"הפרשה פותחת בפסוק: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה
לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ
כָּל-הַלַּיְלָה, עַד -הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ" [ויקרא ו, א, א]
ההפטרה הנקראת ,בע"ה ,השבת היא: בספר ירמיהו: [פרק: ז, כ"א- ל"ד. פרק: ח, א-ד, פרק:
ט, כ"ב- כ"ד]
להלן פסוקים נבחרים מדברי הנביא: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ
בָשָׂר. כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי
אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח.
כִּי
אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי
לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם,
בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם,
וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת, בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע; וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר, וְלֹא
לְפָנִים. לְמִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר יָצְאוּ
אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה--וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם
אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי,
וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם; וַיַּקְשׁוּ, אֶת-עָרְפָּם--הֵרֵעוּ, מֵאֲבוֹתָם. וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ; וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲנוּכָה. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא
- שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו, וְלֹא לָקְחוּ, מוּסָר; אָבְדָה, הָאֱמוּנָה,
וְנִכְרְתָה, מִפִּיהֶם. לכִּי-עָשׂוּ
בְנֵי-יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי, נְאֻם-יְהוָה:
שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם, בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי
עָלָיו--לְטַמְּאוֹ. וּבָנוּ בָּמוֹת
הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת - בְּנֹתֵיהֶם,
בָּאֵשׁ--אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי". [ירמיהו ז', כ"א-ל"ב]
השאלות
הן:
א] מדוע מופיע הציווי
להקרבת קורבנות לדורות - באין מקדש היום?
ב] מה שאלו אומות העולם על עניין הקורבנות?
ג] מה הקשר בין הפרשה
להפטרה?
תשובות.
הקרבת
קורבנות לדורות - באין מקדש היום.
על פי דברי חז"ל [מסכת מנחות ק"י]
"אמר ריש לקיש: "מאי דכתיב: זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת ולָאָשָׁם" [ויקרא ז, ל"ז] ללמדך: שכל
העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם.
מכאן
ניתן להבין , כי ישנן שתי אפשרויות באופן
הקרבת הקורבנות:
א]
להקריב קורבן באופן מעשי בזמן שבית המקדש קיים.
ב]
ללמוד את תורת הקורבנות באופן רוחני - ולקיים באופן זה את הקרבת הקורבנות בזמן שבית המקדש אינו קיים.
על
סמך הסבר זה, ניתן להבין: את דברי
רש"י הסבור:"' אין צו, אלא לשון זירוז 'מיד ולדורות' כלומר גם בימינו שאין בית המקדש
קיים - ניתן להביא קורבנות –על ידי לימוד תורת הקורבנות.
רבי
שמעון
אומר: "ביותר צריך לזרז במקום שיש חיסרון כיס . הרי גם בשאר מצוות יש חיסרון
כיס, אלא משום שבהקרבת קורבנות - יש דבר מיוחד שעל ידי שאנו לומדים את "תורת העולה' זה נחשב לנו כהקרבת
קורבנות.
על
כן ישנו חשש שהאדם עלול לחשוב מדוע עליו להתאמץ להוציא כסף עבור הקרבת קורבנות
בזמן שניתן לקיים על ידי לימוד 'תורת העולה'?
משום
כך טוען רבי שמעון: 'ביותר צריך לזרז במקום שיש חיסרון כיס'.
מכאן
ניתן גם להבין מדוע התורה כפלה פעמיים:
זאת תורת 'העולה' היא 'העולה'.
היות
ויש הקרבת קורבן ממש בפועל-כלומר: ' היא העולה' ומנגד יש הקרבת קורבן - באמצעות
לימוד התורה: 'זאת תורת העולה' בתקופה
שאין המקדש קיים.
מטעם
זה כפלה התורה פעמיים - לרמז לנו - על שני
סוגי הקורבנות.
הסבר
נוסף למילה: "זֹאת"-
במשמעות: קבלת התורה.
