פרשת בהעלותך- גדולתו של משה בהנהגת העם/ מאמר מאת: אהובה קליין.

 

פרשת בהעלותך, גדולתו של משה בהנהגת העם.

 מאמר מאת: אהובה קליין.

 יצירותיי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ השליח מבשר למשה:כי אלדד ומידד נשארו במחנה/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ ציירה:  אהובה  קליין (c)

ציורי תנ"ך/ בני ישראל חונים במדבר ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ המתאוננים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המתאוננים/עונשם ותפילת משה.(c)/ ציירה: אהובה קליין.

ציורי תנ"ך/ הסמיכה על ראש הלוויים- לשם הקדשתם  לעבודת הקודש/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הלווים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ עונשה של  מרים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי  תנ"ך/ בני ישראל ממתינים למרים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ פסח שני במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ עמוד הענן במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)

Biblical painting

God goes  before them  on a pillar of cloud

ציורי תנ"ך/ איסוף המן במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורח תנ"ך/ השימוש בחצוצרות במדבר

ציורי תנ"ך/ משה מבקש מיתרו להישאר במדבר עם בני ישראל-

אך הוא מסרב/ ציירה: אהובה קליין (c)

 בפרשה זו,  טענות העם כלפי משה-  שוברות את רוחו והוא חש כי הגיעו מים עד נפש ופונה לאלוקים בבקשה:

"לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי.  וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי".

[במדבר י"א, י"ד-ט"ו]

בתגובה לדברי משה-

הקב"ה מציע לו לבחור בשבעים זקנים מתוך עם ישראל -במטרה לסייע לו בהנהגת העם כפי שהכתוב  מתאר:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.  וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".[במדבר י"א, ט"ז- י"ח]

ובהמשך  נאמר:

"...וַיֵּצֵא מֹשֶׁה--וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל.  וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ.  וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה.  וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.  וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו--וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם.  וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם.  וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה, אֶל-הַמַּחֲנֶה--הוּא, וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל..." [שם י"א, כ"ד-ל]

 השאלות הן:

א] מדוע משה חש  חוסר אונים למצבו- ומהי עצת ה'?

ב] מי היו אלדד ומידד שנשארו במחנה  ומיהו השליח שגילה  זאת למשה?

 תשובות.

משה מבקש את עזרת ה'

 רש"י מסביר: משה הגיע לתשישות כוחות כנקבה-  כשה' הראה לו את הפורענות שעתיד להביא על העם  - בשל התנהגותם שהייתה כפוית טובה.

כשמוע משה את תגובת ה' - הוא מבקש שיהרוג אותו תחילה - כדי שלא יראה  ברעתם של ישראל בעקבות התנהגותם  הכושלת.

דעת מקרא סובר: כי בנוהג שבעולם כאשר יונק נמסר לאומן- יש לו  את כל  האמצעים, הנחוצים  על מנת לטפל בתינוק ולהעניק לו את כל מה שדרוש לו ומשה  מבין שהעם מעש במן- איך יוכל לספק את מבוקשם?

 בעקבות מצב זה, משה מסיק כי עליו לקבל עזרה ואם הזקנים יבואו לעזרתו לספק לעם את מבוקשו – גם הם לא יצליחו לגמרי למלא את רצון העם- אך מרכז הכובד של התלונות לא יהיה רק על משה- אלא גם על הזקנים.

 וכל זה נאמר על ידי משה למרות שהזקנים פעלו יחד איתו בתחילת  שליחותו, אבל תפקידם היה יותר בתיווך משר בהנהגה - באופן שמשה ואהרון העבירו להם את דבר ה' והם מסרו  זאת לעם. אך הפעם משה דורש שהם יפעלו יחדיו אתו באותו צד. ואכן ה' ממלא את בקשת משה:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל,..."

 משה אומר לה' : אם הכל נופל עלי: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג—" תגובה דומה של משה  בפני ה' הייתה אחרי חטא העגל, כאשר ה' החליט להעניש את עם ישראל בשל כך ותגובתו הייתה: "אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". [שמות, ל"ב, ל"ב]

משה משער כי כל הבעיה היא : בדרך הטבע לא ניתן לספק את כל כמות המזון שהעם דורש- אך מנגד- כאשר תורחב ההנהגה ולא כל הנטל ייפול עליו \הדבר ירגיע את האי שקט בעם וניתן יהיה להביאם אל הארץ המובטחת.

