פרשת וילך - כתיבת השירה לשם מה?
מאת: אהובה קליין.
היצירות שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ משה כותב את התורה- למען תשמש עדות לעד/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה הולך להיפרד מהעם - טרם מותו/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/משה מברך את יהושע/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בר]
ציורי תנ"ך/ משה ויהושע לפני העם/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ ה' נראה בעמוד הענן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
"וירא ה' באוהל בעמוד ענן ויעמוד הענן על פתח האוהל"[דברים ל"א,ט"ו]
ציורי תנ"ך/ ארץ זבת חלב ודבש/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ ארץ זבת חלב ודבש"/ ציירה: אהובה קליין.(c)
פרשה זו פותחת
במילים:
"וַיֵּלֶךְ,
מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים
שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי,
לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".[דברים ל"א, א-ג]
ובהמשך נאמר:
"וַיִּכְתֹּב
מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל- הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי,
הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל". [דברים ל"א, ט]
ה' מודיע למשה את
התחזית לעתיד עם ישראל ומוסיף ואומר: "עתה
כיתבו לכם את- השירה.." [ל"א, י"ט] בהמשך נאמר : "ויכתוב משה את השירה
הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל.." [דברים ל"א, כ"ב]
בפעם נוספת כתוב: "ויהי
ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם...." [שם, ל"א, כ"ד]
השאלות הן:
א] לאן
הלך משה ומדוע?
ב] מה
כתב משה?
תשובות.
משה ומטרת הליכתו.
רש"י
שואל:
האם יתכן שתש כוחו של משה? הרי נאמר בהמשך: שלא כהתה עינו ולא נס לחה? על
כך מביא רש"י שני פירושים:
א]
כוונת משה הייתה: לא אוכל- איני רשאי, לפי שניטלה ממני הרשות והועברה ליהושע.
ב] "לצאת
ולבוא"- הכוונה לדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות חכמה.
רבי
יעקב יוסף מפולנאה
מעיר: בדרך כלל טיבם של צדיקים לעלות ממדרגה למדרגה בחוכמתם וכוונת הכתוב היא : כי
ביום מותו של משה ,עלייתו פסקה ואין
באפשרותו להמשיך לעלות עוד. לכן אמר לבני
ישראל: "לא אוכל לעלות הלאה ומכאן
שיום מותי קרב והסתיימה מנהיגותי.
על פי המדרש ניתן להסביר על הפסוק: "ואין שלטון ביום המוות". אוהלו של משה היה מחוץ למחנה ומרוחק ממחנה
ישראל, וכל אשר רצה לבקש את ה' הולך אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה, בזמן שמשה הוצרך
לדבר אל עם ישראל היו מחצצרים בשתי חצוצרות עשויות כסף כדי לקרוא לעם.
כפי שנאמר:
"וְתָקְעוּ,
בָּהֵן--וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". [בספר במדבר י', ג]
ביום מיתתו של משה נלקח
ממנו שלטונו והועבר ליהושע ולכן לא היה למשה רשות לצוות לבני אהרון לתקוע בחצוצרות
למקרא העדה אליו - אל מחוץ למחנה.
היות ומטרת משה הייתה
לדבר אל העם דברים אחרונים לברך ולהיפרד מהם, נאלץ ללכת מאוהל מועד שהיה מחוץ
למחנה - ולבוא אל מחנה ישראל לדבר אליהם, אך ודאי אם בני ישראל היו יודעים כי משה
מעוניין לדבר אליהם, היו הולכים אליו, אבל היות ולא חזו את הדבר, הוכרח משה לגשת אליהם.
[על פי גדולי המפרשים על החומש]
משה אומר לעם:
"ַויאמֶר
אֲלֵיהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד,
לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.." [ ל"א, ב]
על פי פשוטו: משה מעורר את לבבות עם ישראל לפני הימים הנוראים- שלא יסמכו
על תפילת הצדיק שהם חוסים בצלו - שיתפלל עליהם ושלא יסמכו על איזו מצווה מסוימת שעשו בעבר,
אלא כל אחד ידע שהדבר תלוי בו ויוכל לשוב בתשובה שלמה
ולהרבות בתחנונים אל בורא עולם שהוא מוכן תמיד לפשוט יד ימינו לקראת אלה השבים
אליו.
על כך משל מעניין [במדרש
בראשית רבה ע"ח, ו]
מעשה באריה – מלך
החיות שקצף על הבהמות והחיות, כולם פחדו ממנו ולא ידעו כיצד יבואו לפניו ויתחננו
שיסיר את כעסו מעליהם.
השועל שנחשב פיקח
בחיות נענה לעשות את המלאכה ,פנה אל החיות והבהמות ואמר: אני אלך לפייס את המלך
בעד כולכם. לפי שאני יכול
לפייסו באמצעות שלוש מאות משלים שברשותי. הם סמכו עליו ובטחו בו.
השועל הלך בראש והם בעקבותיו, כשהלך לפניהם
פרסה, לפתע היפנה פניו אליהם ואמר: תדעו לכם ששכחתי מאה משלים.
