פרשת צו- הבאת מנחה של הכהן הגדול- מהי מסמלת? [ שבת הגדול] מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת צו : הבאת מנחה של הכהן הגדול - מהי מסמלת?

מאת: אהובה קליין .



ציורי תנ"ך/ אהרון הכהן  ביום המשחו והמנחה/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/  הכוהן הגדול/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ אהרון ובניו סועדים בפתח  אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
   

ציורי תנ"ך/ "אש תוקד על המזבח"/ ציירה:  אהובה קליין 

(c)

ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה מביא את שמן המשחה למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ ויסמכו אהרון ובניו את ידיהם על ראש האיל/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]


 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ משה חוגר את האבנט לכוהנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/הכוהן והוצאת הדשן מחוץ למחנה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ קורבן שלמים נאכל בירושלים/ ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי  תנ"ך/ ברכת הכוהנים את העם/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את הקרשים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c)

הכהן הגדול נחשב כמנהיג רוחני, הוא שואב את כוחו מקדושתו של אהרון הכהן והראיה לכך שכאשר הוא מברך את עם ישראל הוא אומר:

"אשר קדשנו בקדושתו של אהרון"

לכהן הגדול יש את העוצמה  הרוחנית לדעת מהו החזון של העם ומהי המטרה שאליו העם צריך לשאוף להגיע.

הוא כעין מגדלור לעם ישראל, כמו שאהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, כך גם הוא, מצד אחד גדול בתורה, אך  מנגד - יש לו את האהבה אל כל העם ותפקידו להעלות את כולם לדרגה קדושה ושלמות:

"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" זוהי דרגה שהקב"ה דורש אותה מעם ישראל-כעם נבחר ומרומם וקדוש מכל העמים.

בפרשתנו נאמר: "וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה:  הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי-אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה, אֶל- פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ, וְאֵת כָּל-הַלְּבֹנָה, אֲשֶׁר עַל-הַמִּנְחָה; וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ--לַיהוָה.  וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה, יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו; מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.  כָּל-זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן, יֹאכְלֶנָּה--חָק- עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, מֵאִשֵּׁי יְהוָה; כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בָּהֶם, יִקְדָּשׁ" [פרק ו, ז- י"ז]

בהמשך נאמר:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה, תָּמִיד:  מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.  עַל-מַחֲבַת, בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה--מֻרְבֶּכֶת  תְּבִיאֶנָּה; תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים, תַּקְרִיב רֵיחַ- נִיחֹחַ לַיהוָה.  וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ; חָק- עוֹלָם, לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר.  וְכָל-מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל"  [ויקרא ו,  י"ב- י"ז]

אך קודם לכן נאמרו דברים בפרשת ויקרא:  [פרק ב', א,]  "וֶנפשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.  וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה- אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה.  וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה— לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו:  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה". וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר--סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן..." [שם, ב, א -ה]

השאלות הן:

א] מהו קורבן מנחה?

ב] מה ההבדל בין קורבן מנחה לשאר הקורבנות?

תשובות.

קורבן מנחה

בספר המצוות לרמב"ם נאמר: "שנצטווינו שיקריב הכהן הגדול מנחה בכל יום פעמים, בבקר ובין הערבים, שנאמר (ויקרא ו יג) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו', והיא הנקראת חבתי כהן גדול, ונקראת גם כן מנחת כהן משיח. ‏

משרשי המצוה. לפי שהכהן הגדול הוא שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, הוא הנושא תפלה אליו בעדם, ועל ידי תפילותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרין, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיוחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום, נתחייב גם הוא להקריב מנחתו פעמים ביום. וכל זה נסמך אל הטעם שאמרנו בקרבן - כדי שיתעוררו כל מחשבותיו וישים דעתו וכוונתו אצל השם ברוך הוא, ולמען זאת יועיל לו ולהם",

ביום בו נמשח אהרון הכהן- הביא קורבן מנחה.