הרמב"ן מתייחס לבקשת משה מה' : "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג.."-משה מבקש מה' שישלח אליו אנשים הורגים בחרב- מהטעם: כי טוב מותו אפילו על ידי חרב בידי אדם מחייו הנתונים בצער כה גדול. ומוסיף הרמב"ן ואומר שיתכן שהכוונה- כמו "המיתני" כמו שנאמר: "...וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת; בַּחוּרֵיהֶם, מֻכֵּי-חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה" [ירמיהו י"ח, כ"א].

רבינו בחיי טוען  הסבר הנוגד את דברי הרמב"ן: יתכן להגיד- כי  הכפילות במילים: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג.."- ירמוז שתחילת הריגתו על ידי ה'  ולא על ידי בשר ודם. אמר זאת משה- כי חשש שישראל יהרגוהו.

 ועל פי המדרש: אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם- הרוג את ההרוג!

 שהרי אם אדבר אל ישראל הם יהרגו אותי ,ואם לא  אעשה  את שליחותך אתחייב בהריגה- לפיכך  בין כך ובין – הרוג אני. הרוג את ההרוג!

רבינו בחיי מתייחס גם לגבי זהות הזקנים שיבואו לעזרת משה:

שבעים זקני ישראל- הם זקני העם ושוטריו הם אותם שוטרים שלקו על הציבור במצרים על ידי הנוגשים שהיו מצריים, השוטרים האלה היו מרחמים על  העבדים היהודים ומנסים להקל עליהם בעבדות כתוצאה מכך הנוגשים היו מכים אותם כפי שנאמר: "וַיֻּכּוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם, נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר:  מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן, כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם--גַּם-תְּמוֹל, גַּם-הַיּוֹם".

[שמות ה, י"ד] וזקנים אלה מכירים את עם ישראל יודעים להנהיג אותם וגם לסבול אותם.

 ולמרות שכעת ה' אמר למשה לאסוף שבעים זקנים מתוך העם—הרי אותם זקנים היו כבר עם ישראל במצרים- כי מיום שישראל ירדו למצרים- הייתה ברכה בזרעם ומינו עליהם שבעים זקנים - כדי להנהיגם וללמדם חוקים ומשפטים של  צדיקים. והם היו חכמים גדולים מקובלי אבות והיו נוכחים גם במתן תורה, כפי שהכתוב מתאר:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן--נָדָב, וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר".

[שמות  כ"ד, ט]

אבל כעת, משזמן רב עבר- הרי אותם שבעים זקנים כבר מתו בתבערה כי היו מיועדים לשליחות בסיני ולכן היו צריכים כעת לאסוף מחדש שבעים זקנים ומשה עשה זאת על ידי פתקים – כדברי רז"ל- ומה שנאמר כאן בפרשה:

"אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" הכוונה:  שהיו בכללם של אותם זקנים אותם השוטרים שהיו במצרים מקבלים מכות על ידי הנוגשים.

 מיום שישראל ירדו למצרים  -לא חדל המספר הזה  של השבעים זקני ישראל  ללוות אותם, לא במדבר ולא בבית ראשון ושני.

 ויש לדעת כי היו שבעים זקנים ויחד עם משה מעליהם סך הכל :שבעים ואחד. כדוגמת שבעים שרים של מעלה [מלאכים]- שהם שרי שבעים אומות העולם 

והקב"ה עליון על כולם ויחד איתו הם שבעים ואחד [ע"א]

ומספר שבעים היו גם השבטים שירדו למצרים ויחד עם יעקב- שבעים ואחד וגם הסנהדרין בבית המקדש היו שבעים שנקראו: סנהדרין הגדולה ויחד עם הנשיא שלהם היו –שבעים ואחד.