אמרו לו: לא נורא,
נסתפק גם במאתיים משלים. המשיך השועל בצעדיו קדימה ואז שוב סובב את ראשו אליהם
ואמר: שכחתי עוד מאה משלים.
השיבו לו החיות כי יסתפקו גם במאה משלים, היות
והגיע כבר קרוב לחצר המלך, פנה אליהם ואמר: שכחתי את כל המשלים שלי. לכן מעתה כל אחד יפנה
באופן עצמאי ויתחנן על נפשו לפני המלך. אולי
ירחם על המבקשים.
הנמשל: כך משה רבינו שבמהלך כל חייו היה מתחנן ומתפלל על העם לפני ה' בסוף אמר להם: שלא יבטחו עוד- בו
שיתפלל בעדם ,אלא כל אחד יתפלל בעד עצמו ויתחנן
לפני בורא עולם שירחם עליו וזה הדבר שרצה לרמוז להם, שמעתה הוא עצמו לא יוכל
"לָצֵאת וְלָבוֹא" אלא עליהם בעצמם לבקש רחמים
מה'.
כתיבתו של
משה.
רש"ר סבור:
שנאמר כבר בספר שמות [ כ"ד ,ו, ל"ד, כ"ו] שמשה כתב חלקים של תורת
ה' אבל עכשיו לאחר שכתב את כל אשר אירע
מאז ועד עתה ובהנחה שכתיבת התורה הסתיימה- משה מסר אותה לכוהנים והוסיף את המצווה הקשורה אליה
לקרוא את התורה אחת לשבע שנים לפני העם הנאסף בחג הסוכות ,אך המצווה לכתוב את
השירה, להוסיף אותה לתורה שבכתב ובכך לסיים את כתיבת התורה ניתנה למשה
מאוחר יותר.
בהקשר למילים:
"ועתה כתבו לכם את השירה.."
זה היה רצון ה' שתהיה
תמיד תשובה לכעסם של עם ישראל, כי בכל צרה
שתבוא עליהם, יתחילו מתרעמים כלפי ה', כאילו נטש אותם, באומרם: הלא על כי
אין אלקים בקרבי מצאוני הרעות האלה" לכן צריכה להיות תשובה לעת בו יתלוננו עם
ישראל ומטרת השירה לשמש עדות לעם ישראל- כי כל הצרות הבאות עליהם- בעקבות שלא הלכו
בדרכי ה'.
חז"ל מדייקים ומדגישים שמהות כתיבת השירה כוונתה לא רק בשירה שבסוף החומש- אלא
כתיבת כל התורה כולה!
רבינו ניסים ביאר: אין
הציווי של הכתיבה מתייחס בלבד לשירה החותמת את התורה, שהרי איזו עדות יש כאן?
השירה מבססת את ההכרה הכללית שעלייתנו, או
לחילופין- ירידתנו תלויות במידת קיום המצוות הלכה ולמעשה. אך מה בדיוק כולל תפקיד
זה? את זאת ניתן ללמוד רק על ידי ידיעת כל התורה כולה!
חז"ל לומדים מהציווי :
"וְעַתָּה
כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל".
"שאף על פי
שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב ספר תורה משלו, לפי שנאמר:
"וְעַתָּה
כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה.."
רבינו
בחיי מסביר: כי
לדעתו, מדובר ב"שירת
האזינו" המופיעה בפרשה הבאה, והיא
נקראת בשם: שירה: היות והיא נאמרת תמיד
בשירה וזימרה והיא גם כתובה- כפי שנוהגים לכתוב שירה ועל כך דרשו רז"ל בספרי : גדולתה של השירה היא בכך-
שיש בה, עבר, הווה ויש בה - העולם הזה והעולם הבא.
לסיכום, לאור האמור לעיל, משה מבין את
חשיבות כתיבת התורה- שתפקידה להנחיל
את התורה לדורות הבאים והיא גם שירת החיים:
יפים דברי דוד המלך: "מִזְמוֹר, שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר
חָדָשׁ-- כִּי-נִפְלָאוֹת עָשָׂה;
הוֹשִׁיעָה-לּוֹ יְמִינוֹ, וּזְרוֹעַ
קָדְשׁוֹ". [תהלים צ"ח, א]
ההפטרה: הושע י"ד]
הושע פרק יד
קטע מתוך ההפטרה:
"תֶּאְשַׁם, שֹׁמְרוֹן, כִּי מָרְתָה, בֵּאלֹהֶיהָ; בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ--עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ, וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ.
שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֺנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ. אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ--אֲשֶׁר-בְּךָ, יְרֻחַם יָתוֹם. אֶרְפָּא, מְשׁוּבָתָם--אֹהֲבֵם, נְדָבָה: כִּי שָׁב אַפִּי, מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו, כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ, יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת, הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ, כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן; זִכְרוֹ, כְּיֵין לְבָנוֹן. אֶפְרַיִם, מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים; אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן--מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא. מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם: כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם".
ציורי תנ"ך/ תקיעת שופר בציון/ ציירה: אהובה קליין (c)