רבינו בחיי מסביר: הרי  הכתוב מתאר את  תורת המנחה  בפרשת ויקרא, אך הדבר נשנה  בפרשתנו  מהסיבה שהתווספו לה- ארבעה מצוות ,

א] שתהא נאכלת מצות - לפי שנאמר: "מצות  תאכל"

ב] שתהא נאכלת בחצר אוהל מועד, לפי שנאמר: בחצר אוהל מועד יאכלוה.

ג]  שיאכלו אותה הכוהנים הזכרים בלבד .

ד] שיקדש כל אשר יגע בה אם יגעו בה  קודשים קלים, או חולין יהיו קדושים כמוה ואם היא פסולה יפסלו ואם כשרה יאכל כחומר מנחה.

"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן" דרשו רז"ל: בארבעה דברים התקשה  משה: וזה אחד מהם,  זה קורבן אהרון ובניו שיקריבו לה' כי המידה של הקורבן: עשירית האיפה . הנביא יחזקאל  חזה שבעתיד ביום תחילת כוהנתו יביא הכהן הגדול את המנחה-כמו שכתוב: "וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, יַקְרִיב, חַטָּאתוֹ--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה". [יחזקאל מ"ד, כ"ז] ועל כך אמרו מגלחים חטאתו זו- והמידה היא: עשירית האיפה. שהוא מלשון חיטוי וטהרה.

ההבדל  בין קורבנות  לבין המנחה

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] סבור: הקורבנות- הבאים מן החי - מסמלים את האדם שיש לו תפקיד, הקורבן מייצג את הנפש והגוף ,זהו תפקיד משותף לכולם, כל אדם ואדם משלים את השגי חברו, כמו שנאמר: "כל ישראל ערבים זה לזה" [שבועות ל"ט]

מכאן המסקנה: שבאומה חייבת לפעום רוח אחת, ממש כגוף אחד ונפש אחת, לכן ניתן להבין שמספר בלתי מוגבל -  של אנשים יכולים למצוא ביטוי משותף בקורבן אחד.

לעומת זאת: המנחה יכולה  לבוא רק על ידי אדם אחד כפי שכתוב בלשון יחיד:

"ונפשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה—"

המנחה, אין תפקידה לסמל את האדם, אלא את אמצעי מחייתו ולשביעות  רצונו,  ה' דואג לכל אחד ואחד לתנאים הנצרכים לקיומו, באופן שישנה השגחה אלוקית על כל אחד ואחד וזה הרעיון של ההשגחה הפרטית- אותה  אנו  לומדים  מתוך הפרשה.

נאמר במסכת  מנחות ק"ד :"אין שניים מתנדבים עישרון אחד" כי כל  אחד ואחד מקבל את ה"עשירון"  המיוחד לו מאת: אלוקים, רעיון זה מתבטא בהלכה הנוהגת בכל המנחות: יש להיזהר שלא להמעיט משיעור המנחה- כי אם חסרה אפילו כמות זעירה, מנחה זו פסולה.

רש"ר מוצא דמיון מפליא בין המנחה למן - שירד  לבני ישראל במדבר- בעוד שהמנחה היא בשיעור של: עשירית האיפה , הרי לגבי המן נאמר: "עומר לגולגולת" [שמות ט"ז, ט"ז] והתורה  אומרת:

"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". [ שם  ט"ז, ל"ו] בירידת המן לכל אחד ואחד מבני ישראל במדבר- מתגלה ההשגחה הפרטית המתייחסת לכל נפש ונפש בפני עצמה. וניתן גם לראות את הקרבה בן המן למנחה - לפי שהשם: "מנחה"- הוא הרחבה של המילה: "מן", היות והשורש של "מן"  הוא "מנה" קרוב מאד למילה: "מנח" נראה ש"מנחה" פירושה- המנה שהוקצתה על ידי בורא עולם לכל אדם , על ידי הקרבת סולת בתורת מנחה- מבטא האדם את הרעיון שגם בימינו הלחם שאנו אוכלים הוא :"מן "

חמישה מיני מנחות מוזכרים בפרשה זו:

מנחת סולת, שני מיני מאפה תנור [חלות ורקיקין] מחבת ומרחשת. כל מנחות אלו - עשויות סולת, שמן ולבונה אך העיקר במנחה- היא  הסולת ואילו השמן והלבונה, הן נחשבות  לתוספות.

