פרשת צו- "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" – מה
הפירוש?
מאמר מאת: אהובה קליין.
הציורים שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ סעודתם של אהרון ובניו בפתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
הציורים שלי לפרשה:
ציורי תנ"ך/ סעודתם של אהרון ובניו בפתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ סעודת קורבן שלמים בירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ משה מביא את שמן המשחה לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c
ציורי תנ"ך/ הכהן מוציא את הדשן ל"שפך הדשן" /ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
"..וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ".
[ויקרא ו',ב]/ציירה: אהובה קליין (c)
פרשה זו פותחת, בתיאור האש על המזבח, כפי
שהכתוב מתאר:
"וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו
אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ
כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד
יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ.."
[ויקרא ו,א-ב]
השאלות הן:
א] מהו קורבן עולה?
ב] מה המשמעות של האש
על המזבח?
תשובות
קורבן עולה
קורבן
העולה הוקרב בבית המקדש בקבוצת הקורבנות
:"קודשי קודשים"
יש
וקורבן העולה היה – קורבן ציבור ויש שהיה משמש קורבן יחיד.
או
כקורבן נדבה, או כקורבן חובה.
קורבן
זה היה נלקח –מהבהמה –מהפרים, מהצאן- ממין זכר,
ומהעוף- שני תורים או, שני בני
יונה.
במצורף
לקורבן העולה היו מקריבים נסכים, סולת בלולה בשמן אשר הקטירוה על אש המזבח ויין
אשר היה נשפך על גג המזבח.
ומדוע
קורבן זה נקרא: "קורבן עולה"?
על
כך ישנם שני פירושים:
א]
קורבן עולה- לעומת שאר הקורבנות עולה כליל
ונשרף על המזבח ואין בו חלקים הנאכלים על ידי הכוהנים ,או הבעלים[בעלי
הקורבן] ,פרט לעור הקורבן שניתן לכהן.
כמו
שנאמר: "והכהן המקריב את- עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן יהיה"
[ויקרא
ז, ח]
ב] לפי
המדרש: שם זה של הקורבן- הוא בהשראת הפסוק: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר
אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" [יחזקאל כ, ל"ב]
משמעות
הפסוק-מדובר במחשבות רעות של בני ישראל-המשכנעות לא לקיים את מצוות התורה ,אלא להידמות לגויים
ומעשיהם.
מכאן
המסקנה: כי קורבן עולה מכפר גם על הרהורי
הלב.
"חידושי
הרי"ם מסביר: קורבן עולה – נקרב
בעבור הרהורי הלב, כידוע, כל אבר בגוף האדם יש לו כיס לכסותו ולשומרו, העיניים – האדם יכול לעצום
את עיניו מפני מראות רעים. האוזניים- ניתן
לאטום- מפני שמועות שליליות. באותו אופן ניתן לסגור את הפה ולהימנע ממילים
אסורות., אך לא כן לגבי הרהורים רעים בלב-
קשה לעצור מחשבות רעות החודרות למוח האדם, מטעם זה, התורה משתמשת בלשון זירוז-
"צַו
אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.. "יש להשתמש בלשון זירוז- היכן שיש חסרון כיס.
בשער מאמרי
רשב"י- מוסבר: המילה:"כיס" האות:כ'- מרמזת- על נשמה, האות י' מרמזת
על- נפש, האות: ס' מרמזת על-רוח. והרהור עבירה עושה חסרון גדול ביסודות רוחניים
אלה של האדם-יותר מהעבירה עצמה. כמו שאמרו רז"ל:"הרהורי עבירה קשין
מעבירה! מכאן חסרון הכיס הנוצר בנפש, רוח ונשמתו של האדם – הדבר נובע מתוך הרהור
שלילי. [ספר "מטה שמעון"]
חכמי המוסר מביאים
משל יפה:
מעשה באדם שקנה
תרנגולת שמנה בתחילת השבוע ונתן אותה
לאשתו על מנת שתשמור עליה לכבוד שבת , ביום השלישי בשבוע הוא קנה תרנגול שמן ונתן
לאשתו כשניגשה האישה אל הכלוב בו שמרה על התרנגולת ורצתה להכניס את התרנגול גם
לכלוב, לפתע הבחינה כי התרנגולת נהייתה כחושה מאד ונשאר בה עור ועצמות בלבד מהסיבה
: ששכחה להגיש לה את מזונה. סיפרה זאת לבעלה, אמר לה: אם כך תשכחי גם לדאוג
לתרנגול, ענתה לו האישה: אל תחשוש בדבר- כי התרנגול קורא ועל ידי כך לא ניתן לשכוח אותו., אך התרנגולת שקטה ואינה קוראת-
לכן שכחתיה. הנמשל: כשאדם רעב לאוכל- הגוף מאותת לו, אבל הנפש, הרוח והנשמה אינם צועקים על חסרונם!
[בן איש חי על
הפרשיות]
האש על
המזבח.
"אמר הקב"ה כל שהוא מעלה עצמו –כלומר מתגאה-
סופו להישרף באש, שנאמר: "היא העולה על מוקדה".
