פרשת צו- הבאת מנחה של הכהן הגדול- מהי מסמלת? [ שבת הגדול] מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשת צו : הבאת מנחה של הכהן הגדול - מהי מסמלת?

מאת: אהובה קליין .



ציורי תנ"ך/ אהרון הכהן  ביום המשחו והמנחה/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/  הכוהן הגדול/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ אהרון ובניו סועדים בפתח  אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
   

ציורי תנ"ך/ "אש תוקד על המזבח"/ ציירה:  אהובה קליין 

(c)

ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה מביא את שמן המשחה למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ ויסמכו אהרון ובניו את ידיהם על ראש האיל/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]


 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ משה חוגר את האבנט לכוהנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/הכוהן והוצאת הדשן מחוץ למחנה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ קורבן שלמים נאכל בירושלים/ ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי  תנ"ך/ ברכת הכוהנים את העם/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את הקרשים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c)

הכהן הגדול נחשב כמנהיג רוחני, הוא שואב את כוחו מקדושתו של אהרון הכהן והראיה לכך שכאשר הוא מברך את עם ישראל הוא אומר:

"אשר קדשנו בקדושתו של אהרון"

לכהן הגדול יש את העוצמה  הרוחנית לדעת מהו החזון של העם ומהי המטרה שאליו העם צריך לשאוף להגיע.

הוא כעין מגדלור לעם ישראל, כמו שאהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, כך גם הוא, מצד אחד גדול בתורה, אך  מנגד - יש לו את האהבה אל כל העם ותפקידו להעלות את כולם לדרגה קדושה ושלמות:

"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" זוהי דרגה שהקב"ה דורש אותה מעם ישראל-כעם נבחר ומרומם וקדוש מכל העמים.

בפרשתנו נאמר: "וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה:  הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי-אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה, אֶל- פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ, וְאֵת כָּל-הַלְּבֹנָה, אֲשֶׁר עַל-הַמִּנְחָה; וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ--לַיהוָה.  וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה, יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו; מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.  כָּל-זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן, יֹאכְלֶנָּה--חָק- עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, מֵאִשֵּׁי יְהוָה; כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בָּהֶם, יִקְדָּשׁ" [פרק ו, ז- י"ז]

בהמשך נאמר:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה, תָּמִיד:  מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.  עַל-מַחֲבַת, בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה--מֻרְבֶּכֶת  תְּבִיאֶנָּה; תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים, תַּקְרִיב רֵיחַ- נִיחֹחַ לַיהוָה.  וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ; חָק- עוֹלָם, לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר.  וְכָל-מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל"  [ויקרא ו,  י"ב- י"ז]

אך קודם לכן נאמרו דברים בפרשת ויקרא:  [פרק ב', א,]  "וֶנפשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.  וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה- אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה.  וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה— לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו:  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה". וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר--סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן..." [שם, ב, א -ה]

השאלות הן:

א] מהו קורבן מנחה?

ב] מה ההבדל בין קורבן מנחה לשאר הקורבנות?

תשובות.

קורבן מנחה

בספר המצוות לרמב"ם נאמר: "שנצטווינו שיקריב הכהן הגדול מנחה בכל יום פעמים, בבקר ובין הערבים, שנאמר (ויקרא ו יג) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו', והיא הנקראת חבתי כהן גדול, ונקראת גם כן מנחת כהן משיח. ‏

משרשי המצוה. לפי שהכהן הגדול הוא שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, הוא הנושא תפלה אליו בעדם, ועל ידי תפילותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרין, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיוחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום, נתחייב גם הוא להקריב מנחתו פעמים ביום. וכל זה נסמך אל הטעם שאמרנו בקרבן - כדי שיתעוררו כל מחשבותיו וישים דעתו וכוונתו אצל השם ברוך הוא, ולמען זאת יועיל לו ולהם",

ביום בו נמשח אהרון הכהן- הביא קורבן מנחה.