קמח סולת- מסמל את המחייה ומייצג את כל הנכסים החומריים שאדם וחייו  תלויים  בהם. משמעות  הסולת הקרבה- היא כאות הכנעה שתנאי החיים שלנו תלויים בידי  זה שהמנחה הוגשה אליו. וברגע שמוסיפים את השמן לסולת התוצאה:

ש"שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" [בראשית מ"ט, כ"]  או," שָׁמֵן חֶלְקוֹ"  [חבקוק א, ט"ז] הכוונה שעשירות ו"לחם שמן" הם תוספת למחיה רגילה. והלבונה היא אחת מסממני הקטורת והיא בעלת ריח ניחוח והיא מסמלת: את שביעות הרצון אשר היא נובעת מתוקף ברכה בזכות עצמה, שהרי יתכן ואדם נהנה ממה שיש לו - אך לא די לו בכך ואינו מרוצה.

לסיכום, לאור  האמור לעיל: יש למנחת הכהן המקטיר ביום המשחו - דמיון רב  לירידת המן  במדבר, ובכך  הדבר מוכיח את תלות האדם בבורא עולם אשר דואג לו למחייתו, בימינו – אך  כל עוד -אין המקדש קיים, הכוהנים נוהגים לברך את העם בבתי הכנסת והדבר מהווה השראת שכינה –על הכוהנים ועת רצון לעם ישראל לבקש בקשות  באותם רגעים ממש מהקב"ה.

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ולבניין הבית השלישי. אמן ואמן.

שבת הגדול/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

שבת הגדול/ שיר מאת: אהובה קליין(c)

שאל הבן את אביו:

מדוע טרם חג האביב

השבת בפי כל

השבת הגדול?

פתח האב ואמר:

בל  נשכח  העבר

נס אדיר התרחש במצרים

רחמים כים זרמו משמים.

קורבן פסח מאלוהי המצרים

נלקח בגלוי ללא  פחדים

בכך דורש רב הקהילה

מזכיר בדבריו יום הגאולה.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ קורבן הפסח במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ אכילת קורבן הפסח טרם היציאה ממצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 ההפטרה:

הפטרת שבת הגדול, בספר מלאכי, מפרק ג פסוק ד, עד פרק ג פסוק כד.

 "וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת.  וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי--אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת.   כִּי אֲנִי יְהוָה, לֹא שָׁנִיתִי; וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם.   לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב.   הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ:  הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה.  בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים--הַגּוֹי, כֻּלּוֹ.   הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי.   וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל, וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה; וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם, כָּל-הַגּוֹיִם:  כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  


 

ציורי תנ"ך/ הברכה על פי מלאכי/ ציירה) אהובה קליין

חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר יְהוָה; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ.   אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת.  וְעַתָּה, אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ.  אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.   וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם--כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ.   וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע--בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.  
כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ; וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם, כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק.   וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים--כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר, תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם:  בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  {פ}
זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.   הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.   וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם". 

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא". ציור: אהובה קליין (c)

ציור לחג הפסח: קערת פסח  מוכספת/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציור לחג הפסח/ קערת פסח מוזהבת/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציור לחג הפסח/ ארבע לשונות הגאולה/ ציירה: אהובה קליין (c)






ציור לחג הפסח/ יציאת מצרים בחג האביב/ ציירה: אהובה קליין (c)



כנגד ארבעה בנים דיברה תורה/ ציירה: אהובה קליין (c)

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

אהרון הכהן ומנחתו/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

אהרון הכהן ומנחתו.

 שיר מאת: אהובה קליין.(c)

עת יום גדול

בו נמשח אהרון

לכתר כהונה זכה

עליו שורה שכינה.

עתה אוחז בידיו

מנחה צנועה במחבת

בצעדים מדודים פוסע

נפשו ונשמתו מכניע.

למלך מלכי המלכים

ממלא באהבה ציוויים

נזכר במן המדבר

לחם אבירים מהודר.

