אגדת שיח החסידות / מאת אהובה קליין (c)
הסכיתו ושמעו קוראים יקרים,
עת התרחשה אגדה זו באחד הימים,
איש היה בכפר קטן – סמוך לירושלים.
שמנמן וגוץ ושמו אפרים.
צנוע ועניו מאד.
אוהב את הבריות.
משרת בארמון שלמה – מלכנו הנבון
עובד בנאמנות –,מלאכתו בחיפזון.
בכל יום מחדש, היה מתפעל מחוכמת אדונו,
כי הבין שאין עוד מלך שישווה לו בכישרונו!
באחד הימים, בעודו עוסק בעריכת השולחן-
הבחין לפתע, בחסרון המלך הנאמן.
התחיל לחפשו בכל החדרים,
במרפסות , באולמות המפוארים!
פנה ושאל את כל העבדים והשומרים-
לפשר העלמות המוזרה, לראשונה זה שנים.
אך לשווא! לא הועילו המאמצים!
לא נראו בשטח כול סימנים.
אפרים נחרד חרדה גדולה,
כיצד זה נעלם – אדונו רם המעלה?
את עיניו שפשף בפראות.
שאל עצמו , אם הדבר חלום או מציאות?
הוא חש –חסר אונים-
הרי לאלוקים הפתרונים.
לפתע הגיע לאוזניו רשרוש קל מכוון החצר
בשמעו את הרחש,אל המקום מיהר,
שלמה המלך, נעמד ליד זוג חסידות,
מאזין- לגילוי מדהים של סודות
עושה רושם- שהוא מבין עניין .
לשמע דבריהן- פניו מרצינות, הוא אף נדהם!
" אוי לא, אוי לא!"- זעק בצער
ומייד התקדם אל עבר השער.
נושא את עיניו לשמים
מתפלל לה' ושופך ליבו כמים.
אפרים משנס מייד מותניו,
אל עבר המלך – מחיש צעדיו.
"הוד מלכותו"- שואל את מלכו בתימהון.
"שמא עומד להתרחש איזה אסון"?
ענה לו המלך: "הלוואי והגזרה תתבטל,
לשם כך – עלינו הרבה להתפלל!
אפרים התקרב אט, אט אל הוד רוממותו,
מרגע לרגע – גברה סקרנותו.
המלך החליט לגלות סודו חיש-
בתנאי שמשרתו לא יגלה זאת לאיש!
אכן, אפרים הבטיח לאדונו,
כי ינצור את פיו ולשונו.
סיפר המלך, בקול רועד, את נבואת החסידות,
אשר באוזני אפרים – היו מצמררות!
"דברו על לב ירושלים..."
"כי לוקחה מיד ה' כפליים..."
נחמה אחת השמיעו לאוזניו-
כי חורבן בתי המקדש- לא יתרחשו בימיו!
כעבור תקופה ארוכה- נבואת הזעם התגשמה!
ירושלים- עיר הקודש אכן נחרבה.
מאז, מידי שנה בשנה- בתשעה באב,
עם ישראל צם ומתפלל ומבכה את גורלו- אך לא לשווא!
בעתיד – נרבה תשובה ואהבת חינם – בינינו
בוא תבוא , בע"ה, גאולתנו
בית המקדש השלישי -יבנה בימנו!