 ובפרקי רבי אליעזר נאמר: אמר הקב"ה לשבעים המלאכים הסובבים את כיסא מלכותו [שהיו שרי אומות העולם] בואו נבלבל את לשונם [הכוונה לדור הפלגה שנענשו בכך שחדלו להבין איש את רעהו- כי התבלבלה שפתם]

ואותם מלאכים- הם בית דינו של ה'.

אלדד ומדד והשליח שגילה למשה על  הישארותם במחנה.

 נאמר: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה"

 ובהמשך הכתוב מציין:

"וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה".

 רש"י מביא שני פירושים:

א] אותם זקנים שנבחרו על ידי משה-התנבאו במחנה- רק באותו יום בלבד!- כך מפורש בספרי.

ב]  אונקלוס אומר: שלא פסקה הנבואה מהם!

רש"י- מבאר:

אותם שני האנשים שנשארו במחנה  היו מאותם אנשים שנבחרו על ידי משה- והם סרבו להצטרף לשאר הזקנים בטענה: שאין הם  ראויים לגדולה זו.

 והרי כולם נבחרו על פי גורל ושמות כתובים לפי שהיו 12 שבטים ולכל שבט היו מיועדים שישה  זקנים חוץ משני שבטים שלכל אחד מהם- הוצמדו חמישה זקנים משה לקח 72 פתקים על שבעים מהם כתב את המילה: "זקן" ושני הפתקים שנותרו השאיר חלק. מי שעלה בידו פתק עם המילה "זקן" התקדש, מי שהפתק שלו היה חלק ,אמר לו משה שהמקום אינו חפץ בו.

דעת מקרא מסביר לגבי שמותם של אלדד ומידד:

משמעות השם: אלדד- ה' אהב, או, האל לו ידיד [דוד]

מידד- בשם הזה ניתן למצוא את השורש- ידיד.- ואכן שניהם היו בכתובים שנבחרו- אבל סרבו להצטרף ליתר הזקנים הנבחרים.

 רש"י אומר לגבי זהות השליח שבא לבשר למשה  על הישארותם של אלדד ומידד במחנה- הוא היה גרשום- בן משה.

ולגבי  תגובת יהושע לסירובם של השניים להצטרף לשאר הזקנים יש לכלוא אותם שפירושו:

א]להטיל עליהם צרכי ציבור ואז הם כלים מאליהם .

ב]  להכניסם לבית הכלא ממש לפי שהיו מתנבאים: משה מת ויהושע מכניס את בני ישראל לארץ.

 משה לא קיבל את דברי יהושע. ואף הטיף לו מוסר.

 לפי דעת מקרא: אמר משה ליהושע: בצורת נזיפה קלה- כי ראה שיהושע מקנא בהם ,לפי שהם זכו לנבואה חוץ  משבעים הזקנים והוא- יהושע שהיה משרת משה מצעירותו לא זכה לכך. משה הבהיר ליהושע לא לקנא בהם שהרי משה בעצמו אינו מקנא בהם!

 כאן משה מוכיח את גדולתו בכך שאומר ליהושע:

"וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם". 

אין באופיו של משה שמץ קנאה כלפי צירוף הזקנים לעזרתו!

 לסיכום, ניתן ללמוד מהפרשה-  כי גם בשעת משבר- כאשר משה מאבד את סבלנותו מהתנהגות העם- הוא פונה אל ה' לעזרתו והדבר מוכיח עד כמה- משה חזק באמונה בה'  ומנגד- אין בו שום כעס וקנאה כלפי אלדד ומידד שלא הצטרפו לקבוצת הזקנים..

משה משמש דגם למנהיגות נעלה לעם ישראל!

וכמה יפה הפסוק המציין את גדולת משה:

"וְלֹא־ קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים"

[דברים ל"ד, י]

ההפטרה זכריה. פרק ב.

ציורי תנ"ך/ "רוני ושמחי בת ציון"/ ציירה: אהובה קליין (c)

וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.   וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ--שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ.  וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ:  אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ.   וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר:  מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי.   וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי.  וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר:  לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ--כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה--תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ". 

ציורי תנ"ך/ חזון סמל המדינה בעיני זכריה הנביא/ ציירה: אהובה קליין (c)