 הערה: השיר בהשראת פרשת: צו]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הקרבת קורבן ציבור לפני פתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [ציור לפרשת: ויקרא]

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הקרבת קורבן ציבור לפני פתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)

Biblical paintings by Ahuva Klein- The people of Israel bring sacrifice- bull to the door of theTabernacle  "וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל; וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁמוּ.  יד וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת, אֲשֶׁר חָטְאוּ, עָלֶיהָ--וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד"  [ויקרא ד, י"ג- י"ד]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקרא- מהו פר העלם דבר של ציבור?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקרא - מהו פר העלם דבר של ציבור?

מאת: אהובה קליין.

היצירות שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ הקרבת פר העלם דבר- על ידי הציבור לפני פתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ ה' קורא למשה מבין הכרובים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה ויורד/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן  על בד]

"ונתנו בני אהרון אש על המזבח וערכו עצים על-- האש"[ויקרא א,ז]

ציורח  תנ"ך/ סעודת מחלקי קורבן השלמים המותרים למקריב[לבעלים] ציירה: אהובה קליין (c)

"ונאכל בכל עיר [ירושלים] לכל אדם טהור"

ציורי תנ"ך/  מנחת מאפה תנור ויציקת השמן עליה/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ העני מגיש קורבן מנחה לכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/  הקרבת קורבנות במקדש/ ציירה: אהובה קליין (c)

חומש ויקרא - הוא הספר השלישי מתוך חמשת חומשי התורה ומכיל עשר פרשיות, רוב הפרשיות עוסקות בנושא: הקורבנות והכוהנים - המשרתים בקודש, לכן הספר נקרא גם בשם נוסף: "תורת כוהנים" , מעניין שבמשך  דורות רבים,  נהגו  מלמדי  התינוקות בישראל ללמד תחילה את חומש ויקרא ועל כך יש הסבר:

לפי מדרש רבה: היה נהוג בדורות רבים- שמלמדי תינוקות פותחים בלימוד  תורה דווקא בחומש ויקרא ולא בחומש  בראשית - כדברי האמוראי  ר' אשי:   "מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים[ויקרא] ואין מתחילין  בבראשית"? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים [שלא חטאו עדיין] והקורבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים"

 ישנם 2 סוגי קורבנות:

 על קורבן יחיד נאמר:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה". [ויקרא א, ב'-ד']

על קורבן ציבור נאמר:

"וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל; וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁמוּ.  וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת, אֲשֶׁר חָטְאוּ, עָלֶיהָ--וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.  וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁ הַפָּר--לִפְנֵי יְהוָה; וְשָׁחַט אֶת-הַפָּר, לִפְנֵי יְהוָה.  וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, מִדַּם הַפָּר, אֶל-אֹהֶל, מוֹעֵד" [ויקרא ד, י"ג- י"ז]

השאלות הן:

א] מה הטעם בהקרבת קורבנות?

ב] מהו קורבן אשם של ציבור?

תשובות.

הציווי להביא  קורבנות:

רש"י שואל : מדוע נאמר: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב" ? התשובה: מה האדם הראשון לא הקריב מן הגזל ,גם  אתם אל תקריבו מן הגזל.

לפי "אבני אזל": הכתוב מרמז כאן על האדם הראשון - כדי ללמדנו שאם הוא מעוניין שקורבנו יהיה מן השלימות והאמת, עליו להשריש בקרבו הכרה ברורה, שאין בכל העולם מי שיוכל להטיב לו, או להרע לו- פרט לאלוקים. בדומה לאדם הראשון שלא היה  אדם נוסף בעולם שהוא יכול היה לתת בו אמון. אלא בטח רק בה' ,כאשר האדם מגיע להכרה: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" [תהלים ע"ג-כ"ה] אז הוא יכול להתמלא בביטחון שקורבנו יירצה לפני ה'.