נאמר
: "כָּל-הַגּוֹיִם
נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים--מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת.."
[ישעיהו מ"ג, ט] אין זאת, אלא תורה,
שנאמר: "וְזֹאת, הַתּוֹרָה,
אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "
נאמר
[ויקרא רבא פ, כ"א] על פי הכתוב: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן,
אֶל-הַקֹּדֶשׁ: בְּפַר בֶּן-בָּקָר
לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה".[ויקרא ט"ז, ג]
היינו
,שכניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים שהיא- שלמות עבודת הקורבנות- הייתה בזכות
שקיבלו ישראל עליהם בחינת "זאת" בשלמות - בזמן מתן תורה.
"
כמו כן נאמר:
אִם-תַּחֲנֶה עָלַי, מַחֲנֶה--
לֹא-יִירָא לִבִּי: אִם-תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה-- בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ". [תהלים
כ"ז, ג'] יסוד זה של קבלת התורה בבחינת:
"וזאת ולא אחרת"- הוא מעניק עוז ובטחון לעם ישראל.
[על פי הספר: "באר משה על התורה" /
הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין]
שאלתם של אומות
העולם:
מדרש
[תנחומא א] המתאר את שאלתם של אומות העולם:
מדוע
דווקא לעם ישראל קיימת המצווה להקריב
קורבנות? תשובת ה' היא: שאם חלילה יחרב בית המקדש - יוכלו עם ישראל שקיבלו את התורה
לרגלי ההר – כאיש אחד בלב אחד- לקיים את מצוות הקרבת הקורבנות על ידי
לימוד:' זאת תורת העולה' אך אתם, אומות
העולם שסירבתם לקבל את התורה לא שייך אצלכם: ''זאת תורת העולה'- לכן אין
באפשרותכם לקיים את מצוות הקרבת הקורבנות בזמן חורבן בית המקדש וזו הייתה תשובת ה': "זאת
תורת העולה".
הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה [ספר ירמיהו, פרק: ז]
"ספר
ירמיהו הוא ספר הנבואה הגדול ביותר בתנ"ך ויש לו כמה צדדים של ייחוד,
ירמיהו
ניבא מסוף זמנו של המלך יאשיהו עד חורבן הבית הראשון, בתקופה זו הנביא עומד נוכח
המפולת העומדת להתחולל בעמו: הירידה המתמשכת בממלכת יהודה, שאם לא ייעשה בה שינוי
פנימי גדול- היא תידרדר עד נקודת השבירה: חורבן הבית וגלות ישראל, משום כך רובו של
ספר ירמיהו- הוא תוכחה, מצד אחד: ונבואת חורבן מצד שני" [מתוך
"התנ"ך המבואר/ הרב עדין שטיינזלץ]
דברי
הנבואה מפי ירמיהו נאמרים בעודו עומד בשער המקדש ודבריו מכוונים אל הקהל הבא להתאסף ולהתפלל בבית המקדש.
ירמיהו
מסביר לעם : שאין הם צריכים רק לסמוך על בואם לבית המקדש, התנהגותם היא, היא
החשובה! ואם ימשיכו לסטות הצידה מדרך התורה- אין קרבנותיהם מתקבלים ברצון.
לכן
הנביא מבקש כעת מהעם: להשבית את העולות
והזבחים יחד מלהביאם לבית המקדש ומבקש מהם
שיאכלו הם את הבשר.
הנביא
מדגיש - כי ה' לא ציווה את עם ישראל כאשר
יצאו ממצרים להקריב עולה וזבח - כמטרה בפני עצמה, אלא כאשר דובר על הקרבת הקורבנות,
התכלית
היא: לשמוע בקול ה' כי בעצם קיום מצוות
התורה- הוא אשר גורם לה' לנחת רוח!
לדברי
המלבי"ם:
הקורבנות- תפקידם להזכיר לעם ישראל- ללכת בדרכי ה' כדוגמת קורבנות הנדבה בזמן העלייה
לרגל לירושלים- לבית המקדש. באמצעות הקורבנות- האדם לומד ליראה את ה' ואילו
באמצעות קורבנות החטאת והאשם האדם זוכר את חטאיו ונמנע לעבור עליהם שוב.