רבינו בחיי מסביר: הרי  הכתוב מתאר את  תורת המנחה  בפרשת ויקרא, אך הדבר נשנה  בפרשתנו  מהסיבה שהתווספו לה- ארבעה מצוות ,

א] שתהא נאכלת מצות - לפי שנאמר: "מצות  תאכל"

ב] שתהא נאכלת בחצר אוהל מועד, לפי שנאמר: בחצר אוהל מועד יאכלוה.

ג]  שיאכלו אותה הכוהנים הזכרים בלבד .

ד] שיקדש כל אשר יגע בה אם יגעו בה  קודשים קלים, או חולין יהיו קדושים כמוה ואם היא פסולה יפסלו ואם כשרה יאכל כחומר מנחה.

"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן" דרשו רז"ל: בארבעה דברים התקשה  משה: וזה אחד מהם,  זה קורבן אהרון ובניו שיקריבו לה' כי המידה של הקורבן: עשירית האיפה . הנביא יחזקאל  חזה שבעתיד ביום תחילת כוהנתו יביא הכהן הגדול את המנחה-כמו שכתוב: "וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, יַקְרִיב, חַטָּאתוֹ--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה". [יחזקאל מ"ד, כ"ז] ועל כך אמרו מגלחים חטאתו זו- והמידה היא: עשירית האיפה. שהוא מלשון חיטוי וטהרה.

ההבדל  בין קורבנות  לבין המנחה

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] סבור: הקורבנות- הבאים מן החי - מסמלים את האדם שיש לו תפקיד, הקורבן מייצג את הנפש והגוף ,זהו תפקיד משותף לכולם, כל אדם ואדם משלים את השגי חברו, כמו שנאמר: "כל ישראל ערבים זה לזה" [שבועות ל"ט]

מכאן המסקנה: שבאומה חייבת לפעום רוח אחת, ממש כגוף אחד ונפש אחת, לכן ניתן להבין שמספר בלתי מוגבל -  של אנשים יכולים למצוא ביטוי משותף בקורבן אחד.

לעומת זאת: המנחה יכולה  לבוא רק על ידי אדם אחד כפי שכתוב בלשון יחיד:

"ונפשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה—"

המנחה, אין תפקידה לסמל את האדם, אלא את אמצעי מחייתו ולשביעות  רצונו,  ה' דואג לכל אחד ואחד לתנאים הנצרכים לקיומו, באופן שישנה השגחה אלוקית על כל אחד ואחד וזה הרעיון של ההשגחה הפרטית- אותה  אנו  לומדים  מתוך הפרשה.

נאמר במסכת  מנחות ק"ד :"אין שניים מתנדבים עישרון אחד" כי כל  אחד ואחד מקבל את ה"עשירון"  המיוחד לו מאת: אלוקים, רעיון זה מתבטא בהלכה הנוהגת בכל המנחות: יש להיזהר שלא להמעיט משיעור המנחה- כי אם חסרה אפילו כמות זעירה, מנחה זו פסולה.

רש"ר מוצא דמיון מפליא בין המנחה למן - שירד  לבני ישראל במדבר- בעוד שהמנחה היא בשיעור של: עשירית האיפה , הרי לגבי המן נאמר: "עומר לגולגולת" [שמות ט"ז, ט"ז] והתורה  אומרת:

"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". [ שם  ט"ז, ל"ו] בירידת המן לכל אחד ואחד מבני ישראל במדבר- מתגלה ההשגחה הפרטית המתייחסת לכל נפש ונפש בפני עצמה. וניתן גם לראות את הקרבה בן המן למנחה - לפי שהשם: "מנחה"- הוא הרחבה של המילה: "מן", היות והשורש של "מן"  הוא "מנה" קרוב מאד למילה: "מנח" נראה ש"מנחה" פירושה- המנה שהוקצתה על ידי בורא עולם לכל אדם , על ידי הקרבת סולת בתורת מנחה- מבטא האדם את הרעיון שגם בימינו הלחם שאנו אוכלים הוא :"מן "

חמישה מיני מנחות מוזכרים בפרשה זו:

מנחת סולת, שני מיני מאפה תנור [חלות ורקיקין] מחבת ומרחשת. כל מנחות אלו - עשויות סולת, שמן ולבונה אך העיקר במנחה- היא  הסולת ואילו השמן והלבונה, הן נחשבות  לתוספות.