 לפי  דברי רבי אברהם יהושע [בעל "אוהב ישראל"]

כאשר האדם מוכן להקריב למען ה' קורבן מעצמו ובשרו בנאמנות רבה-הדבר נחשב ל"קורבן לה' " ומחשיבים כאילו הקריב את חלבו ודמו לכבוד אלוקים., אך אדם המקריב מהבהמה ,הבקר והצאן-הוא מסתפק רק לתת תרומת ממון ואינו מוכן למסור את נפשו למען ה'-עליו אומר הכתוב: "תקריבו קורבנכם"-זה קורבן המשתייך למקריב עצמו וערכו נמוך ואין הוא נחשב: "קורבן לה' "

יש דעה האומרת: כי קורבן הוא מלשון קירבה והתקרבות לה'.

לפי דברי ספורנו: כאשר אדם מקריב מתוך הכנעה ולב  נשבר- זה  נחשב לקורבן אמתי, אך אם הקרבן לא מתוך כוונה עמוקה-אין הדבר רצוי אצל ה'.

לפי הרמב"ן: כאשר אדם מקריב קורבן והוא מתבונן בכל התהליך של ההקרבה-כיצד נזרק הדם של הקורבן וכיצד נשרפים האיברים, יחשוב כי בשל חטאיו היה ראוי הוא, בכבודו ובעצמו ,שיעבור תהליך זה, אך למעשה הקב"ה נוהג עם החוטא בחסד בכך שנותן לו אפשרות להקריב בהמה – והיא מכפרת על חטאיו.

הרמב"ם מסתמך על דברי חז"ל ואומר: כי כל העולם עומד בזכות הקורבנות.

בספר מורה נבוכים  פרק ג': הרמב"ם אומר: כי מטרת הקורבנות-לנתק את עם ישראל  מעבודה זרה, לפי שהיו רגילים לראות אצל אומות העולם כיצד עובדים לבעלי חיים: הצאן היה אלילם של המצרים והבקר-אלילם של אנשי הודו, לכן ה' ציווה לשחוט את תועבת הגויים - כדי לעקור את עניין עבודת האלילות מישראל ולקרבם לאבינו שבשמים.

קורבן ציבור:

יתכן מצב שעֲדַת יִשְׂרָאֵל חטאו- והכוונה לראשי העם ולפי חז"ל-  מדובר בבית הדין הגדול - הם טעו באחת מהוראותיהם  ואילו העם לא ידעו שהם טעו ופעלו לפי ההוראה המוטעית - אי לכך עברו על אחת המצוות וחטאו בה. כשייוודע החטא לעדה ,כלומר-  לבית דין הגדול ,הם צריכים לכפר על הדבר ולהביא קורבן הנקרא: פר העלם דבר של ציבור- פר הבא על כל המצוות.

רבינו בחיי מבהיר: חטאו של האדם הראשון וחטאם של עם ישראל- דומים זה לזה, לכן אמרו חכמי האמת כי האדם הראשון הקריב שור,  ומפני זה  שאלו במדרשם: מדוע היו צריכים להביא את קורבן – הפר אל פתח אהל מועד?, דבר שלא נאמר על הקורבנות? ועל כך הם מביאים משל: אחד שאהב את המלך הביא לו דורון נאה ,אמר המלך: תלו את הדורון בפתח הארמון כדי שכולם ידעו איזה שי נאה הביא אוהבי. וממשיך ואומר רבינו בחיי: הדורון הזה הוא התשובה שהרי -מי שהלך אחר ליבו וחטא אין דבר נאה יותר מאשר  שובו בתשובה עם אותו דבר שנטה אחריו, כי בכך שמביא את הדורון הוא מוכיח לכול , על כך שהוא מודה על חטאו ועוזב וחוזר בתשובה מלאה ולכן מביא את הפר לפתח אוהל מועד.

רש"ר מסביר: שגגת ההוראה של בית דין גדול טעונה כפרה בתנאי שגרמה לשגגת מעשה מצד הקהל: "מעשה תלוי  בקהל והוראה תלויה בבית דין" ולא משנה אם חברי בית הדין עצמם עשו כהוראתם אם לא. אך חטא העם תלוי בצוואר בית הדין - רק אם בית הדין הורו על מנת שיעשו מעשה לפי הוראתם.

אין זה מספק שיאמרו: "מותרים אתם לעשות"

לדעת ר' שמעון בן אלעזר שנתקבלה להלכה על ידי הרמב"ם [הלכות שגגות  י"ב, א,] "קהל" הכוונה:  לרוב האומה , או רוב היהודים בארץ ישראל.