דור המבול שזלזלו
באלוקים - [איוב כ"א] לפיכך נידונו
באש ,לפי שכל טיפה שהוריד ה' על דור המבול היה מרתיח קודם בתוך גיהנום.[מדרש תנחומא]
וכך קרה לאנשי סדום [נאמר [בראשית י"ט] :"וה' המטיר על סדום ועמורה
גופרית ואש"
גם סנחריב עלה באש, לפי שנאמר:
"עָלִיתִי
מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן" [מלכים-ב, י"ט, כ"ב] ובהמשך נאמר שם:
"וַיֵּצֵא
מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" וכן נאמר:
"לָכֵן
יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת, בְּמִשְׁמַנָּיו--רָזוֹן; וְתַחַת כְּבֹדוֹ
יֵקַד יְקֹד, כִּיקוֹד אֵשׁ".
[ישעיהו
י, ט"ז]
וגם פרעה נענש, לפי שאמר: [שמות ה']: "מי
ה' אשר אשמע בקולו, ועילה את עצמו ואמר [יחזקאל כ"ט] "לי יאורי ואני
עשיתיני" – נענש לפי שכתוב :"ויהי ברד ואש מתלקחת" [שמות ט]
"שפת אמת" מסביר: יש מצב שהשלהבת עולה מאליה- בלב האדם על ידי התעוררות נפשו
בראותו גודל חסדי אלוקים שעושה עם כל אחד ואחד- מתוך עם ישראל- בכל רגע ורגע. על
ידי כך מתעוררת המחשבה האמיתית באמונת
הבורא- ומתוך התלהבות ,חשק ורצון - נשרפים כל המחשבות השליליות בדרך הזאת- זו היא עבודתו של האדם היום יומית- בה הוא צריך להתמיד- ביום ובלילה ,
באמצעות דרך זו- מסוגל האדם להיות דבק
באור התורה.
חכמים מספרים במסכת סוכה [דף כ"ה] להלל הזקן היו שמונים תלמידים מתוכם שלושים תלמידים היו ראויים
שהשכינה תשרה עליהם- כמו אצל משה רבינו, אך שלושים תלמידים מתוכם היו ראויים שתעמוד להם הלבנה - כיהושע
בן- נון, עשרים תלמידים היו בינוניים ,הגדול מכולם- היה יונתן בן עוזיאל,
והקטן מכולם היה- רבן יוחנן בן זכאי, אמרו
עליו שלא הפסיק ללמוד מקרא, משנה ,גמרא, הלכות ואגדות.... ומאחר שהיה קטן מכולם כך
היה גדול שבכולם ,ואילו יונתן בן עוזיאל כשהיה יושב ולומד תורה, כל עוף שהיה מעליו- מיד נשרף. לעומת זאת אצל רבם של צדיקים
אלה- הלל הזקן- לא היה העוף נשרף מעליו היות
והאש הייתה פנימית אצלו ולא נראית לעין האדם.[שפת אמת"]
האדמו"ר רא"מ מגור היה אומר על עניין זה:
אצל משה רבינו היה "מסווה" הוא היה
מסתיר את קרני האור שעל פניו בתוך ליבו כך
שהאש הפנימית לא הייתה מתגלה לעין בחוץ
וכשהיה מניח ידו על מצחו היה מיד נראה
כאדם פשוט ורגיל.
הרמב"ן סבור: כי הכוהנים מצווים על כך בקיום האש כמו שכתוב:
"וביער עליה
הכהן עצים" וכאן יש ציווי אל הכוהנים שיערכו הרבה עצים כדי שהאש תוקד תמיד- גם ביום וגם
בלילה והוזהרו שלא תכבה האש לעולם ואם
חלילה הם התעצלו והאש כובתה עברו על מצוות
לא תעשה. משום כך אומרים חכמים: כי הייתה מערכה שנייה לקיום האש על המזבח.
ורבותינו [תורת כוהנים] יש כאן אזהרה גם לכל אדם
,כל מי שהיה מכבה את האש עובר על לא תעשה
ואפילו אם כיבה רק גחלת אחת- נענש בן אם כיבה את הגחלת בראש המזבח ובין אם הוריד
אותה למטה וכיבה אותה שם.
במקרה זה [על פי הרמב"ן] אותו אדם- עובר רק על מצוות לא תעשה- אחת.
רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש מבהיר:
משמעות האש
היוקדת בראש המזבח- לקיים את התורה בכל תחומי החיים. הן כעם והן כיחיד לעם
ישראל.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק.
יש אש רעה- כעונש על
החוטאים- אש השורפת את הרוע ,אך יש גם אש טובה - היא אש אשר עולה מאליה- אש
ההתלהבות בקיום התורה- הלכה ולמעשה- עשיית המצוות מתוך רצון ושמחה- יומם וליל והאידאלי הוא- לעסוק בתורה באופן של ענווה- כדוגמת הלל הזקן ומשה רבינו ויש
להתרחק ממידת הגאווה.
יהי רצון שיתגשמו
דברי הנביא ישעיהו:
"לֹא
יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת
יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [ישעיהו ,י"א, ט]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה