולם הרוחני.
על ידי שהאדם מקריב
את הדם ואת החלב, הוא לומד כי מעבר לחלק החומרי שבו המשותף גם לבהמה, הרי הוא נבדל
מן הבהמה בחלק האלוקי ועל ידי ההקרבה של
הדם והחלב על המזבח, למעשה האדם מוכיח כי לא מקריב את דמו וחלבו של הקורבן, אלא את
דמו ואת נפשו שלו עצמו מקריב על המזבח וכך הוא המכפר על נפשו.
האיסור באכילת הדם
והחלב מבליט את ההבדל בין הדוגלים במאטריאליזם וטוענים- כי אדם ובהמה חד הם ואילו התורה
מזהירה את האדם כי האיסור של אכילת חלב ודם הוא מקור המקדש וקודשיו חוקת עולם
"לדורותיכם" והוא בכל מושבותיכם, איסור זה ,למעשה, מבדיל בין היהדות
לבין הדוגלים בחומריות ומשווים את האדם לחיי הבהמה. ועל כן כל מי שעובר על איסור זה
- נכרת מעמו. משום כך אדם האוכל מדם של
בהמה עקבות הנפש הבהמית מצויים בו. לכן , חייב היהודי להבדיל בין רצון אנושי ,לעומת
רצון בהמי ועל רעיון זה מתבססת היהדות.
הקשר
בין דברי מלאכי לפרשה:
בעוד שבפרשה ישנו
הסבר מפורט על הקורבנות, תפקידיהם של הכוהנים
והמטרה היא: לקיים את התורה ככתבה ולשונה ,הרי בהפטרה, הנביא מלאכי קורא: "...שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה
אֲלֵיכֶם," כאן הוא מאשים
את עם ישראל שלא הלכו בדרך הישרה, אך כעת ניתנת להם הזדמנות - לתיקון ותשובה: ברגע
שעם ישראל ישוב אל הדרך הישרה גם ה' ישוב
אליהם- כפי שהנביא מציין: "וּפִתְאֹם
יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים" ,אך העם אינו מבין כיצד לשוב לדרך הטובה.
והפער הזה מתבטא
בנושא המעשרות ,עם ישראל אינם מביאים מעשרות ובכך הם ,כביכול, אינם מאפשרים שיתנהל
קשר הדוק בין ה' אליהם והקשר נהפך להיות פגום.
על מנת לשנות את המצב
הקיים -ה' מצווה אותם להביא את המעשרות ובזה יבחנו את ה' ויראו שהמצב משתנה
לטובתם- צפויה להם ברכה רבה מהשמיים:
"וּבְחָנוּנִי
נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:
אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם
בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי"
הנביא מצווה לזכור את
תורת משה: "זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה
עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים
וּמִשְׁפָּטִים". על מנת שהאהבה בין
ה' לעם ישראל תתקיים, עם ישראל מצווה לקיים את התורה כפי שהתחייב לקבלה במעמד הר סיני כאיש אחד בלב אחד.
לסיכום, הקשר
בין פרשת צו להפטרה –בעוד שבפרשת צו
מפורטים כל סוגי הקורבנות וגם המצוות שיש
בהם עניין של חסרון כיס - הרי בהפטרה, הנביא מלאכי טוען: שעם ישראל התרחק מקיום
המצוות ,בעיקר חטאו ישראל באי נתינת מעשרות לכוהנים. גם הלוויים , הכוהנים וישראל
חטאו בחטאים ולא הבינו מה אלוקים דורש מהם, משום כך קשר האהבה בין ה' לעמו נפגע. אך ברגע שעם ישראל ייטיב את דרכו יזכה
לגאולה במהרה.