קמח סולת- מסמל את המחייה ומייצג את כל הנכסים החומריים שאדם וחייו  תלויים  בהם. משמעות  הסולת הקרבה- היא כאות הכנעה שתנאי החיים שלנו תלויים בידי  זה שהמנחה הוגשה אליו. וברגע שמוסיפים את השמן לסולת התוצאה:

ש"שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" [בראשית מ"ט, כ"]  או," שָׁמֵן חֶלְקוֹ"  [חבקוק א, ט"ז] הכוונה שעשירות ו"לחם שמן" הם תוספת למחיה רגילה. והלבונה היא אחת מסממני הקטורת והיא בעלת ריח ניחוח והיא מסמלת: את שביעות הרצון אשר היא נובעת מתוקף ברכה בזכות עצמה, שהרי יתכן ואדם נהנה ממה שיש לו - אך לא די לו בכך ואינו מרוצה.

לסיכום, לאור  האמור לעיל: יש למנחת הכהן המקטיר ביום המשחו - דמיון רב  לירידת המן  במדבר, ובכך  הדבר מוכיח את תלות האדם בבורא עולם אשר דואג לו למחייתו, בימינו – אך  כל עוד -אין המקדש קיים, הכוהנים נוהגים לברך את העם בבתי הכנסת והדבר מהווה השראת שכינה –על הכוהנים ועת רצון לעם ישראל לבקש בקשות  באותם רגעים ממש מהקב"ה.

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ולבניין הבית השלישי. אמן ואמן.

שבת הגדול/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

שבת הגדול/ שיר מאת: אהובה קליין(c)

שאל הבן את אביו:

מדוע טרם חג האביב

השבת בפי כל

השבת הגדול?

פתח האב ואמר:

בל  נשכח  העבר

נס אדיר התרחש במצרים

רחמים כים זרמו משמים.

קורבן פסח מאלוהי המצרים

נלקח בגלוי ללא  פחדים

בכך דורש רב הקהילה

מזכיר בדבריו יום הגאולה.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ קורבן הפסח במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ אכילת קורבן הפסח טרם היציאה ממצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 ההפטרה:

הפטרת שבת הגדול, בספר מלאכי, מפרק ג פסוק ד, עד פרק ג פסוק כד.

 "וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת.  וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי--אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת.   כִּי אֲנִי יְהוָה, לֹא שָׁנִיתִי; וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם.   לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב.   הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ:  הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה.  בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים--הַגּוֹי, כֻּלּוֹ.   הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי.   וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל, וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה; וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם, כָּל-הַגּוֹיִם:  כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  


 

ציורי תנ"ך/ הברכה על פי מלאכי/ ציירה) אהובה קליין

חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר יְהוָה; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ.   אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת.  וְעַתָּה, אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ.  אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.   וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם--כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ.   וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע--בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.  
כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ; וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם, כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק.   וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים--כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר, תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם:  בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  {פ}
זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.   הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.   וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם". 

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא". ציור: אהובה קליין (c)

ציור לחג הפסח: קערת פסח  מוכספת/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציור לחג הפסח/ קערת פסח מוזהבת/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציור לחג הפסח/ ארבע לשונות הגאולה/ ציירה: אהובה קליין (c)






ציור לחג הפסח/ יציאת מצרים בחג האביב/ ציירה: אהובה קליין (c)



כנגד ארבעה בנים דיברה תורה/ ציירה: אהובה קליין (c)