וכל הקורבנות האלה- אינם עבור ה' שהרי אינו זקוק
להם כלל ,אלא למען ייטב לכם.
הנביא
מביע כעס על עצם העניין שעם ישראל סטה
מהדרך הישרה של קיום המצוות. החטאים שלהם - לא היו בשגגה, אלא הם הלכו אחר עצת
ליבם.
במקום
שיעלו במעלות עבודת ה' עד שיזכו להשראת השכינה עליהם, הם נסוגו אחור ממדרגותיהם
בתחום הרוחני והמשיכו להתדרדר לאחור.
בדברי
מוסר אלה אל העם - הנביא ירמיהו מביע את
התרעומת על חשיבת העם המוטעית - אשר סברו:
כי ה' חפץ בקורבנות - שלדעתם הדבר מבטא את
הזיקה המורחבת בין האדם לקב"ה.
עם
ישראל היו חושבים כי בית המקדש - הוא הבית
של הקב"ה וירושלים היא עירו ולכן החורבן לא יתרחש!
הקו
המשותף המחבר בין הפרשה להפטרה - הוא: נושא הקורבנות.
כוונת
ה' לתבוע מעם ישראל – תחילה לקיים את המצוות בין אדם לרעהו המופיעים בעשרת הדיברות
ובפרשת משפטים ולהתרחק מעבודת האלילים.
ירמיהו
מביע את אכזבתו מהעם שלא מלאו גם אחרי בקשותיהם של נביאים רבים שהזהירו אותם :
לקיים את מצוות התורה ומנגד גם לא לעסוק בעבודה זרה!
לא
די בכך שהעם לא האזין לדברי הנביאים, אלא נהג בדרך הפוכה עד כדי כך שבנה במות תופת
על מנת לשרוף את בניו ובנותיו בניגוד מוחלט לרצון ה',
הדבר
כה אכזרי! כי לא רק שעסקו בעבודה זרה בניגוד לאיסור האלוקי, אלא פעלו בניגוד
למוסר האנושי ,על איסור שרפת הילדים- דבר
שריבונו של עולם "לא העלה על ליבו"
לכן
העונש: אין הצדקה לקיומו של גיא בן הינום במבנה הנוכחי- ולכן שמו ייהפך לגיא
ההריגה – זאת כדי לבטא את החורבן המוחלט של ממלכת יהודה!
בקטע האחרון נאמר:
"כה
אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל ־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחׇכְמָת֔וֹ וְאַל ־יִתְהַלֵּ֥ל
הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ......"
[ירמיהו ט, כ"ב, כ"ג]
על
פי הגר"א
[הגאון רבנו אליהו מוילנא]: אין החכם, הגיבור והעשיר יתפארו בחכמתם, גבורתם
ובעושרם, אלא מתי כן יוכלו להתהלל בהישגיהם?
התשובה
לכך היא: רק כאשר ינצלו זאת לשם שמים כדי: "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי"
רק בתנאי זה ההישגים- החכמה, הגבורה והעושר מהווים מעלה גדולה- אך כאשר דברים אלה
אינם מנוצלים לכבוד ה' –אזי הם חסרי ערך ואף מהווים אפילו חיסרון.
לסיכום,
לאור האמור לעיל: החוט המקשר בין פרשת צו
- להפטרה בספר ירמיהו - מאפשר לנו להבין מה תכלית הקורבנות עליהם ישנו הסבר מפורט
בפרשתנו. על עם ישראל מוטל לקיים את רצון ה' באופן שהקורבן יהווה נחת רוח לה' בכך
שאנחנו מקיימים את מצוות התורה- בין אדם לחברו ובין אדם למקום ובכך
רצון ה' יתמלא- כדברי הנביא:
"אֶת-הַדָּבָר
הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים,
וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה
אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם". [ירמיהו ז, כ"ג]