המילה: "וְאָשֵׁמוּ"- פירושו- חטא האומה שנגרם כתוצאה מטעות חכמי האומה - מטיל אשמה על האומה כולה. חטאת קהל זו, כשאר כל החטאות באה רק על דבר שחייבים על  זדונו - כרת.

במצב זה, לדעת ר' יהודה אשר התקבלה להלכה- מוטל על הציבור הלאומי- ולא על בית הדין הגדול- להביא את הקורבן המכפר על שגגת בית הדין,  האומה פועלת כגוף אחד מאוחד, ובית הדין הגדול - הוא הנפש המשכלת של הקהל, לכן האומה מביאה את הפר משלה לצורך בית הדין ובאה בתוכחה אל עצמה ואל בית הדין שעליהם לעבוד את ה'  כ "פר"

האומה מופיעה כחטיבה אחת הכוללת את שנים עשר השבטים לכן אין מביאים פר אחד, אלא - כל שבט ושבט- גם אם קיים מיעוט שלא חטא- מביא פר אחד לצורך בית דין הגדול, אפרים ומנשה - מהווים שבט אחד- כלומר- שבט יוסף כפי שהופיעו על אבני חושן המשפט של הכהן הגדול.

הסמיכה על קורבן זה נעשית על ידי שלושה, ולדעת ר' יהודה: גדולי החכמים אשר תפקידם לייצג את כל בית הדין.

לסיכום, לאור האמור לעיל, בזמן  שהמשכן היה קיים, ומאוחר יותר המקדש- הייתה יכולת לכפר על חטאים, בין אם מדובר ביחיד, או ציבור שלם, וזאת על ידי הבאת קורבן מתוך קירבה והכנעה אל בורא עולם על מנת  שיסלח על החטא ברחמיו הרבים.

אך בימינו באין משכן  או  מקדש - מוטל על עם ישראל לקיים את מצוות התורה כדת וכדין, ואם חטאו ,חלילה, עליהם להרבות בשלושה דברים:

"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה"

 ובמיוחד בימים קשים אלה- כאשר מתרחשת מגפה עולמית בכל תבל, עלינו להתעורר ולעשות תשובה- למען ירחם עלינו בורא עולם ויגאלנו במהרה בימינו אמן ואמן.

ההפטרה:
 מתוך ישעיהו מ"ג- מ"ד]

הנה כמה קטעים מתוך ההפטרה:

עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.  וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב:  כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל.   לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ, וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי; לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה, וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה.   לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה, וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי; אַךְ, הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ, הוֹגַעְתַּנִי, בַּעֲוֺנֹתֶיךָ.   אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ, לְמַעֲנִי:  וְחַטֹּאתֶיךָ, לֹא אֶזְכֹּר.   הַזְכִּירֵנִי, נִשָּׁפְטָה יָחַד; סַפֵּר אַתָּה, לְמַעַן תִּצְדָּק.  אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן, חָטָא; וּמְלִיצֶיךָ, פָּשְׁעוּ בִי.  וַאֲחַלֵּל, שָׂרֵי קֹדֶשׁ; וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים.,,,,

וְעַתָּה שְׁמַע, יַעֲקֹב עַבְדִּי; וְיִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי בוֹ.   כֹּה-אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ:  אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ.  כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא, וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה; אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ.   וְצָמְחוּ, בְּבֵין חָצִיר, כַּעֲרָבִים, עַל-יִבְלֵי-מָיִם.   זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב; וְזֶה, יִכְתֹּב יָדוֹ לַיהוָה, וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל, יְכַנֶּה.  
 כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יְהוָה צְבָאוֹת:  אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.   וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא, וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי, מִשּׂוּמִי, עַם-עוֹלָם; וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה, יַגִּידוּ לָמוֹ.   אַל-תִּפְחֲדוּ, וְאַל-תִּרְהוּ--הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי, וְאַתֶּם עֵדָי; הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי, וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי. יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ; וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ--לְמַעַן יֵבֹשׁוּ.  ....."

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)